ערווה תקרא לאמא שלך: מחאת הנשים הגדולה בישראל יוצאת לדרך

לפני כחודש וחצי, במסגרת אירוע רשמי של מורשת קרב בקורס קצינים, קמו תשעה צוערים ויצאו מהאולם. הסיבה ליציאה ההפגנתית היתה שבאירוע השתתפו גם זמרות צבאיות, והחיילים פעלו מתוקף האיסור "קול באישה ערווה".

ארבעה מאותם צוערים הודחו מהקורס, ופרקליטות המדינה העניקה גיבוי למפקדים המדיחים כשהוגשה בנושא עתירה לבג"צ. בין היתר, דיברה הפרקליטות על הצורך להתחשב ברגשות החיילים הדתיים ולשלב אותם בצורה נאותה לעומת הבעיה של "פגיעה קשה ביותר בעיקרון המרות הפיקודית וחובת הציות לפקודות בצה"ל".

על הפגיעה הקשה בזמרות ועל הצורך להתחשב ברגשותיהן, לא דיבר איש.

>> לדף הפייסבוק של המחאה בתל אביב לחצו כאן

פרשת הצוערים המודחים היכתה גלים והגיעה לדרגים הבכירים ביותר, ואפילו הרב יונה מצגר (הרב הראשי לישראל, למי ששכח) נדרש לעסוק בעניין. בפסק הלכה בן שבעה עמודים, כותב כבוד הרב בזו הלשון: "מבואר בגמרא, שקול אשה כמוהו כערווה. והטעם שנחשב הוא כערווה, משום שקול שירת האשה ערב, ומביא לידי תאווה והרהור (...) על מנת למנוע חיכוכים בעתיד, הצעתי היא לדאוג לכך שבאירועים כגון אלו בהם רבים מהחיילים הם שומרי תורה ומצוות, ישירו רק אנשים".

אני חוזרת שוב: הרב הראשי לישראל מתיר שירה באירועים צה"ליים רשמיים, ובלבד שתהיה זו שירת "אנשים". דהיינו, לא שירת ערוות. כי נשים אינן אנשים, כי אם נתח בשר מכוסה פלומה.

לערווה יש רגשות?

צר לי, אבל סיפור הערווה הצה"לית שנחשפה במלוא תפארתה הצבועה היא רק קצה משונן אחד של קרחון שמאיים להטביע את הספינה שאנו אוהבים לקרוא לה "התרבות הישראלית". מדובר בגל מבחיל ומעורר אימה של השתקה, הדרה וטרור ששוטף את המדינה כבר מספר שנים.

איסור על שירת נשים בצה"ל הוא רק אחד הראשים של מפלצת ההרחקה של נשים מהמרחב הציבורי. ראש אחר של אותה מפלצת הוא אשכיהם המשקשקים של הפרסומאים שלא מעזים להראות אף רמז לאישה בשלטי חוצות, תופעה שאנו מכירים כבר היטב, ולאו דווקא בירושלים.

עוד ראש של המפלצת, קולני ואלים, הוא "קווי המהדרין" המשוקצים, שבג"צ – הוי, בג"צ יקר שלי, מה לך כי איבדת את מאור עיניך! – הכשיר בשפה רפה בעזרת התירוץ של "הפרדה מרצון". בג"צ עוד מנופף חרב קהה של צדק רופס מול "מדרכות ההפרדה", וקובע נחרצות (נניח) כי הפרדה בין גברים לנשים במדרכות אינה חוקית.

הבעיה היא שכבר לפני שנה קבע בג"צ בדיוק את אותו הדבר, והמשטרה טיפלה בבעיה בערך כפי שהיא מטפלת בבעיה של הטרדה ותקיפה מינית במרחב הציבורי. כלומר, במרץ ועזוז של תולעת משי שהלכה לעולמה לפני תריסר שנים.

רוצים עוד דוגמאות? בבקשה. את פיאסקו גשר המיתרים אתם זוכרים? כאשר נערות צעירות הוכרחו ללבוש שקים בזמן הריקוד, פן יזקירו את פטמותיו של חרדי תועה בקהל הצופים? את בית הספר לבנות בבית שמש הנתון למתקפות חוזרות ונשנות, כי השכנים הדתיים לא מוכנים לראות מהחלון ילדות קטנות, על בסיס ההלכה "לימודים בבית ספר בגיל 6-12 ערווה"?

מה שמפחיד אותי יותר מכל הוא הדממה היחסית, שלוות הנפש שבה הדברים מתקבלים כאן. כאילו מדובר באסון טבע, בגזירת גורל. בדבר שהוא איכשהו מובן, מתקבל על הדעת. כי ברגשות של דתיים צריך להתחשב תמיד, ברגשות של חילוניים אין צורך להתחשב כי ככל הנראה, אין להם כאלה, וברגשות של נשים – נו, ממתי לערווה יש רגשות?

קול אחרי בן אדם

הגיע הזמן לומר בקול רם וצלול: כשאדם משתמש במילים "קול באישה ערווה", הוא משווה בין בן אדם לבין איבר מין. כשאדם קם בהפגנתיות ויוצא מהחדר כשאדם אחר שר, הוא מבטא שאט נפש ודחייה, כביכול האדם השר הוא מצורע, טמא, פסול. כשאדם קורא ל"שירת אנשים" בלבד, בניגוד ל"שירת נשים", הוא מבצע דה-הומניזציה מחפירה וחסרת מצפון ל-51% מהאוכלוסיה.

הוא אומר שנשים אינן בני אדם. הוא קובע שנשים הן סך איברי המין שלהן, ומונע מהן זכות בסיסית של ביטוי. גרוע מזה, כדמות מובילה ובעלת השפעה, שגדולי הדגנרלים באים ללחך את שולי שמלתה חמושים בכיפה זמנית, הוא מורה לאנשים אחרים לחשוב ולעשות בדיוק כמותו. והאקסיומה הזו, שבה נשים תמיד, תמיד, תמיד יכולות למחול על כבודן, כי כבודן מחול, אינה מקובלת עלי.

אני כאן בשביל לומר שמי שאינו מכבד אותי, לא יזכה לכבוד ממני. מי שלא רואה אותי כאדם שווה לכל דבר ועניין, לא יזכה ממני לשום התחשבות ב"רגשותיו". לא אכפת לי אם הוא מאמין באלוהים, באללה, בזאוס, בבודהה, באורן זריף או במפלצת הספגטי המעופפת.

אדם שמבקש להשתיק אותי כחלק מצו האמונה שלו-עצמו, יתכבד ויסתום את אוזניו, יכרות את אשכיו, יעשה כל שהוא צריך כדי לשמור על עיקרי אמונתו, ובלבד שלא יבוא הדבר לידי ביטוי בהגבלה שלי, קל וחומר שלא בהכרזה כי אני איני אדם שלם ושווה-זכויות כמותו ועל כן לא ראויה להתחשבות.

אז בשביל מה אני מספרת לכן את כל זה? בשביל לומר שאשמח אם תצטרפו אלי. אם גם אתן לא מוכנות שימחקו את פרצופכן ויגבילו את צעדיכן וישתיקו את קולכן, הצטרפו אלי.

ביום שישי בעוד שבועיים, ב-11 בנובמבר, בשעה 11 בבוקר, אנחנו נשיר. השירה בתל אביב תתקיים ברחבת המוזיאון מול הקריה, השירה בחיפה תתבצע במרכז זיו ואילו בירושלים נשיר בכמה שיותר קולות בגשר המיתרים.