שוב נפרדתי. אם נדלג על כל הפרטים (עדיף לדלג, זה לא סיפור יפה כל כך) ונתמצת את הסיבה למשפט אחד - אחרי תשעה חודשים אני רציתי לעבור לגור ביחד והוא רצה ששום דבר לא ישתנה, דבר שבשלב זה בחיי אינו אופציה. אסביר, אבל אקדים במשל.
אה, על מי אני עובדת, זה לא משל. זה סיפור אמיתי לגמרי.
פעם היה לי חבר. טוב, למען האמת בשלב הזה עדיין לא (חייבת להפסיק לשקר, זה ממש לא מנומס) הסיפור הזה שייך עדיין לתקופת החיזור ביננו (אני חיזרתי) בה היינו נפגשים בערבים, הולכים למסעדות ביחד (הוא שילם) ומקיימים יחסי מין (אני השקעתי).
באחד הערבים הללו, לפני או אחרי, רציתי בכל מאודי קפה. הלכתי למטבח והשקפתי על הזוועה - בהתאם למסורת הנוקשה של "אני רווק שלא בנוי למחויבות, ישן באלכסון ומפליץ במיטה" לא היו כלים נקיים. לא כוסות, לא כפיות, כלום. את הכיור בקושי הצלחתי לראות. אציין לזכותי שלא נכנסתי לפאניקה, שטפתי לי כוס וצעקתי לו: "מאמי! רוצה גם?".
הדבר הבא ששמעתי היה צעדי ריצה מהירים וקול מבוהל מאחורי גבי: "מה את עושה?".
"שוטפת כוס", עניתי והמשכתי בשלי.
"למה?" המשיך הוא לנדנד.
"כי אני רוצה לשתות קפה בלי עובש, מה למה?" התעצבנתי למרות מעמדי המעורער, "מה הבעיה המזוינת שלך?".
אל תצחקו, היתה לו באמת בעיה. מבחינתו, בחורה שוטפת אצלו כוס וכפית שווה נסיון השתלטות עוין. אני רוצה לאלף אותו, לאזוק אותו לשולחן הסלון ולמצוץ לו את הדם, לא פחות.
מרגע שהתרחש האירוע הטראומתי של שטיפת הכוס, חייו לא יהיו חיים. הוא לעולם לא יצא יותר מהבית ללא השגחתי הצמודה, וכל מה שהוא ישמע כל חייו מעכשיו והלאה יהיה קול מנדנד שאומר רק מילה אחת: "מאמי, מאמי, מאמי, מאמי".
במקרה דאז זה גם היה נכון. הייתה לי תוכנית מרושעת לאהוב אותו לעומק ולטווח ארוך, רחמנא ליצלן, אבל אלוהים עדי שלא מעט פעמים שטפתי כוסות, ואף צלחות וקערות, תאמינו או לא, ללא אג'נדה מחתרתית או כוונה נסתרת.
מאז נתקלתי בעוד הרבה סיפורים דומים, בהם הבחורה עושה מעשה טבעי כמו לשים סיכת ראש על שולחן הלילה כדי שלא יישפך לה המוח במסיונרית ותגובתו היא אובדן זיקפה, קימה הסטרית, הדלקת אור ושיחה: "אני מעדיף את היחסים שלנו כמו שהם עכשיו, אני לא רוצה ששום דבר ישתנה, אני לא ככה, לא אחרת, את מקסימה אבל...".
עכשיו, הכל סבבה, אני מבינה שאף אחד לא רוצה לאבד את החופש שלו, אבל ראבאק, יש הבדל בין גיל עשרים ושלוש לבין עכשיו. לפחות ככה חשבתי לתומי.
זוגיות היא בעיה מכל כיוון שלא נסתכל עליה, לכן, מחוסר ענין לציבור, אני מדלגת בצער על ריח הפה ובעיות האונות ועוברת ישר לטריטוריאליזם. שטחים שאינם שייכים לנו גורמים לנו אי נוחות מאז ומתמיד (ראה ערך: מלחמות), זיון הוא כיבוש שטח, וכמובן שעם האוכל בא התיאבון: כשכובשים את הגוף, רוצים את הכל (ראה ערך: חופה וקידושין).
כואב לחשוב כמה מערכות יחסים כושלות היו נחסכות לי אלמלא התעקשתי להתקדם הלאה, ואם אנחנו כבר מדברים, אני בספק גם לגבי החתירה המוגזמת אחרי מודעות.
ממילא ברגע שפותרים תסביך אחד צץ אחר תחתיו. אבל אם סידורי המגורים האידאליים הם דירות נפרדות, הפרדת חפצים מוחלטת, והעמדת פנים מופתעות בכל פעם שנפגשים, איך יכול להיות שאנשים בכל זאת מתחתנים, גרים יחד ומביאים ילדים לעולם?
מימי לא הייתי מופתעת כמו שהייתי כשראיתי את הבהלה בעיניו, בחיי. חרדה אמיתית, כאילו אני הלוך נס בכבודה ובעצמה. פחד אלוהים. עכשיו, אין דבר שמובן לי יותר מאשר אהבתו של אדם לחופש שלו, אבל אם אוהבים ונהנים ביחד, לא שווה לוותר על חלקים ממנו? האם חופשי זה באמת לגמרי לבד? וזהו? ככה?
אני מבינה שגברים ונשים בנויים קצת אחרת, שהצורך שלנו לקנן קצת סותר את הצורך שלכם להשפיך לכל עבר, אבל תפנימו כבר: מערכת יחסים היא אורגניזם חי ונושם, אם הוא לא מתפתח, הוא יכמוש וימות.
לכל הדעות ההתנהגות שלי במערכת יחסים נחשבת מאד משחררת על הסקאלה של המירוץ אחרי השייבה, ובכל זאת הטענה שלו הייתה שאני סתם לוחצת בלי סיבה, כי מה רע לנו ככה.
ואני אומרת: מה לוחצת מה? זה כמו להגיד למישהי שלא רוצה להזדיין שהיא לא זורמת. מה הייתי אמורה לעשות? להישאר במערכת יחסים שלא עונה על הצרכים שלי כי מישהו נלחץ? תקראו לזה בעיית טיימינג או חוסר התאמה, או דידלידילדידו, זה לא משנה.
כשאחד מהצדדים מרגיש שהוא צריך להתפשר על משהו מהותי, אין ברירה אלא להיפרד, עם כל הכאב. ותנו לי להגיד לכם עוד משהו, גברים: אין אישה בעולם, גם אם תמצאו אחת ממש מגניבה, שתרצה להישאר בזוגיות שלא הולכת לשום מקום. וב"מקום" אני מתכוונת לבית משותף.
בית במובן הפיזי והמהותי, שאמור להיות ממוקם איפשהו בהמשך הדרך, אחרי שעוברים כמה שלבים בצורה הומוגנית, בהתאם לגיל הכרונולוגי.
למה? כי כשכבר מוצאים את הבן אדם הזה שרוב מחלות הנפש שלו משתלבות היטב עם שלך וגם נרדמים איתו טוב החל מהלילה הראשון, הכי טבעי זה לרצות לחזור כל ערב ולמצוא אותו, זה למה.
כי זה מה שאני רוצה לעצמי, זה למה. ראבאק, אפילו ההוא עם הכוס בסוף נרגע והציע לי לעבור לגור איתו. היינו אחלה זוג למשך שלוש שנים מאושרות. ואגב, מעולם לא אזקתי אותו לשום שולחן. או לפחות לא עשיתי את זה ויצאתי ליותר משעתיים. משחררת, אמרתי לכם.
