הרשו לי לפתוח דווקא בהבהרה: כתבה זו, כמו כל כתבה אחרת בערוץ היחסים, אינה פתוחה לתגובות אנטי גייז. אני יודע, אני יודע, יש לכם חופש ביטוי, ואתם באמת יכולים לבכות על העובדה שהוא נגזל מכם למישהו שזה באמת מעניין אותו.

אתמול הוכח, בפעם המי יודע כמה, שמילים הן צורת האלימות הקשה והכואבת ביותר. אחרי שנה שסבל מבריונות ואחרי שקיללו אותו והבטיחו לו שהוא בדרך הבטוחה לגיהנום, החליט ג'רמי רודמייר, בן 14 בסך הכל, לשים קץ לחייו. והוא לא היחיד.

מה שהתחיל בהתאבדותו של הנער טיילר קלמנטה בן ה-18 בחודש שעבר הולך והופך למכת מדינה בארצות הברית. שלושה בני נוער נוספים שמו קץ לחייהם בעקבות העובדה שסבלו מהתעללות בגלל נטייתם המינית. אור לאמש הצטרף אליהם גם ג'רמי בן ה-14.

עם זאת, הסיפור של ג'רמי הוא טראגי אף יותר. במשך חודשים ארוכים סוחף הנער הצעיר את הרשת בבלוג הוידיאו שלו, שם הוא סיפר במשך חודשים ארוכים כיצד התעללו בו בריונים דתיים מבית הספר שלו, ומבטיח כל פעם לכל מי שצופה בו, כחלק מהפרוייקט הנפלא it gets better, שבסוף יהיה בסדר.

"זה משתפר", אומר הילד הנאיבי מבאפלו, ניו יורק, בפוסט וידאו שעכשיו פשוט חורך את הלב. “אני מבטיח לכם, זה משתפר".

והאמת העצובה היא שזה לא.

הומו? תחטוף מכות

על פי מחקר שנערך בארצות הברית, סיכוייהם של הומואים ולסביות להיות קורבן לבריונות גבוהים פי ארבעה מאשר ילדים סטרייטים. בעקבות הנתון המטריד הזה הוקמה באמריקה ועדה שאמורה לגבש דרך להתמודד עם הנושא הזה ולבדוק כיצד מטפלים בו.

בדיוק ביום שבו היה אמור להיערך הכינוס הראשון, החליט ג'רמי לשלוח יד בנפשו, כאילו לשלוח מסר: לא משנה מה תעשו, העיקר שתעשו את זה מהר. לא, כי האופציה השנייה - וזו לא אופציה שאנחנו רוצים לקחת בחשבון - שהמסר היה: לא משנה מה תעשו, זה כבר מאוחר מדי.

בעוד שבארצות הברית הוקמה ועדה, אצלנו אפילו זה לא קורה. כל הומו בשנות העשרים או השלושים בחייו בישראל יכול לספר לכם סיפורי התעללויות מזוויעים שהוא חווה אם החליט לצאת מהארון בתיכון, צועדי הגאווה זוכים לקיתונות של קללות - גם מצד כמה חברי כנסת אצלנו. הבעייה ידועה כבר שנים ואיש לא עושה דבר כדי לטפל בה.

גם אנחנו, להזכירכם, איבדנו כמה בני נוער טובים ברצח הנתעב ב"בר-נוער" לפני למעלה משנתיים. הרוצח, דרך אגב, עדיין מסתובב חופשי ולא נראה שלמישהו נורא בוער לתפוס אותו. הרצח הבא, זה כבר ברור לכל מי שעיניו בראשו, מעבר לפינה. ההתאבדות הבאה, דרך אגב, גם.

ואולי, רק אולי, כבר איבדנו מספיק בני נוער טובים ואין לנו צורך לאבד עוד בשביל שנתחיל להזיז את התחת שלנו ולשם שינוי, פעם אחת במדינה הזאת, להקדים כאן תרופה למכה עוד לפני שזה קורה.

אפס סובלנות

אם הוא לא היה מתעסק כל כך הרבה בהוספת עוד שעות ללימודי ציונות, יכול להיות ששר החינוך גדעון סער היה מוצא זמן לגלות שהבריונות נגד הגייז בבתי הספר - והבריונות בכלל, שהפכה למכת מדינה - מאיימת על סדר היום הציבורי. אולי דווקא אצלנו, מי יודע, עוד לא מאוחר מדי כדי לשנות את המצב הזה ולכנס ועדה דחופה שתדון בנושא.

למעשה, המדיניות נגד בריונות לא צריכה ועדה. היא לא צריכה התכנסויות. היא לא צריכה לגבש מסקנות. היא צריכה להסתכם בשתי מילים בדיוק: אפס סובלנות.

אפס. נאדה. כי זה קרב שלשום חברה – בטח לא לאחת כזו ששואפת להיות נאורה – אסור לוותר ולהפסיד בו. נטייה מינית אינה מחלה או משהו להתבייש בו. וכן, אני יודע שיש כאלה שטוענים אחרת. זו לא בושה - גם זה לא הדבר הכי נכון פוליטית - להסתכל להם בעיניים ולהגיד להם שהם סתומים.

דווקא כסטרייטים, אגב, עלינו להתגייס למאמץ עילאי ומשותף ולהצהיר שגם לבורות ולטיפשות יש גבול. והגבול הזה עובר ממש כאן.

אחרת עוד יהיה מאוחר מדי לפני שנרגיש.

פה אסור להפסיד

לא פעם ולא פעמיים לימדה אותנו ההיסטוריה איזה מחיר כבד משלם ציבור כשרוצחים לו את התקווה. ממרטין לות'ר קינג ועד ג'ון קנדי, מאברהם לינקולין ועד ג'ון לנון.

אנחנו עדיין לא יודעים – וממש לא רוצים שמה שקורה עכשיו בארצות הברית תהיה הדוגמה החיה שלנו– מה קורה כשהתקווה שולחת ידה בנפשה, נכנעת בעצמה, מרימה דגל לבן מיוזמתה ומוותרת מראש על הקרב שאותו היא אמורה לנהל.

תחשבו על זה לרגע. רק לרגע. וגם אם אתם נגד וגם אם אתם אנטי גייז וגם אם אתם מקבלים חלחלה רק מלחשוב על זה וגם אם אתם באמת באמת מאמינים שהומואים צריכים להישרף באש הגיהנום.

האם אתם באמת מוכנים לקחת על המצפון שלכם ילד בן 14 שתולה את עצמו, או שאתם יכולים קצת, לפחות לכמה שנים הקרובות, לסתום את הפה שלכם ולשמור את הדעות שלכם לעצמכם?

זה כל כך קשה גם ככה, להיות שונה. הצרה היא שמי שלא היה שונה מעולם אף פעם לא ידע, ורק מי שהיה שם – משקפופרים, גמדים, שמנים וכל השאר – יודעים כמה לבד זה מרגיש. כמה כל האהבה שהסביבה הקרובה שלך מעניקה לך שווה כאין וכאפס כשיש מישהו ששונא אותך כל כך.

והכי גרוע: כל מי שהיה שונה אי פעם יודע כמה זה קל להישבר.

זה משתפר, מהדהדות לי המילים האלה של ג'רמי בראש. זה משתפר.

וזו הצוואה שלו – והחובה שלנו – לדאוג שזה באמת יקרה.