בדרך למחנות הגז, רגע לפני האקציה או כמה דקות אחרי שהרכבת הפרידה ביניהם. גם במציאות האיומה והקשה של יהודי אירופה, הם לא הפסיקו לאהוב. לפניכם ארבעה מכתבי אהבה שנכתבו, הוסתרו והוברחו ומספרים את הסיפור, אולי, טוב יותר מכל מסמך אחר.
מערכת יחסים מודה ליד ושם על העזרה בהשגת המכתבים
''היה שלום, אהוב נפשי''
רגע לפני המוות, בעת ההמתנה לדרך המוליכה אל תא הגזים, הצליחה אלי קולקא האמיצה להבריח מכתב אהבה לבעלה
"יקירי,
"בלילה האחרון של חיי אני נפרדת ממך.
"ימי אושרנו היו קצרים, אך יפים.
"בשעה זו אני מעלה את זיכרונות אהבתנו מראשיתה היפה ועד לקיצה האכזרי. אתה היית האושר של חיי וברצון הייתי מקריבה אותם למען הצלתך.
"לך, יקירי, אני מודה בכל לבי על מסירותך, על אהבתך ועל האושר שנתת לי.
"הישאר כפי שהנך כיום. גיבור העשוי ללא חת ובלתי-נכנע. אהגה בך ואתפלל להצלתך עד לנשימתי האחרונה. ברכתי האחרונה שלוחה לכל חבריך.
"היה שלום, אהוב נפשי!
"לאחרונה נושקים לך אלי ואוטו הקטן שלך!
"שלום"
מתוך: אוטו קראוס, אריך קולקא, בית חרושת למוות: אושוויץ, ירושלים, יד ושם 1960
אלי קולקא נולדה ב-31 במאי בשנת 1904 בצ'כיה. היא התחתנה עם אריך שון-קולקא, אשר נעצר על ידי הגסטפו ב-1939. ב-1943 נשלחו קולקא ובנה הקטן אוטו בן ה-9 לאושוויץ. ב-30 ביוני 1944, בשעת ההמתנה בדרך המוליכה אל תא הגז, הצליחה להבריח מכתב זה אל בעלה, אסיר מספר 74043. קולקא נרצחה ב-29 בינואר 1945 במחנה שטוטהוף. בעלה ובנה שרדו ואימצו את שם משפחתה על מנת להנציח את שמה.
''אני מביטה אליך בפעם האחרונה. אתה מחייך ונעלם''
תיק גדול, חיוך אחד, קרון שפעם היו מסיעים בו בהמות והיום בני אדם. תמר הרמן נפרדה מבן זוגה פאבל במכתב מרגש
"היום אחר הצהרים נסעת.
"רצתי כדי לראות אותך עולה לרכבת. עמדתי על אחד הסורגים של חלון קומת הקרקע וחיפשתי אותך, בטוחה שתעבור לידי. רוצה לצאת אליך ולשבור את הסורגים.
"אני רואה אותך עולה לקרון. איך שאתה מחזיק מעמד!
"קומתך תמירה, למרות התרמיל הכבד שעל גבך, ואתה מחייך אלי. אני שוב בוכה. כעת נועלים את הקרונות.
"אני עומדת ומהרהרת כמה קרונות כאלה כבר ראיתי! אבל הפעם במקום בהמות, יש בהם בני אדם. בני אדם רבים. אולי מעל לחמישים. אתה מחייך אלי שוב. אסור לי להיות עצובה ולהקשות עליך. הרכבת התחילה לנוע. רציתי לצעוק. לעצור אותה בידי.
"אני מביטה אליך בפעם האחרונה. אתה מחייך ונעלם. גם לך עצוב. אתה לא רוצה שאבכה, אבל זה לא הולך.
"אני חוזרת הביתה. מוציאה את תמונותייך, ומסתכלת.
"עוד מעט אלך אל הבית שבו גרת, כדי לאסוף את שארית חפציך. אציץ לתוך החדר. אציץ לעליית הגג. אולי בכל זאת אמצא אותך?
"אני מסדרת את חפצייך במזוודה ואת הספרים והמחברות שמה בתיק ולוקחת אלי. אני מתעכבת ליד כל חפץ. הכל כל כך מזכיר אותך. החלטתי להתקין לי מעל למיטה אצטבה קטנה ולהציב עליה את התמונה שלך ואת בובת החלוץ שעשית לי. אבל מה יועילו אלה? זה לא אתה!
"היום אשכב לישון מוקדם. אני חושבת עליך. אתה חסר לי. אני שוכבת לישון בלי נשיקת לילה טוב ממך. אני בטוחה שנתראה בקרוב".
מתוך יומן שכתבה תמר הרמן ( שמה היה אז סוזנה טאוס) בגטו טרזין ב 28.9.1944 לחברה דאז, פאבל. מתוך: תמר הרמן, גם כאן מותר לחלום ולאהוב.
תמר הרמן נולדה בשם סונזה טאוס בברנו, מורביה, בתאריך 14.5.1927 להוריה, וילהלם וגרטה טאוס.
ב-1939 כבשה גרמניה את צ'כוסלובקיה, ובשנת 1941 החלו השילוחים. משפחתה של הרמן נשלחה לטרזינשטט, אליו הם הגיעו ב27.3.42.
ב-18.8.43 נתפסה הרמן גונבת פולי סויה ונשלחה לכלא שמוקם באחד הקסרקטינים ושהתה במעצר חמישה ימים. בהיותה בכלא היתה אמורה להיכלל במשלוח, אך ניצלה כאשר אוטה קראוס, אחד המדריכים בגטו התערב לזכותה וביקש מיעקב אדלשטיין (ראש מועצת הזקנים של טרזינשטט) שלא תישלח.
לתמר היה חבר בגטו, נער מפראג בשם פאבל. היא מספרת שסיפורי אהבה רבים פרחו בין נערים בבית הילדים, שהעדיפו פעמים רבות את חברתו זה של זה מאשר את חברת הוריהם.
הרמן מתארת בעדותה את ביקור הצלב האדום בטרזינשטט. היא זוכרת כיצד הוסתרו הזקנים בקסרקטינים והילדים הונחו לסרב לאוכל בטענה שהוא כבר נמאס עליהם.
באוקטובר 1944 נכללו הוריה של הרמן בטרנספורט לאושוויץ. היא ואחותה התנדבו להצטרף אליהם, ואחותה אכן עלתה עליו, אך את הרמן לא צירפו לרשימה. היא קיוותה משך שנים שאחותה, ליזבת, שרדה, אך גילתה כי נרצחה. הרמן נשארה בטרזינשטט עד סוף המלחמה ושוחררה שם.
לאחר המלחמה עלתה לארץ, התגוררה בקיבוץ דורות והתאהבה ברופא הקיבוץ, לו נישאה ב-1955. עשור לאחר מכן התאלמה, ומעולם לא נישאה שוב. כיום מתגוררת בבית אבות במרכז הארץ.
"אני חושב שנתראה בקרוב. אל תצחקי''
באמצעות עובדת מטבח גרמניה ששיחדו הבריחו סאלק וקריסיה קוצ'ינסקי מכתבים שכתבו זה לזו
"קריסיה יקרה,
"את מכתבך שכתבת יחד עם סבינה, קיבלתי. כל המכתבים והברכות שימחו אותי מאוד.
"אני מבקש ממך, כתבי לי בפרוטרוט איך את חיה.
"קריסינקו (שם חיבה), אם עליך להחסיר מעצמך משהו, אל תעשי זאת. בכל אופן, כתבי לי איך את נראית. אני בריא ומרגיש טוב.
"קריסיה, אני מתגעגע מאוד אליך. אני חושב שנתראה בקרוב, אל תצחקי.
"אני מנשק אותך חזק,
"סאלק"
קריסיה קוצ'ינסקי, ילידת 1922, נישאה לסלומון (סאלק) קוצ'ינסקי בגטו סוסנוביץ. עם חיסול הגטו שולחו הצעירים למחנה אנברג, שם עבדו בהכנת ציוד לצבא. הנשים הכינו מרקים משאריות שנזרקו מהמטבח ומאוכל שגנבו מהגרמני, והתחלקו בו עם הגברים באמצעות הברחתו דרך הגדר בלילה. לקריסיה היה מעיל גדול ובתוכו הסתירה את המרק.
לאחר כשנה הועבר סלומון למחנה בלכהמר והזוג התכתב באמצעות מכתבים שהעבירה עובדת מטבח גרמניה שהם שיחדו. בהמשך הועברה קריסיה למחנה פטרסוואלד והקשר ניתק.
סלומון (סאלק) נפטר בצעדת המוות לבוכנוולד.
קריסיה ניצלה וחזרה לסוסנוביץ, שם פגשה את הוריה. אחותה ובנה נספו באושוויץ. ב-1946 נישאה בשנית לעזריאל שמפן, ועלתה לישראל.
''משה, הם רוצים לפגוע בילדיך הקטנים''
מכתב שהושלך מהחלון ונשמר על ידי אזרחית ליטאית במשך עשרים שנה חושף את הרגעים האחרונים של האהבה לפני חיסול יהודי העיירה מולייאט שבליטא
"משה בונה ביילה היקר
"הלוואי שתהיו כולכם בקו הבריאות ואנו נתפלל עבורכם (עם אלוהים, בעולם הבא).
"האיש שישלח לך מכתב זה, צריך לשלם לו.
"אנחנו צמים כבר יומיים ועכשיו נלך לטבח. ה"יאהרצייט" (יום הזכרון) שלנו יהיה 29 באוגוסט. תזכור את התאריך.
"אבא לא בבית ומי יודע, כבר הרבה זמן שהלך.
"אנחנו עומדים לבושים, כולנו, יחד עם ילדיי היקרים, ומחכים. עכשיו כולנו בבית המדרש.
"שבענו כבר את החיים האלה, ופעמים רבות ביקשנו שיבוא המוות.
"בראש חודש אב העמידו אותנו בשורה כדי לירות בנו, אבל אירע נס.
"היום יהיה הנס אם ירחם עלינו השם.
"משה, הם רוצים לפגוע בילדיך הקטנים, זה מה שהם רוצים. אז שלום ותהיה חזק.
"אנחנו היהודים מקריבים את עצמנו כדי שתינצל.
"ציפורה"
המכתב באדיבות יד ושם
ערב חיסול יהודי העיירה מולייאט שבליטא כתבה ציפורה מכתב פרידה ביידיש לבעלה בדרום אפריקה. קרוב לוודאי שהמכתב נזרק החוצה מן הבניין שבו רוכזו היהודים לפני האקציה. אשה ליטאית מצאה את המכתב ושמרה עליו עד שנתאפשר למסור אותו לקרוב משפחה של הכותבת, שבא לביקור בברית המועצות כעבור עשרים שנה, בשנות השישים של המאה העשרים. ציפורה נספתה בזמן השואה. תאריך מותה ומקום הירצחה אינו ידוע.
