לפני לא הרבה זמן ארזתי את עצמי ונסעתי לפסטיבל רוחני כלשהו בארץ. רציתי להשתחרר, רציתי להתפתח, רציתי להירגע קצת. במקום זה, חזרתי עם עצבים.
שיהיה ברור, אני לא זרה לפסטיבלים רוחניים. עוד הרבה לפני טרנד בומבמלה וכל בחור שקצת שעמם לו הכריז שהוא מכריז על עצמו כהילר, אני כבר הייתי חזק בעניינים. הייתי באינספור סדנאות ופסטיבלים בעשרים השנה האחרונות, אבל כמו בכל פעם בפסטיבלים האחרונים, גם הפעם לא הצלחתי להחזיק מעמד עד סוף הסדנאות ויצאתי באמצע.
נכנסתי, למשל, לסדנת טנטרה. פעם זה היה אמיתי ומעניין. היום? זה מלאכותי, זה קשקוש וכל מה המשתתפים רוצים זה שכבר יגיע שלב הנשנושים והם יוכלו לגעת במישהו.
אחר כך הלכתי לסדנת נשימות. כולה יושבים ונושמים, הרגעתי את עצמי, מה כבר יכול להיות. אחרי רבע שעה מצאתי את עצמי מול מישהו שנוגע לי בידיים, ואחרי שתי דקות הוא אומר לי "איזה כתפיים יפות יש לך" ומתחיל ללטף אותי. איך אני אמורה להירגע כשמולי יושב בן אדם עם עיניים של טורף?
בקיצור, פעם רוב הסדנאות הרוחניות היו מיוחדות. היום רוב הסדנאות הן רק תירוץ לגעת לבנות בתחת.
סליחה, מה הפנטזיה המינית שלך?
אחת הסדנאות שהוצעה בפסטיבל שהלכתי אליו הייתה "שבע דקות בגן עדן", וגם אם תהרגו אותי אני לא אדרוך בה. עם שם כזה שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה.
שבע דקות בגן עדן היא סדנה שמתיימרת לחבר בין גברים ונשים וללמד אותם שיעור בחיזור ואינטימיות - באמצעות כלים רוחניים, כמובן. היא אמורה לתת להם כלים לשפר חוסר בטחון, ללמד לתקשר בצורה רגועה יותר ולהפוך את עניין הפניה לבן המין השני למשהו יותר מודע ופחות כפייתי.
סדנת שבע דקות בנויה - הפתעה הפתעה- מסיבובים בני שבע דקות. בכל "סיבוב" יושבים זה מול זה גבר ואישה שבחרו זה את זו, ובמשך שבע הדקות שלהם, עושים מה שאומרים להם. למשל: לספר אחד לשני על פדיחה מינית, לחלוק פנטזיה מינית, או למצוא את מי ש"בא לך עליו" וללטף אותו כפי שהיית מלטף מישהו אהוב. משימה אחרת מורה למשתתפים להתחבר למי שהם סומכים עליו, ולעיתים, בסוף הסדנה, מבקש המנחה לקחת את מי שמוצא חן בעינהם לדייט.
התפתחות רוחנית? לא נראה לי.
לא שהסדנאות הרוחניות האחרות הן כל כך מקצועיות. השוק מוצף במאות ואלפי שרלטנים חסרי הכשרה טיפולית שמעבירים סדנאות בלי שום נקיפות מצפון, אבל זה כבר שיא השיאים. ביננו, רוב מי שמגיע לסדנאות האלה רוצה בדיוק את מה שרוצים כל אלה שהולכים לבר, נרשמים לאתרי היכרויות, ומאכלסים את הצ'אט של הפייסבוק באישון ליל.
בקיצור, מעטים מאוד הם האנשים שמגיעים לשבע דקות בגן עדן כדי ללמוד על עצמם באמת.
כולנו משוחררים מדי
בואו נקרא לילד בשמו: זה ספין דייטינג לכל דבר, רק עם קריינות צמודה. ללטף מישהו כמו שהייתי מלטפת מישהו אהוב? למה מה קרה? ואיך זה בדיוק עונה על ההגדרה של אינטימיות? ולמה לי? כדי להשתחרר? לא מעוניינת להשתחרר. אם כבר, אני משוחררת מדי. כולנו משוחררים מדי.
איך יכולה להיות אינטימיות ביני לבין שבעה זרים בשעה וחצי? זה הרי בדיוק ההיפך מאינטימיות. אינטימיות אמיתית לא יכולה להיות מושגת על ידי ליטוף זרועותיו השריריות של מישהו שבמקרה הוא הכי פחות דוחה מכל שאר האנשים שנמצאים כרגע בחדר. אז בסדנה יש גם מרחב מוגן כדי ללכת לדבר עם מישהו, וגם בתוך המרחב המוגן הזה מקבלים הוראות. אומרים לנו עם מי, אומרים לנו מה לעשות ומה להגיד, ואיפה אנחנו בסיפור הזה? איך זה בדיוק מלמד אותנו על עצמנו? ואם אנחנו כל כך צריכים מרחב מוגן והנחיות למה שלא נוותר על חופש בחירה ואחריות ונלך ישר לשדכנית? גם ימצאו לנו מישהו להתחתן איתו וגם נקבל הוראות מהרב בכל פעם שיהיה לנו ספק או בעיה עד סוף החיים.
שבע דקות בגן עדן מתיימרת להיות רוחנית ולמעשה מקדמת דפוס חברתי שממש לא צריך שום חיזוק, הרי הוא דפוס הסופרמרקט שכבר מזמן שולט בסצינת הדייטינג: בואו לא נשקיע בכלום, כי תמיד יש מישהו יותר עשיר, יותר יפה, יותר "מגניב".
הדבר האחרון שעולם הדייטינג צריך זה עוד שיטות למקסם את הפוטנציאל הכמותי של מה שאנחנו לא מתביישים לקרוא לו "רומנטיקה". זה רומנטי כמו פס ייצור במפעל אריזה. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה סדנה שהיא רפליקה מדויקת אחד לאחד של בר תל אביבי מצוי, ועוד במסווה של סדנה רוחנית. איכס. גועל נפש. עולה לי האוכל.
ללמוד להכיר את עצמך בסדנה כזו זה בלתי אפשרי משתי סיבות: בשעתיים של חילופי זוגות אי אפשר באמת להתעמת עם מה שעולה בסיטואציה אמיתית, כי בדרך כלל הדפוסים ההרסניים באמת לא עולים בשלבים הראשוניים של מערכת היחסים אלא אחרי כמה חודשים.
הסיבה השניה היא שכל מה שעובד בתוך המרחב המוגן לא יעמוד במבחן המציאות. באיזה עולם בחורה שתפגשו בבר תחלוק אתכם פנטזיה מינית? אלא אם כן היא שיכורה, כמובן. ובעצם מה ההבדל? בשביל מה לטרוח ללכת לסדנה? שתו חצי בקבוק וודקה. יש לזה בדיוק את אותו אפקט. במשך כמה שעות עושים דברים שבדרך כלל מתביישים בהם, זה עובד רק בזמן ההשפעה, ולמחרת חוזרים לחיים האמיתיים עם כל הבעיות שהיו שם לפני, בתוספת בחילה.
גן עדן או גיהנום?
אנשים, תבינו, אי אפשר לדלג על ההתחלה.
אנחנו עושים את זה כבר שנים, עוברים ישר למיטה, מזייפים אינטימיות. זה לא פאקינג עובד. בשביל זה לא צריך סדנה.
כבר שנים שאנחנו מתעצלים באמת להסתכל אחד על השני יותר משבע דקות, וכבר שנים שאנחנו מצפים שזה יהיה גן עדן. זו הפתולוגיה האמיתית של הדור שלנו: אנחנו לא חסרי ביטחון, אנחנו עצלנים. אנחנו לא מוכנים לקחת את הזמן להכיר, לא מוכנים להשקיע באמת מעצמנו, לא מוכנים להסתכן ולהעמיק ולהתמודד, ובשום פנים ואופן לא מוכנים לעבור את השלב הזה שבין ההתאהבות הראשונית לבין הרגע שבו מתחיל באמת להיות לזה סיכוי להפוך לאהבה.
רובנו נושרים בשניה שעולה קושי, ופשוט עוברים הלאה, לשבע דקות הבאות בגן עדן. כי כל מה שהוא לא ציוצי ציפורים, צבעים זוהרים וסקס ארבע פעמים ביום נראה לנו כמו כישלון. אנחנו דור שטחי של מפונקים, ושבע דקות בגן עדן עם אינספור פרנטרים מטאפוריים, זה ממילא מה שיש לנו, ותו לא.
זה כמו ילד ילד שיש לו יותר מדי צעצועים. הוא תמיד ישחק בחדש במשך יום ואז יימאס לו וירצה עוד אחד. אבל ילד שאין לו ימצא כל יום דרכים חדשות לשחק עם סיר וקופסת פלסטיק. ועל הדרך הוא גם יפתח דמיון, אופי, שמיעה מוזיקלית, ויכולת התמודדות.
אנחנו הילד המפונק הזה שיש לו יותר מדי, אנחנו הפרעת הקשב הרומנטית בהתגלמותה. יש לנו יותר מדי מהכל, וכולנו כל הזמן רק מסתובבים מחורפנים ומחפשים את מה שסביר להניח כבר היה לנו ביד ואפשרנו לו ללכת כי אולי יש משהו יותר טוב באופק. שבע דקות כאן, שבע דקות שם, שבע דקות בתחת שלי.
למה כל כך הרבה? למה לא שלוש דקות? לא חבל על הזמן? ככה אפשר להכפיל את כמות המלוטפים פי שניים וקצת ועוד יישאר לכם מספיק מהערב כדי ללכת ליישם את הטקטיקות המבחילות האלה באיזה פיק אפ בר, כי אולי לא ניצלתם לרעה מספיק אופציות היום.
בטח מישהו יקום עכשיו ויגיד: "אבל היא לא חוותה את החוויה, אז מה היא יודעת". אז קודם כל, אתה יודע, אפשר לאסוף עדויות ממקור ראשון, זה תפקידו של עיתונאי. ודבר שני, בוא אני אגיד לך מה אני יודעת. אני יודעת לזהות בולשיט ממרחקים,
אני יודעת שבא לי לקחת את מי שהמציא את הסדנה הזאת, להביא לו לאטמה איומה, ולהחזיר אותו לרגע הזה שבו הוא סירב להתמודד עם הטראומה של עצמו.
ואני יודעת ששום דבר שלוקח לו פחות זמן מבישול ביצה קשה לא יכול להיות שווה משהו.
שרנו ליבנה: "לפעמים קיצור הדרך הוא דווקא כן טוב"
תגובתו של שרנו ליבנה, מדריך סדנת "שבע דקות בגן עדן": "הסדנה היא באוריינטציה טיפולית וההכשרה שלי כוללת אינספור סדנאות שקשורות לזוגיות, טנטרה וכו'. הייתי שמונה שנים בפונה, אז אני חושב שבהחלט יש לי מה לתת. כל הרעיון בסדנה הוא ללמוד לפעול מתוך ה"פול" (משיכה) הראשוני שלך, להתחבר לחוש הריח, לא להתפשר וגם ללמוד להציב גבולות ולדעת לסרב כשלא רוצים, ועל ידי כך להתנהל יותר בנינוחות.
"בספיד דייטינג יש מבחר נורא מצומצם של אנשים, וכולם יושבים לדבר עם כולם, גם עם מי שלא מוצא חן בעיניהם. אצלי בוחרים רק את אלה שמעוניינים להכיר, וזה כבר עדיף. אני מנסה ללמד אנשים להיות יותר זמינים, לפלרטט יותר, ולאפשר לדברים לקרות להם בחיים, לפרוח, ליהנות.
"בקשר למשימות, אני משתדל לתת משימות פחות מלחיצות: משימות של מגע, ליטופים, ואת משימת הדייט של הסוף אני נותן בעיקר בפסטיבלים, כשאנשים מגיעים יותר פתוחים. הרעיון הוא לתקשר אחד עם השני בנינוחות, ואתה מקבל שבעה דייטים בשעה וחצי, שזה יותר ממה שקורה לרוב האנשים בשנה שלמה, וזה כבר טוב. עם מה שקורה אחרי אני לא מתעסק כי אני בעצמי לא ממש מבין בזה.
"ההבדל ביני לבין בר תל אביבי הוא שאצלי יש מרחב מוגן שאפשר להוריד בו חומות. בגלל שאנשים תקועים בשלב ההזדמנותי, לפעמים דווקא קיצור הדרך שאני מספק הוא כן טוב. ואין מה לעשות, סטטיסטית יש יותר סיכוי למצוא כשפוגשים הרבה אנשים. אני בסה"כ מכריח אותם לפנות אחד לשני ושיעשו מה שהם רוצים עם זה. הבונוס הוא שאפשר למצוא גם זוגיות. מי שבא כדי למצוא זיון, אין לי שליטה על זה, וגם לי שום דבר נגד זה".
