אז בשבוע שעבר החלטתי לעשות ילד.
כמובן שכרגיל, עוד לפני שהספקתי לעכל את זה בעצמי כבר כתבתי על זה, וזו הסיבה שעוד לפני שהספקתי לבייץ כבר התראיינתי בנושא בתוכנית הבוקר.
מן הסתם לא הייתה לי תשובה קונקרטית לכל השאלות ששאלו אותי שם כמו "מה את מתכננת לעשות?", "את הולכת לעבור טיפולים?" ו"איך יהיו הסדרי הראיה?". למה? כי אין לי מושג. באמת שאני לא יודעת.
מעולם לא תכננתי שככה זה יקרה, והפעם היחידה שבה אמרתי שיש לי שם לבן שאולי יהיה לי פעם, זה היה "נהיר". בעיני זה שם יפה נורא, כי זו מילה שהמשמעות שלה היא מדהימה. חברים שלי, מצד שני, נקרעו ואמרו לי שהוא יחטוף מכות בגן, ושאלו אם אני מתכננת לקרוא לבת שלי "אהיל". בקיצור, ירדתי מזה.
הדבר היחיד שאני יודעת זה שהשבוע אני נפגשת עם חבר שעשה הסכם כזה, אשאל אותו שאלות ואמשיך משם.
התגובות של הנשים באולפן, כולן אמהות, היו חיוביות. כולן כאחת אמרו לי שזה יופי, שאסור לוותר על ילד כי אין זוגיות, איחלו לי בהצלחה והציעו לי עזרה וייעוץ. הזכר שבחבורה כמובן היה חייב לשאול שאלות מעצבנות וסקפטיות, ונראה חרד כאילו אני הולכת להיות אמא שלו באופן אישי: "ילד נמצא עכשיו בראש מעייניך? זה רצון נקי?", הוא הסתכל עלי בעיניים מצומצמות, כאילו אני הולכת להפקיד אותו בגיל שבוע על סף דלתה של כנסיה בתוך סלסלה.
עניתי לו בכנות שלא זכור לי שהיה לי רצון נקי אף פעם בחיי, ושמה לעשות, אני נאלצת להחליט לכאן או לכאן כי אני לא יכולה לחכות יותר. מן הסתם אם היו לי עוד עשר שנים של פוריות בטוחה הייתי מחכה עוד, ולגבי תחושת אימהיות אני ממש מקווה שזה יגיע.
כאילו, אני מניחה שחוץ מטמטמת הריון ובחילות בוקר, להורמונים האלה יש עוד תפקיד, כמו לקשר בינך לבין הילד שברחמך, לעשות אותך אופורית, משהו. הייתי מאד מרוצה מעצמי שעניתי לעניין ובכנות, אבל בערב, כשישבתי בבית, באו הספקות.
אולי אני באמת אמורה להרגיש משהו אחר? אולי השחלות שלי אמורות לשיר הללויה? אולי באמת זה לא טבעי? אולי אישה לא אמורה להודות שהיא לא עיוורת מאהבה למשהו שעוד לא קיים? נכון שאמרתי לאב המיועד "תקשיב, אם יוצא ילד קקה, אתה לוקח אותו", אבל נשבעת שזה היה בצחוק.
ובעודי יושבת על הספה בטרנינג מהוה ותוהה אם אני שפויה, התגנב לליבי עצב.
נכון, זה לא כמו שחלמתי שזה יקרה. גם אני רציתי להיכנס להריון חודשיים אחרי החתונה, כשאהובי ואני מדשדשים בין ענני צמר גפן ומאכילים אחד את השני מנגו עם הידיים. גם אני רציתי שזה "פשוט יקרה" ואני בכלל אגלה את זה רק בטעות כי מרוב האינרציה של סקס ושמחה לא שמתי לב שלא קיבלתי כבר שלושה חודשים.
המחשבה על קליניקות, אוננות לתוך כוסות חד פעמיות והזרעות על כסא גניקולוג מדכאת נורא.
כמעט התחלתי לדמוע כשהטלפון צלצל. אמא שלי. מגרמניה, שפתאום קלטתי שדווקא לה "שכחתי" לספר. כמה הגיוני. גללתי בפניה את החדשות בטון של "יש עלי הוצאה לפועל ואני נכנסת לנווה תרצה", מחכה לתגובה של חוסר אונים והשתתפות בצער.
"תראי", היא פתחה. "אני מבינה שלא ככה רצית שזה יקרה. אבל תאמיני לי, זה לא משנה. כשאני התחתנתי עם אבא שלך זה היה מאהבה גדולה. את יודעת מה עשינו כדי להיות ביחד. לא רק שזוגיות זה קשה, תארי לך מה עברנו אנחנו, יהודי וערביה, כשרצינו להתחתן. אני הייתי צריכה לברוח מהבית, היינו צריכים להתגבר על מליון התנגדויות של המשפחה, של החברה, להתחתן בחו"ל. היו שם את כל האלמנטים של סיפור אגדה. בלתי אפשרי, מניע נורא רומנטי, קשיים, אהבה מנצחת, הכל. נכנסתי להריון איתך בדיוק בסיטואציה האידילית הזאת שאת מדברת עליה וזה היה אושר גדול. ההורים חזרו לדבר איתנו, את נולדת, וחיים נכנסו לשגרה. אבל אני בטח לא צריכה לספר לך שלא היה שם הפילי אבר אפטר. תוך שנה שנתיים הכל התפרק לאלף אלפי רסיסים. האהבה הגדולה הפכה לטירוף בסדר גודל של מלחמה, ואני מצאתי את עצמי עוד לפני גיל שלושים עם ילדה אחת כאן וילדה אחת שם, גרושה, בלי עוגן, בלי בן זוג, בלי בית ובלי אהבה. אז אני מבינה שלא ככה דמיינת את זה. אבל אף אחד לא מקבל את מה שהוא מדמיין וגם אם כן, תאמיני לי, זה לא נשאר ככה. נכון, לא תמיד זה נגמר רע, אבל גם כשזה ממשיך זה משתנה עוד מליון פעם. אז אני אומרת, זה לא משנה מה את מרגישה עכשיו. כן רצון נקי, לא רצון נקי, זה לא משנה בכלל. רוצה ילד? תעשי ילד. ואל תהיי עצובה, כי תביני, זה לא משנה איך זה מתחיל ולמה. הרבה יותר חשוב איך שזה ממשיך. אם זה לא נכון, זה לא יקרה. אין באמת טעויות בדברים האלה. בן אדם מגיע לאן שהוא צריך להגיע, לא משנה איזו דרך הוא בוחר. תעשי מה שבא לך ואת תראי שהכל בסוף יסתדר".
חוץ מהעובדה שזו הפעם היחידה בחיי שהקשבתי לה בלי להפסיק אותה באמצע, למרבה הפלא הרגשתי הרבה יותר טוב אחרי השיחה הזאת, וגם נפלו לי כמה אסימונים.
הראשון: היא בסדר, האמא הזאת. היא חברה טובה. ואיך זה קרה? זה קרה כי הנסיבות קרעו אותנו זו מזו, והקשר הבסיסי שבין אם לבת נעלם כבר מזמן.
מה שיש כאן עכשיו הוא תוצאה של בחירה. בחירה בדעה צלולה, לא מתוך התניה חברתית או בלבולי מוח בסגנון "משפחה לא בוחרים" או מתוך איזו אינרציה של "ככה אמור להיות" שביננו, אין לנו מושג איפה היא מתחילה ואיפה היא נגמרת.
אולי זה בדיוק המקרה עם הילד הזה (מה, נהיר לא שם יפה? באמת??). הבחירה הזאת, שנראית לכאורה טכנית, אולי לא כזאת גרועה אחרי הכל. אולי אני בכלל לא צריכה לחפש את הרצון הנקי ש"אמור" להיות לי. אני בכלל לא בטוחה שאנשים שעושים ילדים עושים אותם מתוך "רצון נקי".
בכלל, ממתי יש לנו רצון, ועוד נקי ונטול לבטים וחרדה כלפי משהו לא נודע, שמן הסתם יהפוך לך את החיים באופנים שבכלל אי אפשר לצפות מראש?
האיסמון השני עוסק בצורך שלנו בזוגיות ואהבה מהאגדות כתנאי לילדים. זו אחלה הסחת דעת מהבהלה המאד טבעית שמרגישים, כי אלא אם כן יש לך איי קיו 40, הרבה יותר קל לא להיות בדעה צלולה כשמחליטים לעשות דבר מפחיד כל כך.
ברור שעדיף לעשות את זה מתוך הסימום המופלא של העננה הוורודה והאפידורל הריגשי שמשתקים את המוח. ברור שאני מפוחדת, בעיקר כי אין לי את זה, כי אני סחי בלטה.
אבל יודעים מה? אני עושה את זה בכל זאת. אני יכולה לבחור מה שבא לי, ואם זה לא נכון, זה לא יקרה. מה שבטוח, אין דבר כזה "טעויות". הכל בסוף מסתדר. למה? ככה. אמא אמרה.
