לבסאם עראמין ולרמי אלחנן יש כמה דברים במשותף: שניהם ירושלמים, שניהם אנשי משפחה וכל אחד מהם איבד בת במאבק האלים בין הישראלים לפלסטינים. אלחנן שכל את סמדר לפני 15 שנים, כשהיתה בת 14. זה קרה ב-1997, כאשר שני מחבלים מתאבדים פוצצו את עצמם והרגו חמישה אנשים. סמדר היתה אחת מהם. באותה שנה נולדה לעראמין בתו עביר. ב-2007, כשעביר היתה בת 10, חייל משמר הגבול ירה בראשה קליע גומי מטווח קצר והרג אותה.

לכאורה, אמורה היתה לשרור ביניהם שנאה או לפחות כעס איום. אבל אלחנן קורא לעראמין "אחי" ובכל פעם שהם נפגשים, הם מחליפים ביניהם לפחות ארבע נשיקות על הלחי. לא רק השכול מחבר ביניהם, אלא גם התקווה שאפשר לעצור את האובדן המתמשך, שגובה חיים משני הצדדים. הסרט "בעין הסערה", של הבמאית הישראלית-לונדונית שלי חרמון, עקב אחרי שני הגברים במשך חמש שנים.

הסרט הופק על ידי שלי חרמון וניסן כץ בשיתוף עם France 5 Televisions ונתמך על ידי מכון סאנדאנס וקרנות "מקור" וגשר". לאחרונה זכה הסרט בפרס במסגרת פסטיבל הסרטים הבין לאומי "דוק-מיאמי" וזכה להתמודד במסגרת פסטיבלים נוספים בארץ ובעולם.

לא לנקמה

זהו סרט שאי אפשר להישאר אדישים אליו. הוא מתעד את הפעילויות של עראמין ואלחנן למען השלום, אבל גם קונפליקטים שסיפור החיים המיוחד שלהם זימן להם. עראמין לא מוותר ומנהל מאבק משפטי ממושך שבו הוא תובע את מדינת ישראל באחריותה לרצח עביר. הוא עושה את זה ללא שנאה, ללא דרמה וללא תאוות נקם ומעביר את המסר שגם החייל היורה הוא במובן מסוים קורבן. במקביל, אלחנן צופה בבנו יגאל שעומד להתגייס לצבא ומדבר על רצונו לשרת למרות המחיר שעלול להיות לכך.

באופן אירוני, הצבא הוא שחיבר ביו אלחנן לעראמין. בשיחת טלפון מביתו, אלחנן מספר, שכאשר סמדר נרצחה, אחיה הגדול אליק שירת ביחידה "מובחרת מאוד". לאחר הפיגוע, מפקדיו של אליק הציעו לו לקחת חלק בפעולה צבאית בשטחים "בשביל הנקמה". אליק סירב. במקום, הקים ב-2005 את ארגון "לוחמים לשלום", שחברים בו ישראלים ששירתו בצה"ל ופלסטינים שישבו בכלא הישראלי בשל מעורבותם בטרור. כך אליק הכיר את עראמין.

מסע לתרבות ונרטיב אחרים

עראמין ישב בצעירותו שבע שנים בכלא הישראלי וכך הכיר את הצד "האחר". הוא מספר, שכאסיר צפה בסרט "רשימת שינדלר", שכח שהוא נמצא בכלא והתחיל לבכות. משהו בו השתנה. אז לא ידע שמותה של עביר, שנתיים מאוחר יותר, ישנה אותו אפילו עוד יותר.

משפחת אלחנן הכירה את משפחת עראמין ומיד נרקמו קשרי ידידות. הם לא יכלו לנחש אז שהגורל מזמן להם מכנה משותף אכזרי במיוחד, שיקרב אותם עוד יותר.

אלחנן, איך יוצרים את הגשר בין הורה שכול לבין פעיל שלום?

"שנה אחרי האסון פגשתי את יצחק פרנקנטל בהפגנה (פרנקנטל הוא מייסד 'חוג ההורים' המוכר יותר בשם 'פורום המשפחות השכולות'. בפורום חברות כ-500 משפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות - ש.ש). את יודעת איך נוטים להכניס אנשים למגירות. יש לו כיפה על הראש ואני מיד חשבתי, 'פשיסט ימני שאוכל ערבים לארוחת בוקר'. הוא הזכיר לי שהוא בא לנחם אותי בשבעה של סמדר. כעסתי. חשבתי שזה שהוא אב שכול לא נותן לו את הזכות לבקר אותי. הוא הציע לי לבוא למפגש של הפורום. המפגש הכה אותי בתדהמה – גם עם הישראלים, שלא חשבתי שאהיה אחד מהם, אבל מה ששינה את האישיות שלי מהקצה אל הקצה היה המפגש עם הפלסטינים. הייתי אז בן 47 וזאת היתה הפעם הראשונה שפגשתי פלסטינים. זאת היתה תחילתו של מסע לתרבות, שפה ונרטיב שהיה נסתר ממני".

יותר קשה לבחור בטוב

אלחנן ועראמין הם טיפוסים שונים לחלוטין. בבאסם עראמין יש משהו שברירי, עדין, מהורהר, רוחני אפילו. רמי אלחנן לעומתו, הוא טיפוס אבהי ועל הפנים שלו יש חיוך נצחי כמעט. בשיחה איתו יכולתי לחוש את החיוך הזה מעברו השני של הקו. שניהם פועלים ללא לאות: משתתפים בהפגנות, מרצים בבתי ספר בישראל וברשות הפלסטינית ומשדרים יחד תוכנית ברדיו "כל השלום". אני שואלת את אלחנן אם קורה לו מדי פעם שהוא מסתכל על עצמו מבחוץ ושואל איך, כאב שכול, הוא נשאב לכל זה, האם הוא נראה לעצמו תמהוני, משוגע. "כן, בטח. כל הזמן", הוא משיב. "אחרי לילה ארוך ומיוסר ללא שינה, אתה מטפס מתוך הבור השחור וצריך לבחור. יש רק שתי אפשרויות. אני מבין את אלה ששונאים ורוצים לנקום. גם אני הייתי שם. יותר קשה לעשות את מה שאני עושה".

פורום המשפחות השכולות מקיים למעלה מ-1,000 הרצאות בשנה. לא תמיד זה פשוט. "בהרצאה בישראל אמרו לי שחבל שגם אני לא התפוצצתי ומנהל בית ספר פלסטיני אמר לתלמידים שלא יקשיבו, כי זה מחליש את הרצון שלהם להילחם", מספר אלחנן, אך מוסיף: "אלה יוצאי הדופן".

"אף אחד לא נולד רוצח"

האתגר של אלחנן, עראמין והורים שכולים אחרים מהפורום הוא לאו דווקא ארגוני הטרור או מנהיגים לוחמניים. "אלה שתי חברות שמעבירות את הדור הצעיר סוציאליזציה שמכשירה אותם להיות מסוגלים להרוג ולהיהרג", אלחנן מסביר. "זה נעשה על ידי דמוניזציה והסתרה. אלה לא רק חומות בטון, אלא החומות שבראש. אני יודע כי הייתי שם. כשרואים אותי ואת בסאם יודעים שאפשר גם אחרת. יש לכך השפעה יוצאת דופן". הוא מספר שהעובדה שהוא וחברו אבות שכולים מגינה עליהם בשני הצדדים. "זה שומר עלינו ומאפשר לנו לפתוח את הפה", הוא מגלה.

באחד הקטעים החזקים בסרט, עראמין ואלחנן נוסעים לג'נין ונפגשים שם עם קבוצת פעילים לשעבר בגדודי חללי אל אקצה. "אנשים עם דם על הידיים, כמו שלי יש דם על הידיים", אלחנן מגדיר אותם. אחד המשתתפים במפגש הוא זכריה זביידי, שהיה מפקד גדודי חללי אל אקצה ואחראי על עשרות פיגועים רצחניים. "לזכריה רצחו אמא ושלושה אחים", אומר אלחנן. "איך מסבירים לו שהדרך לשלום עוברת דרך פיוס? זה לבו של העניין". הוא מספר שהאנשים האלה בכו באותה פגישה. "זה מלמד על האנושיות של בני האדם באשר הם בני אדם. אף אחד לא נולד רוצח. בשבילי זו סיבה לצאת מהבית".

>>לחצו כאן למעבר לצפייה בסרט

צידה לדרך:

"העולם מלא בסבל, הוא גם מלא בהתגברות עליו"

(הלן קלר)

לאתר מהות החיים

יהודי ופלסטינאי מיישירים מבט (צילום מסך: יוטיוב)
יהודי ופלסטינאי מיישירים מבט (צילום מסך: יוטיוב)