במושג "כלכלת מתנות" נתקלתי לראשונה בשיעור אנתרופולוגיה, שכדרכם של שיעורים כאלה, היה אפוף אקזוטיקה שקשה לחמוק ממנה אפילו באקדמיה. באוניברסיטה לימדו אותי על אנשי שבט ניאקה מצפון הודו, שמקיימים כלכלת מתנות שאינה סחר חליפין. אז חשבתי שיש בכלכלת מתנות משהו אוקסימורוני: אם מדובר במתנות ולא בסחורות, איפה בדיוק נכנסת הכלכלה? אולם לאחרונה גיליתי, שללא מאמץ מיוחד, שבטים כאלה, או לפחות שבטים-לרגע, אפשר למצוא גם כאן, מתחת לאף. לפני שנגיע אליהם, נרחיק אל היער בהודו.
האנתרופולוגית הישראלית נורית בירד דוד הוכיחה, כי לא היה זה אילוץ סביבתי, שהביא את בני הנאיקה לקיים תרבות שבה מקבלים ונותנים טובין ללא התניות וללא ציפיה לתמורה. כל אחד מבני הניאקה אינו נותן ומקבל על מנת ליצור לעצמו מעין "ביטוח כלכלי" לעתיד, אלא מתוך תפיסת עולם שורשית או אם תרצו - מיסטית. השבטים השכנים לניאקה, הבאט והמולו קורומבה, תופסים את היער כמעין אב קדמון, שאותו יש לרצות וממנו מקבלים תגמולים ועונשים. הניאקה לעומת זאת, רואים את היער כאב ואם שמעניקים ללא ציפיה לתמורה וכך גם הם, בני האנוש, חיים יחד כאחים ונותנים זה לזה ללא ציפיה לתמורה.עוד על "כלכלת מתנות":
>> "מסעדת הקארמה": המסעדה בה תשלמו על הארוחה של מי שיגיע אחריכם
שבט מתנות עירוני
ומה קורה בשבט המקומי? בסוף השבוע הראשון של חודש אוקטובר, כשעונת החגים כבר הזדחלה החוצה, 1,200 אנשים נקבצו בחוף הבונים לבלות יחד בפסטיבל, שקיבל את השם "אוקטוברן", ברנינג מן באוקטובר, הגירסה המקומית. המשתתפים לא שמעו על האירוע בפרסומות ולא זכו להיכנס אליו בהגרלה או כחלק מקמפיין שיווקי. הם חוו - בסדר גודל ישראלי צנוע - את מה שקורה מדי שנה בענק בפסטיבל ברנינג מן הנודע, בנבאדה. הם שתו, אכלו, רקדו בילו ואהבו בספריה ארעית, בר ארעי וקולנוע ארעי, הלכו לישון במחסות ארעיים, חלקם לבושים, חלקים פחות, ואף אחד מהם לא הוציא שקל מהכיס. לא בכניסה ולא במתחם הפסטיבל. הכול התחיל ב-1986. מעצב נוף בשם לארי הרווי שרף דמות עץ בגובה שלושה מטרים על חוף בייקר בסן פרנסיסקו. מה שהחל עם 20 משתתפים הפך לאירוע המוני, שעבר כעבור ארבע שנים למדבר הסלע השחור שבנבדה, הרחק מכל איזור מיושב. אחת לשנה, על שטחו החולי והלוהט של אגם יבש, מוקמת לשבוע בודד עיר, שקולטת אליה עשרות אלפי תושבים ארעיים. המישור החולי, המכונה פלאיה (חוף), מתכסה במבנים מוטרפים זמניים, המוקמים יש מאין, באנשים שמצליחים בעת ובעונה אחת גם להיות חצי עירומים (לפחות) וגם מחופשים, בסדנאות שונות ומשונות, מקדש מפואר, כלי רכב מוזרים שנוסעים באיטיות, פסלים, מצגות, מסיבות בלתי פוסקות וכמובן - פסל ענק, שיובער לקראת סוף החגיגה. החיים בפלאיה הם קצת כמו בכוכב אחר, לא רק בגלל הנוף המדברי שעוטף את העיר. חוקי המשחק שמתקיימים בה שונים מאלה שמתקיימים בחוץ, אלא אם אתם משבט הניאקה. אחד ההבדלים הבולטים הוא כלכלת המתנות, שעליה מושתת הכל. אמנם היום כבר צריך לקנות כרטיס כניסה כדי להשתתף בברנינג מן (כדי לכסות את ההוצאות הלוגיסטיות הכרוכות באירוע באמצע המדבר), אבל מהרגע שאתם בפנים - הכסף כבר לא משחק שום תפקיד. מה כן? היצירתיות, הנדיבות ובעיקר התחושה שאתם חלק מהפסטיבל, לא לקוחות שמתארחים בו.
האיש בוער ואיתו כל המחשבות השליליות (צילום: אייל לבקוביץ)
מפיצים אהבה דרך מתנות
אחד ה"ברנרים" המקומיים הוא רעי דישון, אמן בן 33 מתל אביב. דישון השתתף בברנינג מן בנבדה ב-2003 ומאז פקד אותו שמונה פעמים, ארבע מתוכן כחלק מצוות ההקמה והפירוק של הפסטיבל. כברנר שרוף (וסליחה על משחק המילים, לא יכולתי לעצור את עצמי), דישון היה חבר בכמה הרכבים, שניסו להקים אירוע מקומי ולייסד את הקהילה הישראלית. התוצאה היא קהילת מידברן, שדבקה בעקרונות הברנינג מן. מה שאותי מעניין במיוחד, היא כלכלת המתנות והנחישות לשמור על האירועים נקיים מכל שמץ מסחור. בעשרת העקרונות, שאת גירסתם הישראלית ניסח הברנר אסף כץ, לא מדלגים על העיקרון הזה ומסבירים את הרציונל העומד מאחוריו:- "כלכלה מבוססת מתנות: ברנינג מן מבוסס תרבותית על נתינת מתנות. ערך המתנות אינו מותנה בכלום. זהו אינו סחר חליפין, נתינת מתנה אינה נעשית בציפייה לתמורה כלשהי או כחלופה למשהו בעל ערך זהה. זה אומר שמתנות הן הדרך להפיץ אהבה ונתינה באירוע. מתנה היא לאו דווקא מוחשית ופיזית, לפעמים מילה במקום תעשה פלאים, לפעמים עזרה בלהקים אוהל תהיה מדהימה ולפעמים שרשרת שהכנת במיוחד כדי לחלק לאנשים היא זו שתשנה את העולם. הרעיון כאן הוא להפיץ אהבת חינם מבלי לצפות לתמורה... נסו להסתכל על מתנה מעבר להתגשמותה הפיזית וכאמצעי להעביר אהבה".
אז איך ובעיקר למה מארגנים פסטיבל, שמארח 1,200 אנשים בלי לגבות שום תשלום? היו חששות?
"אני חושב שהחששות היחידים היו לוגיסטיים: לראות שכולם חוזרים הביתה בשלום אחרי חוויה מעצימה ומשנה תפיסה ובנוסף, שאנו והקהילה מחזירים את החוף כפי שקיבלנו אותו, אם לא בצורה יותר טובה. מבחינה פיננסית, השקענו - כאינדיבידואלים וכצוות - משאבים פרטיים שלנו (מלבד לא מעט זמן 'ואנרגיה אישית'), אבל לא ברמה שאם מישהו לא מקבל אותם בחזרה, הוא או הקהילה התומכת בו יפשטו רגל (זאת, בניגוד לכמה מהחייבים במשק שלנו). אני גם שמח להגיד, שבסופו של דבר, מרבית ההוצאות כוסו על ידי נתינה שהגיעה חזרה מהאנשים שבאו לאירוע ומתוך הקהילה.
"אני מניח שזה גם היה אחד האלמנטים, ששינה לאנשים את התפיסה המושרשת שלהם ומאוד הפתיע אותם; האלמנט של חופשיות, שאחת הצורות שבה היא באה לידי ביטוי באירוע היא היעדר חסויות, כך שבתוך הפסטיבל אין באסטות והוא מושתת על 'נתינה', Gifting".
איך עובדת כלכלת המתנות בברנינגים השונים?
מלבד כלכלת המתנות והקפדה על היעדר מסחור, דישון מוסיף עוד עקרונות הקשורים לעניין, שהאיזון ביניהם חשוב: עצמאות רדיקלית - ברנינג מן מעודד את הפרט לגלות, לתרגל ולסמוך על עצמו ועל משאביו; מאמץ קהילתי - הקהילה מאוד מעריכה שיתוף פעולה ויצירתיות. "אנחנו שואפים להפיק, לקדם ולהגן על רשתות חברתיות, מרחבים ציבוריים, יצירות אמנות וצורות תקשורת שתומכות באינטראקציה כזו", אומר דישון. "לדוגמה, יש אנשים שבאים לאירוע בנבאדה עם כרטיס כניסה, זוג נעליים ושום דבר מלבד זה. מצד שני, ישנם אנשים שבאים ומביאים איתם מכולת קירור עם טונה של דגים, בשביל להגיש לכולם סושי באמצע המדבר. אלו הראשונים מסתדרים וגם אלו האחרונים. אם כל האנשים היו מגיעים ללא כלום, לא היה אירוע (או שאנשים היו אוכלים אחד את השני). אם כולם היו מגיעים עם כל כך הרבה אוכל, היה די מסריח מרוב בזבוז".
ובחזרה לנושא המתנות, דישון מוסיף: "אני מאוד אוהב לשחק עם המשפט, שכנראה נאמר על ידי חכם סיני ידוע, 'כשתבין איך לתת גם כשאין לך - תבין נתינה אמיתית מהי'". אם אתם רוצים לטעום כלכלת מתנות יש קבוצה תוססת למדי בפייסבוק
