אחת הפריבילגיות בלהתחתן עם זואולוג היא, שהוא יודע איך להסביר פנים לטבע: מבעוד מועד הכנו קופסת קרטון ולאחר שבועיים וחצי הנחנו שם את זחלביץ'. הוא, מצידו, זיהה פוטנציאל: זחלים רבים נוהגים לחפש להם פינה (למשל בין דפנות סלע או קיר), להתמקם בה ולרקום לעצמם רתמה, שבהמשך הגולם יישען עליה. למה? כי ככה זחלים עושים. בוקר אחד זחלביץ' נעלם ובמקומו עמד לתפארת מבנה חום-אפרפר בזעיר אנפין, שהוקם בן לילה. יום-יום ניגשתי לקופסה לבדוק את מצבו עם מידה לא מבוטלת של חוסר סבלנות, נאלצת שוב ושוב לדחות סיפוקים. לבסוף, אחרי כ- 10 ימים, בדיוק חודש מאז שאומץ ושונע תל אביבה, פרפר עדין יפהפה, צהוב-כחול, פרץ את הגולם ועופף בסלון. לצערי פספסתי כיצד הוא מקיא את עצמו מהמעטפת, ששוב אינה רלוונטית, והסתפקתי ביו-טיוב להשלמת התמונה. זה היה זנב סנונית נאה. אכן נאה.
אין אפס, חודש במחיצת זחלביץ'-גולם-זנב סנונית נאה גרמו לי לתהות מה כדאי ללמוד מהפרפרים.
זנב סנונית נאה בוקע:
הפרפר כמקור השראה
פרפרים, כמו אנשים, באים בכל מיני צבעים וגדלים ולכל אחד הסיפור שלו. אבל יש כמה דברים שמשותפים לכולם, כמו העובדה שכולם חווים מתישהו את שלב ה"גולם". יצאתי לרחרח אחריהם והגעתי אל עוז ריטנר. הוא עובד באוספים הזואולוגיים הלאומיים של אוניברסיטת תל אביב ומטבע הדברים - בדיוק האדם לדסקס איתו על פרפרים (וחיפושיות) בשעות הצהריים. ריטנר בעצמו מהווה השראה, כמי שהלך עד הסוף בעקבות התחביב והפך אותו למקצוע, אף שהוא נטול השכלה פורמלית בתחום. לא מפתיע שהתחבר בטבעיות עם מין אמיץ ומחולל שינויים.
גם בלי לצפות בתהליך הגלגול יש מה ללמוד מהפרפרים, כמו העובדה שהזחל-גולם-פרפר הולך כל פעם לקראת עתיד לא ידוע. נכון, הוא מתוכנת ככה, אבל אנחנו יכולים "לתכנת" את עצמנו - לבחור ללכת עם הלב שלנו, לא לפחד משינוי וכך לגדול לפרפר יפהפה וחופשי. או משהו כזה.
למה בעצם גלגול אחד לא תמיד מספיק?
כשאני מתבוננת סביבי אני רואה המון אנשים שפצחו בקריירה שניה ואף שלישית, שהתחילו ללמוד גיטרה או פסנתר באמצע החיים - או אימצו חוג אחר בלי הכנה מוקדמת. ולא רק. גם אנשים שהיו אדישים ופתאום נעשו רגישים, מתחשבים ומתנדבים. הגלגולים האלה מעידים בעיני על התפתחות חיובית ורק מסייעים לנו להתחבר יותר למי שאנחנו באמת, לתשוקות וליצרים החבויים שלנו, שלרוב קל יותר לתת להם ביטוי בגילאים מבוגרים יותר, וגם, מניסיוני האישי, כשמרגישים בטוחים יותר.
אוי לנו אם כל החיים נעשה בדיוק את אותו הדבר - זה אומר שאנחנו עדיין מתעניינים בטווח מוגבל של תחומים ויודעים פחות או יותר את מה שידענו מאז שהיינו ממש צעירים. שלבים בדרך הכרחיים לכל מי שלא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול, אפילו למי שחושב שכן.
לשימוש מהות החיים בלבד מהות החיים תמי אילת יגורי לבחור כפרפר מגולם לפרפר (צילום: Shutterstock )
יש מן המשותף לפרפרים ולבני אדם?
"נתחיל מזה שפרפר הוא חרק, ואנחנו יונק", מחייך ריטנר וממשיך לספר, שבאופן מפתיע יש התנהגויות רבות משותפות לאדם ולפרפר, כמו חקיינות שמתבטאת ב"תחפושת" או טריטוריאליות. אבל אחת התופעות המרתקות היא דווקא מגוון שיתופי הפעולה
אצל פרפרים, למשל במקרה של נמלים: בשת"פ הקלאסי הפרפר מטיל ביצים ליד הקן של הנמלים, הנמלים לוקחות את הביצה וכשהזחל בוקע, הן שומרות עליו. בתמורה, הן ניזונות מעודפי דבש שהזחל מפריש. גם אנחנו מחפשים לרוב את קרבתו של מי שדואג לנו ודי ברור שה"הסכמים" הטובים ביותר הם אלה המיטיבים עם שני הצדדים. נקודה מעניינת נוספת קשורה להתכנסות פנימה של הזחל, כגולם, לפני שהוא יוצא החוצה לשינוי הגדול.
מה עובר על הפרפר - מה זו הריצה הבלתי פוסקת הזו לגלגול הבא?
"כל החרקים כאלה - בעלי שלבי התפתחות שונים, כלומר גלגול – מלא או חסר. כנראה שיצירה של פרפר מבראשית היא אתגר גדול מדי, אפילו לטבע", אומר ריטנר, ואני מבינה בדיוק על מה הוא מדבר. "הגלגול מאפשר ניצול טוב יותר של המשאבים שבטבע. הזחל מותאם להיזון בעיקר מצמחים והפרפר הבוגר ניזון מצוף פרחים ולעתים ממיץ פירות. התפריט השונה מונע תחרות ומאפשר לשניהם להתקיים במקביל. עם זאת, בין שני השלבים השונים מתחייב שלב ביניים, הגולם. בפשטות, הזחל מותאם לגריסה ולאכילה וזה השלב שהוא אוגר אנרגיה, כדי שיוכל להניע את תהליך ההתגלמות".
ללא ספק, הוא מחויב לעתידו בכל רמ"ח איבריו. "תיאורטית", מסביר ריטנר, "כדי שפרפר יצא ישירות מביצה היא צריכה להיות מאוד גדולה ולהכיל את כל האיברים (מחושים, כנפיים ועוד) והתפקודים שהפרפר עתיד למלא, כמו חיזור".
וכך, כפי שנראה מנוגד לחוקי הטבע לחשוב על פרפר הבוקע היישר מתוך ביצה, גם בחיים הדרגתיות היא שם המשחק: אנחנו נולדים במצב מסוים ומשם צומחים, מתפתחים וגדלים בכל מיני כיוונים - פיזיים, מנטליים, תודעתיים ורגשיים. אי אפשר להגיע לשיא מהרגע הראשון. ותמיד יהיו עוד שיאים. בדיוק כמו הזחל, שפיתח לעצמו כלים שיעזרו לו להתקדם, גם אנחנו יכולים לפתח לעצמנו "רגליים" נוספות, שיסייעו לנו לצעוד לעבר הגשמת הדברים שחשובים לנו.
האם הפרפר זוכר את ילדותו כגולם ואת ינקותו בזחל?
"הפרפר לא זוכר שום דבר וגם אין טעם. בדיוק משום כך הטרנספורמציה כזו עוצמתית וחד משמעית. לכן זה נחווה כמוות של השלב הקודם ולידת השלב החדש - אין קשר בין היצור הקודם ליצור החדש. הדבר היחיד שלא מתפרק בגולם זו מערכת העצבים המרכזית ומה שדומה לדם. כל השאר מתמוסס לו ונבנה מחדש. כל המערכות מתמוססות לנוזל".
כשמחזירים את הדיון אל בני האנוש, זה נראה מעט מוגזם, אבל העיקרון עדיין תקף: כשאנחנו משילים מעלינו דפוסים שלא מועילים לנו יותר, ומתרגלים לחשיבה ולהתנהלות חדשה, הפאזה הקודמת נראית לפתע רחוקה עד בלתי זכירה.
מה אנחנו עדיין לא יודעים להסביר אצל פרפרים?
"אחד מהנושאים שמרתקים את עולם המדע הוא פרפרים נודדים, למשל, הדנאית האמריקאית המפורסמת, שנודדת מצפון אמריקה עד מקסיקו, כאשר חלק מהם עושים גם את הדרך חזרה, וחלקם מגיעים (בטעות) לאוסטרליה (!) איך הם עושים את זה? מה הם אוכלים בדרך, שמספק להם את כל האנרגיה להגיע למחוז חפצם? התיאוריות כמובן רבות, אבל ממצאים מדעיים עדיין אַיִן".
אכן, מסתורין רב אופף עדיין את הפרפרים, אבל כאן בדיוק טמון היופי. אם נודה בכך, הרי גם לנו לא תמיד ברור איך הגענו ממקום למקום, ובכל זאת זה קורה. אין ספק שהשאיפה להתקדם חתומה עמוק-עמוק ב-DNA שלנו, צריך רק לסמוך על הטבע שלנו ולהעז.
- רוצים להישאר מעודכנים בקורה בעולם הפרפרים? הצטרפו לעמוד הפייסבוק של אתר הטבע הישראלי
צידה לדרך:
מאז הילדות היה לי דחף בלתי נשלט להתפתח ולצמוח. אני מאמין שתפקידו וחובתו של האדם הוא לדאוג למיצוי כנה וגלוי של הפוטנציאל הטמון בו. (- ברוס לי)
לאתר מהות החיים
