השבוע היא חלפה על פני ברחוב. היא לא ראתה אותי, אבל אני ראיתי אותה וברגע אחד קטן התערבבו אצלי בעוצמה ההתרגשות עם הבהלה. ברגע השני רציתי לרוץ לחבק אותה, לשאול מה שלומה. ברגע השלישי עצרתי. נזכרתי, פעם היינו חברות הכי טובות בעולם. אבל זכרתי גם למה זה נגמר.

היא הייתה הבן אדם הכי קרוב אלי. תמיד יכולנו לעשות הכול יחד. היא הייתה כולה נשמה. טוב לב אינסופי. אוהבת אנשים. אוהבת לדבר. אוהבת לדבר עם אנשים. להתחבר. לתקשר. היא יכולה לשבת אצלי במטבח. אני שוטפת כלים והיא מדברת. אני מקפלת כביסה. היא מדברת. אני מרימה כיסאות על השולחן. היא מדברת. אני שוטפת רצפה. היא מתיישבת בכניסה. מעשנת. מעשנת ומדברת.

אהבתי אותה, באמת. אבל כול פעם רק קצת. לא הבנתי את זה אז, אבל בשביל לאהוב אותה באמת הייתי זקוקה גם למרחק. והיא, אצלה לא היה קרוב מדי. גם צמוד דבוק ומחניק היה רחוק מדי. בודד מדי. לא מספיק.

חברויות במבחן הדשא

פעם שמעתי את קובי אוז אומר שיש שני סוגים של חברים: יש חברים שהם כמו דשא ויש חברים שהם כמו עשב. דשא, כמה שלא תשקיע בו, תשקה, תזבל ותקצור, אם הזנחת לזמן קצר, הוא יתחיל למות. ואילו עשב, גם אם לא תבקר אותו חודשים, הוא עדיין יהיה ירוק.

הנשמה הייתה דשא. אם לא התקשרתי אליה כמה ימים ישר התחלתי להרגיש לא בסדר. ידעתי שהיא נעלבת. מחכה. ידעתי כמה היא זקוקה. היא נעה בין כעס לבין קינאה - איך זה שאני לא זקוקה לה כפי שהיא זקוקה לי. זה היה נושא השיחה היחידי אליו מעולם לא הגענו. היא לא יכולה להזדהות עם הצורך שלי במרחק, ממנו יכולתי לבחור שוב ליצור קשר, לא מתוך חובה או אשמה. ואני לא יכולתי להסביר לה למה זה ככה אצלי. לא ידעתי.

רוב הזמן הייתי רגישה אליה. הייתה לי סבלנות. יכולתי לראות את עומק הפחד אצלה. חוסר האהבה העצמית. הצורך העז באישורים. זה היה גורם לי לרצות לחבק אותה, להגן עליה, לאהוב אותה כמה שהיא רק צריכה. לא שמתי לב כמה היחסים איתה דרשו לוליינות מסובכת: הליכה על חבל דק, המון שמירה על שיווי משקל, אימון ושרירים מפותחים. ובדיוק כמו בקרקס, היו שם צחוקים, המון כייף, היו הפתעות, וגם, היה לא מעט מתח.

ואז יום אחד זה התפוצץ. קצצתי קצת ענפים מהעץ. רק כדי לשמור על הנוף וקצת מפני פלישה אלי למרחב. באמת שזה לא היה הרבה, רק ענף אחד, אולי שניים.

היא נפגעה, נעלבה. התנתקה. אני נשארתי קפואה. לא הייתי בטוחה מה צריך לעשות. כמובן שהסברתי, הקשבתי, הצטערתי. היו סליחה וחיבוק. אבל נשארתי עם הרגשה חמוצה. היא עם הכאב, אני עם האשמה. שתינו עם כעס, היא עלי ואני על עצמי.

לומדת לקבל ולא רק לתת (צילום: Dreamstime)
לומדת לקבל ולא רק לתת (צילום: Dreamstime)

מה שאני צריכה

ידעתי שאפשר להחזיר את הגלגל אחורה, לתקן את מה שהתקלקל, אבל גם ידעתי ששוב נחזור לכרוניקה ידועה מראש, היחסים האלו יכולים להתקיים רק בטריטוריה אחת: אצלה על הבמה, מרוכזים בצרכים שלה, בחיים שלה. שכנעתי את עצמי שאני מסוגלת לזה. שהיא כל כך חשובה לי, שאני יכולה להעניק לי לה את כל מה שהיא צריכה. אבל באותו יום משהו השתנה. אצלי בבפנים משהו כאילו התעורר מתרדמה עמוקה. משהו חזק, מהותי, שאי אפשר היה להמשיך להתעלם ממנו, הכעס שלי על עצמי זלג החוצה. ועמד מולי, ביני לבינה. עמד ולא זז.

פתאום הוא הסתיר לי אותה אבל שיקף לי אותי. ראיתי שגם אצלי משהו מבקש לפנות פנימה, להיות עסוק גם בעצמו. פתאום קינאתי בה, שהיא יכולה ככה, לקחת רק לעצמה, בלי להסס, מה שהיא צריכה מהעולם. לא יכולתי לשאת את זה יותר, לא אותה ולא אותי איתה. רציתי משהו אחר, רציתי אני להיות מסוגלת להניח את הראש על ברכיים של מישהי, שתלטף לי את השיער ולא תחשוש לשתוק איתי סתם רק להקשיב, שתהיה הדדיות, שיהיה מפגש אמיתי, לא כוחני רציתי משהו מזין, מטעין. לא רק צד אחד אלא את שני הצדדים.

אי אפשר רק לנשוף מבלי לשאוף, אם נושפים ונושפים שוב ושוב, מבלי לקחת שאיפה מידי פעם, מתעייפים ובסוף נגמר האוויר. ככה זה גם ביחסים, אם נותנים מבלי לקבל, וגם אם מקבלים מבלי לתת, זה מאוד מעייף. אני מסתכלת החוצה לגינה. יש לי קצת דשא. בדרך כלל הוא די צהוב. ויש גם לא מעט עשבים. הם תמיד ירוקים, אני חושבת שאני אוהבת את זה ככה.

צידה לדרך

"צודקים הם אלו האומרים, כי על אדם לאכול קורטוב של מלח עם חברו בטרם יוכל להכיר אותו" (סאנצו' פנצ'ו מתוך "דון קישוט" של מיגל דה סרוואנטס)