כבר כמה שנים לא חגגתי את ל"ג בעומר. נראה לי קצת מגוחך לחגוג אותו בתור מבוגרת, שיכולה להכין תפוחי אדמה בתנור הביתי, שלא רוצה לגנוב קרשים לילדים מהשכונה ולא זוכה לחופש מהעבודה לכבוד החג. אבל לפני ארבע שנים חגגתי את ל"ג בעומר בפעם האחרונה, עם אלעד.
אלעד (שם בדוי) היה ילד בן שמונה. הוא גר באחת השכונות הרעות של תל אביב, שכללו בתים הרוסים למחצה והומלסים אינספור ברחובות. שודכנו יחדיו כשנרשמתי לפרוייקט פר"ח בשנה האחרונה של הלימודים שלי. היה לי סוף סוף קצת זמן פנוי, היה חסר לי כסף לשכר הלימוד ורציתי לעשות משהו מועיל עם עצמי.
פגשתי את אלעד בבית שלו, בתחילת שנת 2008. הוא היה נמוך, עם עור כהה ועיניים חומות מנצנצות. לא ממש ידעתי איך ליצור איתו קשר. הפרידו בינינו כמעט 20 שנה וגם מחסומים תרבותים-חברתיים נוספים ואת הפגישות הראשונות בילינו בשקט נבוך מול המחשב.
קרוב רחוק
לאט לאט נפתחנו זה לזו. אלעד הכיר לי את המשפחה שלו - את אמא שלו שעבדה בשלוש עבודות שונות והייתה מגיעה הביתה רק בשעות הקטנות של הלילה, את אחותו שרצתה להיות כוכבת נוער ובילתה את רוב הזמן מול המראה, עם מברשת בתור מיקרופון, ואת אחיו הגדול שישן איתו באותו חדר, ועקב אחרינו בשקט כמו שומר ראש קשוח.
במהלך החודשים שבאו לאחר מכן, ניסיתי גם אני להתקרב אליו, אבל היה לי קשה. היה לי קשה להגיע אליו הביתה ולהכין איתו ארוחת צהריים ממקרר ריק לחלוטין. היה לי קשה ללכת איתו פעם בחודש לחנות החיות במרחק 20 דקות מהבית, רק כדי לקנות עצם זולה לכלבה הענקית שלו. היה לי קשה לראות את המשפחה הזו ולפחד שברגע שאני אפתח אליהם, והכי חשוב, אליו, אני אצטרך לעזוב אותם. החורף נגמר, וכשהרחובות הפסיקו להיות קרים ורטובים יכולנו לעשות דברים נוספים חוץ מלשחק משחקי מחשב וטאקי בסלון. במאי של אותה שנה הודיע לי אלעד שאני מוזמנת למדורה שהוא מארגן בל"ג בעומר וגרר אותי איתו לסבב איסוף עצים. טיילנו בשכונה עם שני חברים לכיתה, בין אתרי בניה, חורשות וגינות נטושות, והרגשתי יוצאת דופן, כמו ענק בין גמדים. כשאלעד דרש ממני הבטחות, שוב ושוב, שאגיע למדורת ל"ג בעומר, מילמלתי הבטחות לא מחייבות ובעיקר הרגשתי רע עם עצמי.המדורה הכי יפה בעיר
ל"ג בעומר הגיע. יצאתי בשעות הערב לכיוון ביתו של אלעד ובמגרש מאחורי הבית שלו ציפתה לי הפתעה נהדרת - ערימת הקרשים הכי גדולה שראיתי מימי, שולחן עמוס בתפוחי אדמה, מרשמלו ובשרים שונים, והכי מרגש: בין כל כסאות הפלסטיק הגמדיים, חיכה אחד בודד, שאלעד הודיע שהוא שמר בשבילי.
זה היה הל"ג בעומר הכי מרגש שהייתי בו. נשארתי עד שנגמרו האוטובוסים, משחקת עם אלעד ובני כיתתו, עוזרת להם להוציא תפוחי אדמה מהאש וצולה להם מרשמלו על שיפודים ארוכים במיוחד. זה היה הערב שבו סוף סוף נפלו המחסומים בינינו, ולא היה לי אכפת שאני סטודנטית בוגרת מהצד השני של העיר, והוא ילד קטן, עם משפחה חד הורית לא מתפקדת. הייתה לנו את המדורה הכי יפה בעיר והיה לנו את הערב הכי כיפי שיכל להיות לנו ביחד. כמה חודשים לאחר מכן נגמרה השנה. אני קיימתי את הבטחתי וקניתי לאלעד מתנת פרידה - חבילת הטושים הגדולה ביותר שיכולתי למצוא. הוא הפתיע אותי בספר מצויר על חתולים. לא יצרתי איתו קשר מאז, כדי לא להפריע לקשר בינו לבין החונך הבא. ובכל זאת, לא שכחתי אותו. כל פעם מאז, כשיש ל"ג בעומר ואני עוברת ליד ילדים שעושים מדורות, אני חושבת עליו ועל איך שדבר כל כך פשוט כמו מדורה יכול לחבר בין אנשים שלא היו מתחברים אחרת.
