"אני, גדעון לוין מספר אישי 7253892 , בוגר חטיבת הצנחנים, גדוד 890".
"בפרוייקט שלי אני מנסה לחזור לחוויותי מהשירות הצבאי", כותב לוין בטקסט שילווה את סדרת העבודות "21,22,23", עליה הוא עובד בימים אלה. "כדי שהזיכרון לא יעלם ויתערפל בשל מרחק הזמן. בתקופת הצבא הייתי רק בן 18, בלי מודעות מלאה למי שאני, לזמן שאני נמצא בו ולנוף המרהיב שהיה סביב. הייתי עמוק בחוויה שלי ושל חברי לנשק כמו בתוך קזינו שאין בו חלונות ונשמע בו רק רעש לבן של כסף נופל ונופל. שכחתי מי אנחנו בכלל ולמה הגענו לשם כלוחמים / ילדים. נפלו לידינו החלטות משמעותיות וניחשפנו למראות קשים".
את גדעון לוין פגשתי בבית קפה בפלורנטין. שני צעירים שיושבים מסביב לשולחן ומצידנו חבר'ה שעוסקים בשגרת הפנאי שלהם. בעוד אנחנו מדברים ומתחילים בשיחת ההיכרות שבין מראיין ומרואיין, בתווך שבין ארוחות הערב שהקיפו אותנו ושיחות על כוס קפה, החלו להופיע סדקים ראשונים שיבקעו את אדמת החולין או בפשטות – נופצה לה הבועה התל אביבית. "בא לי לקחת איזו ידידה שלי או מישהו כמוך שלא היה שם בחיים, למשוך אותו ולומר לו תסתכל – תראה מה קורה פה. כל הפעילות הצבאית, זה הזוי. זה משהו שבוער בי וחשוב לי לדבר עליו. אבל בו זמנית גם להצביע על החלקים הטובים יותר, כמו החברות הצבאית".
"אתה הולך פה ברחוב ומישהו מבהיל אותך עם סכין, אתה תזכור את זה כל החיים, זה מפחיד", הוא מספר בלהט, "אז לראות משהו בסדר גודל של כל יום, כשמדובר בשגרת לחימה, באיזשהו שלב אתה כבר לא מפחד מזה. אתה זורם עם זה והחברים לנשק הם הסיבה היחידה להמשיך. ובכל זאת", הוא ממשיך, "התת מודע שלנו כל הזמן מקליט, אתה כל הזמן נחשף, בין אם זה לצעקות, השפרצות של דם, יריות, מטענים ובין אם שום דבר לא קורה".
כאן נכנסת לתמונה העבודה האמנותית של לוין. אף על פי שהוא מסתייג מן הנסיון לראות בעבודה שלו בארועים מתקופת הצבא כטיפול בפוסט-טראומה, הוא מודה שיש בהן מימד תרפויטי. "אני אמנם לא עובר לילות ללא שינה כמו שעברו יוצאי מלחמת יום כיפור, אבל פעם בשבוע יש איזה חלום". את הקיטור הוא מוציא תחילה ברישום, שאחר כך מוצא את דרכו לפריים של המצלמה. "זה כמו ספורט בשבילי, פעם ביום לקשקש. זה מרגיע אותי. כל חלום צבאי שיש לי אני רושם פה. פעם בחצי שנה אני מחליף את המחברת".
פרט מתוך מחברת סקיצות לפרוייקט 21,22,23 (איור: גדעון לוין)
מאלמנט צבאי לאבסטרקט אמנותי
אחרי השיחרור, במהלך הנסיעה שכל כך מוכרת לנו הישראלים לדרום אמריקה, הוא החל לעבד מחדש את הארועים שקרו לו: "אחרי שנתיים שאתה נוסע באוטובוסים בדרום אמריקה, אתה מבין שמגייסים אותך בגיל 18 כשאתה עדיין לא יודע כלום על החיים שלך. אתה מסנוור מהכל. אתה לא מבין מה אתה עושה, אתה כל כך עמוק בבוץ הזה, הטוב והרע, ואתה לא ממש מבין מה קורה. זה נראה לך רגיל כל יום לקפוץ לבתים, כל יום פיצוצים, לא מתקלח חודש, הכל כל כך אינטנסיבי. אחרי זה, כשאתה יוצא הביתה, אתה מבין שאף אחד לא מבין באמת מה קורה חצי שעה מפה".
פרט מתוך מחברת סקיצות לפרוייקט 21,22,23 (איור: גדעון לוין)
בתפיסת עולמו האסטתית גם בפיצוץ יש משהו מן הנשגב, שיכול להפוך בתורו ליצירת אמנות. אותם הדברים שכמעט לא ניתן לדבר עליהם מחוץ לקרב, כמו דם, יריות וגופות, הם גם דברים שלא היינו מביאים הביתה, אך עבור לוין יש להם מקום בסלון התרבותי שלנו. ה"פלנלית", אותה פיסת בד המשמשת לניקוי כלי הנשק האישי הופכת מאלמנט צבאי לאבסטרקט אמנותי, כחלק מטריפטיך אפוף הילת קדושה.
פרט מתוך מחברת סקיצות לפרוייקט 21,22,23 (איור: גדעון לוין)
