לי זיו פוסעת בעקבות שורשיה (צילום: לי זיו)
בשישי האחרון נסעתי צפונה לחגוג יום הולדת לחברה יקרה שהגיעה לארץ וכמו בימי הולדת משובחים, התברכנו ברגעי קסם לכל אורך היום הזה. החננו את רכבנו ליד העיר העתיקה בצפת, שלושה עיטים דאו מעלינו, קרובים קרובים; צפת הרי קרובה קרובה לשמיים.
בלילה לפני הנסיעה צפונה חלמתי חלום: אני צוללת במעמקי הים, גבר זר לצידי ולשנינו משימה. על קרקעית הים נחים נעלי האבות והאמהות -- אברהם, יצחק ויעקב, שרה, רבקה, רחל ולאה -- ועלינו לדלות את הנעליים. אנחנו מנסים ולא מצליחים. אני אומרת "אל תדאג, זה עניין פשוט. אעשה זאת בעצמי ואעלה את הנעליים אל האדמה". התעוררתי.
האם דרכי האבות והאמהות שלנו צריכים לחזור אלינו? האם עלי לחקור את השורשים היהודיים שלי? הוצאת נעליים מהמים מסמלת עבורי מעבר מהבלתי ידוע והבלתי יציב אל היציב, אל האדמה.
אחרי חלום כזה לא הופתעתי למצוא עצמי בצפת, הולכת בסמטאות העיר הקבלית ומגיעה עד לפתח "בית משפחת עבו". מבנה זה משמש כמקום יציאת הולכי הרגל להילולת ל"ג בעומר, הנערכת בקבר רשב"י למרגלות הר מירון. הרב שמואל עבו, שעלה מאלג'יר במאה ה-19, היה סוכן קונסולרי צרפתי וסוחר רב נכסים. בניו נקראו אברהם, יצחק ויעקב. אני עומדת מול הדלת ממנה יוצאת התהלוכה וחלומי חוזר אלי.
אנשי צפת מזכירים לעצמם את כל העוצמות הרוחניות הרמוזות בתכלת (צילום: לי זיו)
הסתובבנו בעיר ופגשנו את מוכר המיצים אבי, חבר מקומי שמשפחתו מתגוררת בצפת מזה שמונה דורות. אבי פינק אותנו במיץ רימונים טרי טרי והציע להראות לנו את חנות גבינות העיזים המקומית. "בואו איתי, אלה חברים שלי", אמר. ישבנו שם, בקור הידוע של צפת, עם כוס קפה חם, טועמות גבינות מקומיות. בעלי המקום, יהודיים סורים דוברי ערבית, ישבו איתנו וילד עם ציצית וחיוך מבויש הצטרף. כאשר הגיע אחד הבנים של בעלת המקום, חרדי במראהו, סיפר לו מוכר המיצים על ה"ייחוס שלי" והוא פער עיניים תוהות ומלאות שאלות.
במהלך חיי חקרתי מעט את נושא העץ המשפחתי וגיליתי שאני, כידוע לי, צאצאית של הגאון מווילנה, השל"ה הקדוש, הרב יוסף קארו ועוד כמה רבנים ומקובלים. נולדתי אמנם בבית חילוני -- אבי אתאיסט גמור ואימי למדה בבית ספר נוצרי בדרום אפריקה, כי לא היה בית ספר יהודי -- אבל אהבה למורשת ותרבות היהודית לא חסרה בבית.
ביתו של רבי יוסף קארו, בו כתב את ספרו שולחן ערוך (צילום: לי זיו)
לפני מספר שבועות ישבתי עם פרופסור מארק גופין, רב ומומחה עולמי לפתרון סכסוכים בינלאומיים. דיברנו על ייחוס, אבות, אמהות והקשר היהודי שלנו. כשסיפרתי לו על הייחוס המשפחתי שלי הוא הביט בי בעיניים מבריקות ואמר בחיוך: "בבקשה בואי נתחלף. זה הייחוס שתמיד רציתי!". אני, בהיותי חילונית, מעולם לא שמתי דגש מיוחד על ייחוס זה.
אבי מוכר המיצים החליט לקחת אותנו לביתו של רבי יוסף קארו, בו כתב את "שולחן ערוך", ספר ההלכה הידוע, שרוב רבני ישראל כיום נוהגים לפסוק הלכות על פיו.
בהולכנו בסמטאות האבן נתקלנו בבנו של גבאי ישיבת רבי יוסף קארו וחברו. איש המיצים שאל אותו היכן אביו והוא ענה שאביו ישן. "יש כאן צאצאית של הרב יוסף קארו ועוד כמה מקובלים חשובים", סיפר לו איש המיצים ודחק בי לומר את שמותיהם. מניתי את שמות הרבנים והמקובלים הללו ושני הבחורים הצעירים הביטו בי בעיניים רחבות. "עד מתי את כאן? אולי מחר בשבת תבואי אלינו?", שאל בנו של הגבאי. השבתי שלצערי אנחנו יוצאות מהעיר כעת, ביקשתי שלא יעיר את אביו והוספתי: "עוד אשוב לכאן ביום אחר". "שמות הרבנים שמנית, את יודעת, הם 'כבדים'", אמר לי הבחור השני, שלא הסיר את מבטו ממני. עניתי לו שאני יודעת מעט ואשמח לדעת יותר בפעם הבאה.
הולכת בסמטאות העיר הקבלית (צילום: לי זיו)
אמנם לא ביקרתי בצפת הרבה פעמים, אבל זו עיר מיוחדת מאוד וכל ביקור בה מלווה בתחושת קסם: ההר הגבוה הזה, הקור העז, מראות הנוף בכל עבר, סמטאות האבן, משקופי החלונות והדלתות הצבועים בצבע התכלת. חיפשתי את המקור לקסם ובאתר "כיפה" מצאתי הסבר שאהבתי:
"תכלת זה צבעה של הטלית. וחכמינו אמרו כי צבע זה רומז לדברים מאוד רוחניים...היה רבי מאיר אומר: מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונין? מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד...וכסא הכבוד דומה לאבן הספיר. לכן הצבע הזה צריך להופיע בכל ציצית ובבגדי הכהנים וביריעות שהיו בבית המקדש. אנשי צפת שרצו להזכיר לעצמם את כל העוצמות הרוחניות הרמוזות בתכלת צבעו את כל הנראה לעינהם בצבע כזה לתת לתחושה של כסא הכבוד בכל מקום שבו הם נמצאים.."
ירדנו מצפת ולקינוח ישבנו בראש פינה ושתינו יין אדום. מולנו נגלתה קשת בענן כפולה ברורה, עוצמתית והיפה שראיתי מימי. הקשת המסמלת את המשך החיים אחרי המבול בימי נוח. אפילו לי, חילונית ידועה, היו פרפרים בבטן לנוכח התרבות המיסטית עתיקת היומין הזורמת ככל הנראה בדמי.
קשת בענן. סימן דרך. (צילום: לי זיו)
אולי גם אנחנו בעיצומו של מבול? מלחמות העולם, האיום הגרעיני, ניצול האדמות ובעלי החיים, ההתחממות הגלובלית, זעזוע המערכת הכלכלית, קטסטרופות טבעיות, הסכסוך במזרח התיכון והרשימה עוד ארוכה ארוכה; משהו בתוכי אומר לי שהאבות והאמהות מדריכים אותנו גם היום ויש דברים שהם מעבר להוכחות ולמדע.
לצפת אשוב מהר. אולי בשביל להלך בעקבות האבות והאמהות וללמוד מחוכמתם ואולי אשוב עם כמיהה גדולה לחזק את אמונתי, שהחיים יימשכו גם מעבר למבול הנוכחי.
פרפרים בבטן לנוכח התרבות המיסטית עתיקת היומין הזורמת ככל הנראה בדמי (צילום: לי זיו)
לי זיו עוסקת בפיוס במזרח התיכון בעיקר דרך מוזיקה. היא מפיקה, כותבת, מובילת פרוייקטים, מדריכת טיולים ומגשרת בין אנשים ותרבויות בזכות המון תקווה. לי היא אחת המייסדות של פרוייקט "מוזאייק".
לפוסטים קודמים של לי זיו:
