(איור: נועה ליברמן-פלשקס)
הסיוט השנתי שלי התגשם. פעמיים בשבוע אי אפשר להתקשר לחברים, הרחובות שוממים, הפייסבוק בודד והטלויזיה כבויה. לא, זו לא מלחמה. זו העונה החדשה של "האח הגדול". אני מכריזה בזאת בגאווה, כנציגת המיעוט הדומם: אני לא אוהבת ריאליטי. לא אוהבת את האח הגדול. לא מצליחה לעקוב אחרי כל המתמודדים המזמרים בכוכב נולד ודה ווייס. תכניות ריקוד גורמות לי להרים גבה (וזכרונות מרים משיעורי הבלט) ומעושרות עושות אותי בעיקר עצובה מאוד.
בואו נשחק משחק: מה אומרים לכם השמות הבאים? פיראס חורי. עדנה קנטי. אייל ועופר. אלא אם יש לכם זכרון יוצא דופן, סביר להניח שכלום. ומה אומרים לכם התיאורים הבאים? הערבי שזכה בפרוייקט וויי. השמאלנית שחלתה בסרטן ועפה מהאח הגדול. ההומואים האמנותיים מהבלוק. את הסטריאוטיפים אתם בטח זוכרים, נכון?
זאת בדיוק הבעיה שלי עם תכניות מציאות -- הן ממש לא משקפות את המציאות. אנחנו לא זוכים להכיר אנשים חדשים ומעניינים, אלא קלישאות נדושות שהטלויזיה הישראלית (ובינינו, גם העולמית) אוהבת כל כך להציג. תוכניות המציאות לא יציגו לנו אנשים עם אופי מורכב, דעות סותרות ואופי מתון, כמו שרובנו במציאות, אלא יעדיפו ליצוק את המתמודדים בהן לתוך תבנית מוכנה מראש.
הופכים למציצנים
תכניות המציאות מציגות, בדרך כלל, את כל מה שרע בחברה. ריבים קטנים יקבלו זמן מסך גדול. חיכוכים שוליים יהפכו בקסם עריכתי לדרמות נוראיות. אנחנו הופכים בעל כורחינו למציצנים, שמתבוננים באסון שמתרחש ולא מצליחים להסיר ממנו את העיניים. לא אחת פליטי התכניות יאמצו את הגישה הזו גם לחיים שאחרי וימשיכו לנסות ליצור ספינים ואקשן סביב הכלום שהם עושים.
אני מודה, יש מספר תוכניות שאני כן מחבבת: מאסטר שף, לדוגמה, בגלל שהיא בוחנת כישורים ומקוריות של המתמודדים בה, ומאחר שאני חובבת בישול. המירוץ למיליון, שאם מצליחים להתעלם, שוב, מהניסיון להפוך את המתמודדים בה לקלישאות מהלכות, כוללת מקומות מעניינים ומשימות משעשעות.
אז מה הפתרון? אני עדיין מקווה שהריאליטי, כמו הסבוניות של שנות ה-80 והטוק שואוז של שנות ה-90 הן טרנד שעוד יחלוף. אני מקווה שנזכור שבסופו של דבר החיים האמיתיים הם לא מה שקורה בתוך מסך הטלוויזיה, אלא בחוץ. חשוב לזכור שגם החיים האישיים שלנו ושל מקורבינו יכולים להיות לא פחות מעניינים מחייהן של דמויות טלויזיונית נוצצות, ולזכור שכל מה שמוצג בתכניות האלה זו בעצם מציאות מדומה.
לפוסטים נוספים של נועה ליברמן-פלשקס:
