גולשיפטה פארהני. מוכנה להסתכן (צילום מסך: פייסבוק)
גולשיפטה פארהני, שחקנית ודוגמנית איראנית המתגוררת בפריז, הצטלמה בשבוע שעבר בעירום לפרויקט מיוחד של העיתון הצרפתי "לה פיגרו". בסרטון למען חופש הביטוי הצטלמה פארהני כשהיא חשופת שד וחוללה מהומה במולדתה: משרד החוץ הודיע לה שאין לה לאן לחזור והממשלה החליטה לסגור את חברת הקולנוע העצמאית האחרונה שנותרה במדינה.
פארהני אינה היחידה, קדמה לה הבלוגרית המצרית עליה אלמהדי, שהצטלמה בעירום מוחלט בנובמבר האחרון, כחלק מתנועת המחאה המצרית. שתי הנשים עוררו גל של תגובות (ביניהן גם זו של קבוצת בלוגריות ישראליות, שהצטלמו בעירום לאות תמיכה) ודיונים על אודות דת, חילוניות, גבריות, נשיות ועוד.
חיג'אב או עירום?
אין זה עירום ארוטי או מנקר עיניים במיוחד, גם לא ממש אמנותי, אלא עירום פשוט ואמיתי הרוצה להיחשף מול עולם ששכח את פשטות וקדושת הגוף, עולם מפוחד וחשוך בו כבוד האישה נרמס תחת שלטון קיצוני. בראיון עם פארהני מהשבוע האחרון היא אומרת: "אני לא חושבת שגוף עירום הינו דבר מושך במיוחד, אך בוודאי מהנה יותר להביט בתמונת עירום מאשר בגוף אישה מכוסה בורקה או חיג'אב שנעטפה ונכלאה על ידי הגבר שלה".
דבריה של פארהני מקבלים משנה תוקף לאור החוק שעבר בצרפת לפני שנתיים, ואסר על נשים לחבוש כיסוי ראש -- איסור שפגע במסורת האיסלמית המחייבת נשים ללבוש חיג'אב. אולם התוצאה של חוק קיצוני זה היתה שאותן נשים מוסלמיות לא רק לבשו חיג'אב, אלא הגבירו את ההסתרה ולבשו בגדים המסתירים את הפנים והידיים.
ההסתרה משרתת את הנשים
כחלק ממסעותיי במזרח התיכון ביקרתי בנווה המדבר סיווה, השוכן לא רחוק מגבול לוב, שם הנשים עוטות כיסוי שמכסה לא רק את גופן וראשן, אלא גם את פניהן ואינו משאיר אפילו צוהר עבור העיניים. משיחות עם הנשים המקומיות הופתעתי לגלות שאותן נשים מסבירות כי הכיסוי אותו הן עוטות מגן עליהן מפני הגברים, מפני עיניים סקרניות ואף תקיפות ומאפשר להן חופש בחברה בה הן חיות. כלומר, גם אם הגבר הוא זה שהחליט כי האישה חייבת להתכסות, לבוש זה משרת את האישה ומאפשר לה להרגיש חופשיה בעולם גברי ומאיים.
כשהסתובבתי ברחוב ותהיתי איך הגברים והילדים מבחינים מי זו מי, הסבירו לי שהבד הכחול-לבן הייחודי לסיווה מהווה תעודת זהות: כל אישה מקבלת בד אחד, המשמש אותה כל חייה ובמהלך השנים מתווספות לו ריקמות כתמות המסמלות לידות וקישוטים אחרים. כך יכולים בן או בת הקהילה להבדיל בין הנשים.
לעומת זאת, הנשים המוסלמיות שפגשתי ביפו, קהיר, הגדה הפלסטינית ועמאן, לבשו חיג'אב, אבל הסתובבו עם סקיני ג'ינס ונעלי עקב (שלא נדבר על ההלבשה התחתונה שראיתי במו עיני תחת לבושן הכבד של בדואיות צעירות במדבר סיני). בשיחות איתן הן השוו בין האישה המערבית לאישה הבדואית ואמרו, כי "התיירת מגיעה לחוף לבושה ביקיני חושפני ומסתירה את עיניה מאחורי משקפי שמש. האישה הבדואית, לעומתה, מכסה את גופה וראשה, אך עיניה תמיד חשופות". משפט זה מאוד נגע בי. כולנו יודעים כמה העיניים הן ראי הנשמה ומעניין להבחין בשוני התרבותי בין הגלוי למוסתר.
לחופש נולדו
ברגע שאוסרים עלינו לעשות משהו, אנו בני האדם, נשים וגברים גם יחד, נמצא דרך להחזיר לעצמנו את החופש. ככל שהדיכוי יגבר, כך תגבר המחאה והקריאה של האוכלוסיה המדוכאת תהפוך נואשת וקיצונית יותר. הנקודה אינה האם אישה ראוי לה להיות מכוסה בבדים או להשיל אותם ולחשוף את גופה, הנקודה היא הפגיעה בחופש הביטוי.
נשים במצרים. המאבק על חופש הביטוי (צילום: לי זיו)
קריאת מצוקה נואשת זו של נשים נשמעת מכל עבר: אותן נשים שהתפשטו, הן וכל האחרות המעזות והנואשות, אינן מפחדות להרוס או אפילו לאבד את חייהן, העיקר שיוכלו לשנות את דפוסי החברה ולעורר אותה, לזעזע.
אחת התגובות לנשים שהתפשטו היא השאלה "למה עכשיו? האם הן מחפשות תהילה או מנסות לעורר פרובוקציה? התשובה, לדעתי, היא שאין רגע אחר מ"עכשיו". מעשים אלו קורים רק במצבי קיצון ואין להם מקום בעולם מתוקן, שבו הם ייתפסו כסמל ליופיה של האישה ויעוררו תמיכה ולא סלידה. העולם חייב להתעורר ומחובתנו כבני אדם לקחת אחריות על הפסקת הקיצוניות והדיכוי.
