רוצים גם אתם לעשות טוב? ב-20.3 יתקיים "יום מעשים טובים", שמטרתו לקדם את הנתינה ואת הערבות ההדדית בחברה. מצטרפים?

לפני 15 שנה, כשבנו ראם היה פעוט, הוא אמר לגננת שלו שהדבר הכי חשוב בעולם הוא לעזור לאנשים. באותו רגע ידע עודד וייס שהוא נמצא במקום הנכון. הנתינה, נראה, עוברת מאב לבן במשפחת וייס; סבו של עודד -- שהיה ועודנו מודל לחיקוי עבורו -- לימד אותו הכנסת אורחים, קבלה והכלה. הוריו עסקו כל חייהם בנתינה, אך מעולם לא התפארו בה סביב שולחן האוכל. נתינה היתה חלק מסדר היום -- משהו שעושים אותו יותר משמדברים עליו.

וייס, ממייסדי עמותת סח"י (ראשי תיבות של סיירת חסד יחודית, לחצו כאן לעמוד הפייסבוק), נשוי לרחל ואב לשלושה, לא תמיד נענה לדחף המשפחתי ובתחילת דרכו כאדם עצמאי, צעד במסלול שונה לגמרי. אמנם, כשהכיר את אשתו, היה ברור לשניהם שיש להם חזון משותף -- להקדיש את חייהם לנתינה -- אבל המציאות לחוד והחלום לחוד: "עבדתי כקופירייטר במשרד פרסום ובשלב מסוים פתחתי משרד עצמאי עם שותף. אשתי היתה מזכירה לי את החלום שלנו ואני תמיד אמרתי 'עוד מעט'. רציתי להתבסס כלכלית", סיפר.

עודד וייס. נתינה היא מסורת משפחתית

אבל המציאות טפחה על פניו ונקודת המפנה הראשונה בדרך להגשמת אותו חלום, של נתינה יומיומית, היתה לא פחות מטראומטית: "אחרי הצבא הדרכתי במשך שנתיים בכפר הנוער 'קדמה', בית לנערים ונערות במצבי סיכון קשים. ביני לבין אחת הנערות נוצר קשר קרוב ומופלא, אבל מכיוון שזה היה עוד לפני עידן הניידים והפייסבוק -- הקשר בינינו נותק כשסיימתי את עבודתי שם. אני הלכתי ללמוד, הקמתי משפחה ולא שמעתי עליה כלום עד שפגשתי חבר שהכיר אותה; אני לא אשכח את הרגע ההוא: זה היה ביום חמישי בלילה, כשנודע לי ממנו שהיא חזרה לרחוב ונרצחה, כנראה על ידי הסרסור שלה. המוות שלה היכה בי ושלושה ימים לאחר מכן התייצבתי עם רחל, אשתי, ב'בית הילדים' בקריית גת".

"בית הילדים" פועל מטעם עמותת "נווה חנה" וכיום לומדים בו 140 ילדים. חלקם חוזרים לבתיהם בסוף היום, אולם עבור רבים מהם -- זהו הבית. "לילדים שגרים במקום יש בדרך כלל אב או אם בית ומדריך, אבל אנחנו החלטנו לקחת את התפקיד ההורי ולהיות משפחה לכל דבר לקבוצה של 11 ילדים ועברנו לגור במקום", מספר וייס, שהתגורר ב"בית הילדים" במשך ארבע השנים הבאות.

מתי הבנת שיש תפקיד אחד יותר חשוב מבחינתך?
"היה לנו ילד בקבוצה שהיה בכיתה א' והגיע מרקע מאד קשה. הוא סבל מקשיי התנהגות חמורים, שבאו לידי ביטוי בצעקות, בעיטות ולא מעט מכות. הדרך שלי איתו הייתה רק אהבה. הוא היה כועס ובועט ואני חיבקתי וליטפתי אותו. בוקר אחד הגענו לבית הספר כשהוא בזרועותי ואני מלטף את ראשו. הטלפון שלי צלצל ומהמשרד רצו לדעת מתי אני מגיע, כי מחכה לי שם לקוח גדול, שחיזרנו אחריו תקופה ארוכה. מצאתי את עצמי מנהל שיחת טלפון, כשבזרועותיי בועט ילד בן 6 ואני צריך לבחור. באותו הרגע הבנתי שהשילוב בלתי אפשרי ואני בוחר להקדיש את חיי לנתינה בלבד. עזבתי את המשרד ומאז אני חי ונושם את מה שחשוב לי יותר מכל דבר אחר: נתינה כדרך חיים".

לא רק סיסמאות

חייו החדשים התנהלו כסדרם, עד שיום אחד, לפני כ-12 שנים, חזר אחד מילדי הקבוצה מבית הספר, סיפר בהתלהבות שהמורה לימדה בכיתה את המשפט "ואהבת לרעך כמוך" ושעתיים אחר כך היכה מכות נמרצות את חברו הטוב. "הבנתי שאנחנו מחנכים בסיסמאות ולא בעשייה והתחלתי לחשוב איך אנחנו מטמיעים ערכים", מספר וייס על המעבר ממילים למעשים. בשיתוף עם מחלקת הרווחה של קריית גת הוא הגה תוכנית לאמן את הילדים לנתינה וחסד, שכללה מעין אימוץ של חמש משפחות, שבכל יום שישי קיבלו מהקבוצה חלות ויין לקידוש.

"בכל בוקר הילדים שמו מטבע או שניים בקופת חיסכון וזה היה הדבר הראשון שעשו כשהתעוררו. הם התחלקו לחמישה צוותים וכל צוות דאג לשמור בצד ממתקים לכל ילד במשפחה שאותה הוא מבקר. בימי חמישי היו רחל והבנות אופות חלות והבנים יצאו לקנות יין ונרות בכסף שאספו בקופה".

פעילות בבית סח"י. דאגה לזולת

רק חודשיים חלפו מאז שהחלה הפעילות, אבל שתי מורות שונות משני בתי ספר שונים כבר דיווחו שהילדים המעורבים בפרויקט פנויים יותר ללמידה. "אובייקטיבית לא השתנה דבר בחייהם של הילדים: הבית, המצב הכלכלי, נסיבות החיים", מסביר וייס. "הדבר היחיד שכן השתנה היא העובדה שהם החלו לעסוק בפעילות שיש בה חשיבה ודאגה לזולת. הילדים הרגישו בעלי ערך, הדימוי העצמי שלהם עלה והם הרגישו שהחיים שלהם מתמלאים במשמעות".

מאז ראה וייס כיצד הנתינה משפיעה על ילדים רבים אחרים. "את המתח והפחדים בחייהם החליפו משמעות וערך, וכשילד מרגיש שהוא תורם ויכול להביא משמעות לחיים של אחרים -- הוא מביא את ההרגשה הזו גם אל חייו שלו ומתפנה ללמידה", הסביר.

לעשות טוב למישהו

השלב הבא היה הרחבת הפעילות והעשייה אל מעבר לקבוצת הילדים "שלו" ובשנת 2007 הקים וייס את עמותת נכ"ח (נתינה כדרך חיים). "לילדים של היום לא חסר מידע וידע, מה שחסר להם מאד זו העשייה -- לקחת סיסמאות ולהטמיע אותן במציאות". וייס ניסח תוכניות חינוכיות, שיצאו לפעול במסגרות קהילתיות-התנדבותיות. האחת היא סח"י, המיועדת לנערים ונערות מגיל 12 והשניה היא חש"ן (חברים של נתינה), שפונה לילדים מגיל גן ועד גיל 12.

לדברי וייס, עם ילדי חש"ן הצעירים העבודה כוללת בעיקר שיחות והפעלות בנושא נתינה, כאשר אחת לחודש מתבצעת פעילות בשטח, כמו: יציאה עם הקבוצה לטיול לאורך שביל מרכזי באזור מגוריהם, שבמהלכו מתבקשים הילדים לחפש מכשלות ללקויי ראייה ונכי גפיים -- פח אשפה, שעומד באמצע המדרכה וחוסם מעבר של כיסא גלגלים או מקל, שזרוק על המדרכה ועיוור עלול להיתקל בו. הילדים אחראים על הסרת המכשולים ופינוי השטח. "אחת הילדות", מספר וייס, "הגדילה לעשות והכינה בבית פליירים שבהם היא מזמינה ילדים אחרים לעשות כמוה. זו ילדה בת 7, שכבר מיישמת מנהיגות בחיי היומיום".

סיירת סח"י, להבדיל, אותה הקים וייס עם שותפו אברהם חיון, שמה דגש רב יותר על פעילות מעשית ומטרתה להנחיל לבני נוער בסיכון את הרעיון של נתינה פעילה כדרך חיים. המשפט שחרוט על דגלה של הסיירת -- "הדבר הכי גדול בעולם זה לעשות טוב למישהו" -- הוא המוטו בחייו של וייס. כיום, שנתיים וחצי לאחר תחילת הפעילות של סח"י, פועלות ברחבי הארץ 13 קבוצות, המונות מעל 250 בני נוער ועוד עשרות מתנדבים, ביניהם גם חלק גדול מילדי אותה קבוצה ראשונית ב"בית הילדים" בקריית גת וכן שלושת ילדיו של וייס, שנולדו לתוך מציאות שבה הוריהם עסוקים בנתינה בכל רגע.

האם יש קשר בין ילדי חש"ן לבין נוער סח"י?

"בהחלט. לפני ראש השנה האחרון קיבלה כל קבוצה בחש"ן ארגז ריק והתפקיד שלהם היה למלא אותו במצרכים לחג. הם פנו לשכנים, משפחה וחברים והכינו ארגזים מלאים בכל טוב. פעילי סח"י אספו את הארגזים והעבירו אותם למשפחות מצוקה. כך לוקחים הילדים חלק בפעילות נתינה מגיל מאד צעיר".

את משמעותה של הפעילות בקבוצה עבור הילדים אפשר להבין גם דרך הסיפור הבא: "באחת הפעילויות סיפר לי ילד מחש"ן שהוא כבר חולם על בר המצווה שלו, אבל החלום הוא לא מסיבה גדולה רבת משתתפים, אלא להגיע כבר לגיל שבו יוכל להצטרף לסח"י".

"נתינה היא לא משהו הרואי", מסכם וייס. "היא מתחילה בדברים הקטנים ביותר: לילדי חש"ן הצעירים אנחנו נותנים פנקס ובו הם רושמים בכל יום מעשה אחד של נתינה שעשו. בהתחלה הם מחפשים את הדברים הגדולים, אבל עם הזמן הם לומדים שלתת עפרון לחבר או להרים את הכיסא בסוף היום בכיתה כדי שלמנקה יהיה קל יותר, זו נתינה; משם זה מתחיל".

סח"י מחפשת מתנדבים בכל רחבי הארץ וזקוקה לתרומות על מנת להמשיך פעילותה. אם גם אתם מאמינים שנתינה היא דרך חיים, נא צרו קשר עם העמותה באמצעות כתובת המייל sahi.gives@gmail.com או דרך האתר -- www.sahi.co.il.

רוצים גם אתם לעשות טוב? ב-20.3 יתקיים "יום מעשים טובים", שמטרתו לקדם את הנתינה ואת הערבות ההדדית בחברה. מצטרפים?

מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.

לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד:

לאתר מהות החיים