קלמה (ימין) וחנה (שמאל). משהו מכל אחת
אני מאמינה בדרך החיים. יש בי מעין אמונה כזו שכל רגע מתרחש לטובה ואין באמת ממה לחשוש. אני יודעת שגם כשהמצב נראה עגום, זה עדיין חלק מהדרך. היום אני מתייחסת לחיים ביתר קלות ועם זאת, אני מבינה שאנחנו יצורים חד פעמיים. למרות אמונתי בגלגול נשמות אני יודעת שהסיבוב הנוכחי הינו חד פעמי. הגוף שלי, הקול שלי, המוח החושב, הטעויות והמעלות שלי, הסביבה והמדינה, חברים ומשפחה. הכל חד פעמי. המעבר לשנת 2012 נותן פתאום אותותיו. אולי כל הנבואות, הציפייה והדיבור עליו הם אלה שמושכים כל כך הרבה אנרגיה, אולי. אבל מעבר זה הוא בוודאי רגע חד פעמי, התגלמות נבואות עתיקות ברגע נתון אחד, עכשיו.
אם אנחנו מצמצמים את הכל לרגע אחד, לעכשיו הזה, הרי דבר אינו קיים מעבר לו. כמו שאומרים האבוריג'ינים ילידי אוסטרליה: "כל דבר המצוי מחוץ לרגע ההווה קרוי זמן חלום". וברגע יחודי זה אני עושה חשבון נפש. נעה מן העבר אל העתיד ומה שמחבר ביניהם. שוקלת על מה לוותר ברגע זה ומה ממשיך איתי הלאה במסע. מהיכן אני שואבת את כוחותיי כאישה כדי להמשיך לצעוד על אדמה זו, שבוערת לאחרונה בעקבות סוגיות שנוגעות בנשיות ומעמד האישה. השאלה הזו מחזירה בי זכרונות על נשים חזקות ומעניינות במשפחתי ואת ההבנה כי העתיד אינו מתקיים ללא שורשי העבר והעבר מתקיים רק כי יצר את העתיד להיות וגם אני בין הדורות, בין שנה חולפת, לזו שמתחילה כעת.
שתי נשים, שני עולמות
סבתא שלי קלמה הייתה מורה גדולה. כל בוקר הייתה מקיצה משנתה ומתיישבת מול המראה, ככה, כפי שהיא, שיער פרוע, לפני צחצוח שיניים, עיניה עוד שייכות ללילה והייתה מביטה במראה ואומרת: "בוקר טוב לך יפתי, מה אוכל לעשות למענך היום?" וכך הייתה מעצבת לעצמה את היום, מודעת לצרכיה ורצונותיה. היא הייתה אישה מיוחדת, מלאת שמחת חיים, עמוסת סיפורים יפים ומרגשים ונבונה לעין שיעור. היא הגיע לדרום אפריקה בגיל 5 אחרי מסע ארוך באוניה מרוסיה ושם נשארה עד שעלתה לארץ עם משפחתה בשנות ה60 המאוחרות. תמיד לבשה שמלות צבעוניות גדולות ובד גדול לראשה, ממש כמו ה"מאמות האפריקאיות" האלה. ואהבה מאוד לסיים כל יום בכוסית עראק או ברנדי. קלמה הלכה לעולמה ביום אחד, בלי הודעה מוקדמת והשאירה בי זכרונות וסיפורים המלווים אותי בחיי.
סבתי השנייה חנה, אם אבי, הייתה זו שהנחילה בי את אהבת הכתיבה והותירה בידיי כתבים שחיברה לאורך חייה. היא כתבה על מסעות המשפחה בתקופת מלחמת העולם הראשונה, דרך הבריחה באירופה, טרגדיות ואהבות, המעבר לפריז כדי ללמוד פסיכולוגיה ועלייה לישראל כדי להקים את המדינה הזו. מכל כתביה אני אוהבת את רגע היקיצה בבוקר של ילדה בת שלוש עשרה או כפי שכתבה: "גיל השנה השלוש עשרי...כל ההתחדשות בטבע, נסחף הלב והרגש של ילדה בתחילת גיל השנה השלוש עשרי לחוויה מלאת סקרנות ותהייה בסקרנות לכל המתהווה סביבה בה בעצמה ובטבע המתחדש. אני זוכרת עם בוקר בפתיחת עיני היה מבטי הראשון מופנה לחלון אם היו שמיים בהירים ואור שמש חדר פנימה ונוצרו שמשות אור מעל רצפת חדרי, נמלא ליבי גיל ואושר אין קץ וזה יצר בי מצב רוח מרומם לכל היום – היה חשק לרקוד, לשיר, להשתובב והעיקר לרוץ החוצה יחפה ולחוש את קרירות העשב הרך תחת כפות רגלי..."
סבתא חנה הייתה מהסופרג'יסטיות הראשונות (סופרג'יזם היתה תנועה עולמית שנאבקה למען שיוויון זכויות אזרחי לנשים והחלה את פעילותה בסוף המאה ה-19, מעין פמיניזם ראשוני). חיים פשוטים לא היו לה, והיא הלכה לעולמה וביקשה בליבה שכתביה לא יישארו באפלה.
שתי נשים, שני עולמות כל כך שונים, משפחה אחת.
העבר והעתיד
העבר הזה של שתי הנשים שהיו חלק פעיל בהגעתי לעולם, הן לא רק עבר, אלא גם עתיד. הן מסמנות את השורשים שלי אבל גם את החזון. ירשתי מהן את עתידי ואת זרעיי חזוני. שתיהן נשים חזקות, אחת אופטימית, אחת קצת פחות. אחת מבית דתי והאחרת חילונית ביותר והעיקר כל אחת מהן לקחה את מקומה בעולם ולא התביישה בנשיותה. ואיתכן סבתות אהובות אני עוברת אל השנה החדשה.
כמו כל אישה: עגולה, דקה, גבוהה, נמוכה, זקנה, צעירה אבל תמיד תמיד יפה, אנחנו הנשים יולדות את השנה החדשה, ואולי בשנה הזו הנשים יביאו את השלום והגברים יצטרכו לשמור עליו. אם לא ניתן לאישה להשמיע את קולה, להראות את אהבתה לגבר, לטבע, לילדיה, לכתוב, ללכת ברחוב, לשבת כרצונה בכל מקום שתבחר ולהמשיך ליצור ולברוא עולם -- לצערי העולם יחדל מלהתקיים. זה כמו לאסור על האדמה להניב פירות. כפי שהאדם כובש את האדמה, האדם גם כובש את הכוח הנקבי מתוכו ובכך כובש את ליבו. ואת זה אנחנו צריכות וצריכים לעצור.
אנו נולדים מחדש אל שנה שמייחסים אליה הרבה פחדים, תקווה, סוף לעולם או תחילת עידן חדש. לי זה נשמע קצת כאילו אנחנו על סף לידה מתקרבת ואם נתייחס לזה ככה, עדיין כל הרגשות הללו יתקיימו אך נדע שזו התחלה. אנחנו יכולים לעצב אותה, בדיוק כמו לקום בבוקר ליום חדש. המתינו עם פקיחת העיניים, תרגישו מאיפה הגעתן/ם, תודו על מי שאתן/ם ואז, רק אז תעזו לפקוח את העיניים ליום חדש.
את השנה הזו אקח רגע רגע, שעה אחרי שעה, יש הטוענים כי הזמן בשנה הזו מאוד מואץ, אז כדאי ליהנות ממנה ואולי זה טיפ לחיים. כל רגע – חיים שלמים.
שנה אזרחית טובה לכולם.
לי זיו עוסקת בפיוס במזרח התיכון בעיקר דרך מוזיקה. היא מפיקה, כותבת, מובילת פרוייקטים, מדריכת טיולים ומגשרת בין אנשים ותרבויות בזכות המון תקווה. לי היא אחת המייסדות של פרוייקט "מוזאייק".
