(צילום: dreamstime)

כבר שש שנים שאני מאמנת גם מתבגרים והורים למתבגרים ואחד הנושאים הכי אקוטיים שעולים בפגישות שלנו הוא נושא הפרטיות. הטענות שעולות ללא הרף הן: "למה לא נותנים לי לעשות מה שאני רוצה בחדר שלי?" "למה דווקא מה שאתם רוצים חשוב?" "מה איכפת להם שהחדר שלי מבולגן?" וכדומה.

ובאמת, כשחושבים על זה, משפחה היא קבוצת אנשים, שמתגוררים בתוך מרחב אחד ומעבר למה שמלכד אותם, כל אחד מהם הוא גם אדם נפרד -- לכל אחד הרצונות שלו, ההרגלים שלו, מבנה האישיות שלו והצרכים שלו. כולנו רוצים לחיות בהרמוניה ובשקט, אלא שלעתים אנו נוטים לשכוח, שכל אחד מאותם אנשים שמרכיבים משפחה הוא גם אינדיבידואל והפער הזה יוצר מציאות אחרת.

של מי הבית הזה בעצם, של ההורים, כי הם אלו שמשלמים משכנתא או שכירות? כמה מרחב אנחנו ההורים נותנים לילדים שלנו בתוך הדבר הזה שנקרא בית? כמה חופש יש לילדים להיות את מי שהם באמת? כמה אנחנו, המבוגרים, ערים לצורך שלהם בפינה פרטית משלהם?

תפיסות עולם מתנגשות

לפני ארבע שנים היא הגיעה אלי. ילדת פרחים אמיתית, בת 14 וקצת, ילדה של טבע וגבעות ירוקות, שהגיעה אלי כי היחסים עם אמה עלו על שרטון. בעיקר הקצר בתקשורת ביניהן סבב סביב נושא החדר ועד כמה נשמרת שם חוויה של פרטיות ומרחב אישי. הילדה רצתה שהחדר שלה יהיה רק שלה ושיהיה לה חופש בפינה הפרטית שלה.

לאמה היה מאד קשה להבין את הצורך, כי תפיסת העולם שלה היתה "הבית הזה שלי ומכאן גם החוקים שמנהלים אותו". כלומר, לה זה היה טבעי להיכנס כשהדלת סגורה או כשהילדה מבקשת שלא ייכנסו לה לחדר, להעיר לילדה שיש דברים על השולחן שהיא אמורה לטפל בהם ועוד.


החדר האינטימי שלי של להקת תערובת אסקוט

הילדה הרגישה שחונקים אותה ולא סומכים עליה ואילו האמא האמינה בכל ליבה שזו עוד דרך לבטא מסירות ודאגה. למעשה, התחלנו את התהליך כשכל אחת מהן התבצרה היטב בתוך העמדה שלה: ככל שהאמא רצתה יותר דריסת רגל בחדר הילדה, כך הדירה הילדה את אמה מחייה ומעולמה.

מקום של הקשבה

אחד הדברים הנפלאים שמתרחשים בתוך תהליך עבודה משותף של הורה וילד הוא שכל אחד מהם לומד להכיר  מקרוב את עולמו הפנימי של האחר. פתאום אין משמעות לגיל, ההבדלים מיטשטשים ונפתח ערוץ שמאפשר לכל אחד להבין את הקושי של השני. לא אחת אני מזהה שההורים, אף על פי שהם בטוחים שהם מכירים את הילדים שלהם, בעצם לא יודעים מה עובר עליהם באמת ולא מכירים לעומק את עולמם הפנימי. הילדים, לעומת זאת, לומדים לראות בתוך התהליך את האנשים האלה שהם מכנים אמא או אבא.

בתחילה נהגה הילדה לומר לי, "אם היא לא סומכת עלי שאני יכולה להיות אחראית על החדר שלי, אני לא אשתף אותה בחיים שלי". אבל לאט ובהדרגה למדה כל אחת מהן להכיר את השנייה יותר לעומק: האמא הכירה מקרוב יותר את משמעות החופש כערך עליון בחייה של בתה והסכימה לכבד אותו, מתוך הבנה שזה צורך אמיתי של בתה. הילדה, מצידה, הבינה שהדרך של אמא להיות נאמנה לערך החשוב ביותר בחייה -- אהבה -- היא לוודא שהכל מתנהל כמו שנכון לדעתה. הן הסכימו ביניהן שכל אחת תהיה ערה לצורך של האחרת וממקום של הקשבה כזאת התחזק הקשר ונוצרה אינטימיות אמיתית שנמשכת עד היום.

יש צורות לאהבה

הרבה פעמים מה שמפריע לנו אצל הילדים שלנו הוא נקודת תורפה שלנו. הילדה מבקשת חופש לבחור ולהיות מי שהיא רוצה בחדר שלה, בעוד שאצל אמה, להעניק חופש מהסוג הזה, פירושו לומר בלי מילים שלא באמת אכפת לה מה קורה עם הילדה שלה.

לכן, כשאתם מסתכלים על הילדים שלכם, נסו לזכור שהם אנשים; לא משנה אם הם בני 4 או 14. לנו מאד ברור שאנחנו אוהבים את הילדים תמיד ובכל מצב, אבל חשוב לבדוק איתם איך הם רוצים שנאהב אותם, כי יש המון דרכים וצורות לאהבה ולא תמיד מה שמתאים לנו נכון גם להם.

ולגבי פרטיות, יכול להיות שדווקא מתוך המקום שמאפשר להם מרחב אחד בבית שהוא רק שלהם ושהם המנהלים שלו, הם יגדלו בתחושה של חופש ותוך ידיעה שמכבדים את המקום הקטן שלהם.


Respect של ארית'ה פרנקלין

מונה ניר גלעד היא מאמנת אישית בשיטת האימון ההווייתי, עסקה בתחום החינוך במשך 20 שנה.

לפוסטים קודמים של מונה ניר גלעד:

לאתר מהות החיים