מתוך הסרט פינה (צילום: Donata Wenders)
"פינה", הסרט על פינה באוש תוכנן להיות סרט תיעודי, אך עקב מותה המפתיע, הפך לסרט מחווה והספד נדיר של אהבה. הצפייה בסרט הזה מזכירה לי פעימה אחר פעימה, שפגיעות ויופי הולכים יד ביד.
הטריילר לסרט "פינה"
אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה נחשפתי לעבודה של פינה באוש. זה היה בהרצאה על תולדות המחול במהלך לימודיי לפני כמעט עשור. צפינו אז בקטע מתוך "קפה מולר", שהסעיר אותי: גבר ואשה מתחבקים, וגבר נוסף מגיע ומפרק את מבנה החיבוק, ומעמיד את המתחבקים בצורה אחרת. באופן מכני לחלוטין הוא משנה את המנח, וכך גם את הסיפור. במקום חיבוק משתנים יחסי הכוחות, והגבר נושא את האשה בשתי זרועותיו. המבנה החדש מתמוטט ברגע שהגבר שבנה אותו מתרחק, ושוב חוזר הזוג לחיבוק, וחוזר חלילה, בקצב שהולך ומתעצם. בסצנה הזו ישנו אלמנט שמאפיין את העבודות של פינה באוש: שילוב של רגש עז, אפילו נואשות, עם פירוק התנועה לגורמים, באופן כביכול מכני.
סצינת החיבוק מתוך "קפה מולר"
פירוק התנועה לגורמים מאיר את רוחב התנועה. החזרות על התנועה מעצימות את ההד. כך מגביר המכאני את הרגשי, וגורם למעין פירוק הרגש לגורמי תנועה. הסצנה הזו, כמו חריקה של גיר על הלוח, צמררה אותי. יש משהו חד ומוחלט בעבודות של פינה באוש. הנפש כל כך חשופה, שאי אפשר להיות אדישים.
תראו אותי
פינה באוש ייסדה את מה שמכונה כיום "מחול תיאטרון". בסרט אנחנו פוגשים את הפנים של הרקדנים, וברור שבלהקה הזו יש הרבה יותר מתנועה וגוף. הרקדנים של פינה מספרים אחד אחד על חווית העבודה איתה. מדובר ברקדנים שהיו שותפים ליצירה במהלך עשרים שנה, והתבגרו איתה. מעבר ליכולות תנועה נפלאות, אלה הם נשים וגברים מרתקים אישיותית, אנשים טוטאליים שהיו מוכנים לצלוח דרך יצירתית שנובעת מהקרביים.
פינה באוש (במרכז) והרקדנים בלהקתה. שותפים ליצירה (צילום: ויקיפדיה)
וים ונדרס, במאי הסרט, עשה בחירה מעניינת באופן שבו הוא בוחר להציג פנים אחר פנים את הרקדנים, וכך כצופים, אנחנו לא רק נפעמים מהכוריאוגרפיה, אלא ממש מתקרבים אל האדם. אני מנחשת שפינה באוש היתה מעריכה את הבחירה הזו. כשמוצגים הפנים, הקול הוא ב-voice over, וכך אפשר באמת להשתהות ולהתבונן. הבחירה הזו כמו סומכת על הצופה, שיכיל את האינטימיות שבמבט מקרוב.
בעיני, היתה בכך שבירה של הדוקומנטארי המתעד והזמנה להכנס פנימה, לראות.
לרקוד מן היסוד
לראות מחול בקולנוע זה לא כמו לראות מחול על במה, ובכל זאת היצירה הזו מרגשת. השילוב של תלת מימד, מייצר עוד נפח בסרט ומקרב לחווית הצפייה במחול, כמו הסרט נושם.
פינה באוש הכניסה את יסודות הטבע אל הבמה: מים, חול, פרחים וסלעים מככבים ביצירותיה. היום כבר אפשר לראות את האלמנטים האלה ביצירות אחרות, אבל היא היתה הראשונה שעשתה זאת. רקדניה משיבים לה במחווה, ומעבירים את היצירה אל החוץ: אל מרחבי העיר, אל תוך רכבת נוסעת, אל תהלוכה ססגונית על צוק גבוה. נראה שהשפה של פינה ממשיכה להדהד ולהחיות.
אחת הרקדניות מספרת שפינה שאלה אותם: למה אתם כמהים? רקדן אחר מספר שהיה מבולבל ונסער כשרק הצטרף ללהקה, ופינה פתרה זאת במשפט אחד ישיר: "תרקוד בשביל האהבה". מה שנשמע פשוט, אולי כמעט טריוויאלי, מתקבל אחרת כשנאמר מתוך דיוק וחדות של רגע. "גם כשהעיניים שלה היו עצומות, ידעתי שהיא רואה אותנו", מספרת רקדנית נוספת.
מתוך הסרט פינה (צילום: Donata Wenders)
אולי הדברים ברורים יותר כשרואים את האשה ומוטות כנפיה. כשהיא נעה, אפשר לראות את מקור התנועה או ליתר דיוק, את תנועת המקור.
