(צילום: dreamstime)

אתם בטח מכירים לפחות זוג אחד, שמערכת היחסים שלו יציבה ובטוחה. סביר מאוד שהם נשואים + ילדים + דירה + קריירות + סקס פה ושם. שניהם מסתדרים לא רע. משווצים שהם "חברים טובים", שעושים כבוד אחד לשני, נעזרים זה בזו, נוסעים יחד לחופשות, מנהלים בהצלחה משק בית ואת חינוך הילדים יחד. יתכן מאוד שהזוגיות שלהם הינה מודל מופתי לחבריהם.

הם מספרים שכשהכירו, הוא היה עבורה כל מה שרצתה שבעלה יהיה והיא היתה כל מה שרצה מאישתו להיות. החברים יעידו שלכולם היה ברור שהם זוג משמיים. קורצו מחומר של חתונה.

חלפו כמה שנים. יום אחד, היא מגלה שהפכה למאוהבת סידרתית ופלרטטנית כפייתית, בעוד שהוא תופס את עצמו חולם נואשות על אישה ספציפית, שאינה אישתו. שני בני הזוג יודעים שמשהו ביניהם מת, אבל אף פעם לא מדברים על זה. הכל עובד בסדר מעל פני השטח, רק שמתחת, נמצאת כמיהה נסתרת לעוף משם.

 

יש מישהו בחוץ

הם חיים יחד וכל אחד מתפלל שהשני יחזור מאוחר מהעבודה, כדי לא להתחיל שוב פעם במאמץ לשאת את השני עם חיוך והבנה. היא נכנסת איתו למיטה בלילה, עם תפילה חרישית שלא יבוא לו סקס. אם בכל זאת יש סקס, אז הוא בסדר; לא מרגש בכלל אבל זה בסדר מבחינתם. סופי השבוע רוויים בכינוסים משפחתיים וחברים, יחד כמובן. הם מפגינים אושר גדול, כשבלב של שניהם תחושה כבדה של צביעות.

למרות זאת, הם בוחרים בינם לבין עצמם להישאר בקשר נוצץ שאינו זהב, על חשבון הכמיהה של שניהם לאחרים. נאחזים בעובדה שהם מסתדרים לא רע ויש בזוגיות שלהם את כל המרכיבים הנחוצים להצלחתה. אז מה אם יש מאהב/ת? אז מה אם ברוב הזמן אין להם כח אחד לשני. העיקר שהם לא רבים ומשק הבית מתנהל על מי מנוחות.

העניין הוא, שהם מאוהבים בטירוף במאהבים שלהם. אהבה מייסרת. כל דקה שחולפת בלעדיהם, חונקת אותם. הרומן כבר לא רק ריגוש כיפי וחד פעמי, זה לא רק סקס. יש כאן דרמה גדולה בחיי כל המשתתפים. יש מישהו בחוץ שלא במודע ולא בכוונה, מתפקד כמו קרן אור שמסמנת את הכיוון של ליבם. הם מסרבים לראות את הקרן ואת כיוונה כי היא עלולה לגרום לפירוקה הלא בא בחשבון של החבילה הביתית. התוצאה: לא מפרקים את החבילה בבית וממשיכים לחשוק עד כאב במאהבים התורנים.

 

הפחד לאהוב באמת

אסכולה אחת תטען שזו אבולוציה טבעית של קשר זוגי ואין מה להתרגש מפזילה רצינית החוצה, גם אם היא ממומשת. בסופו של דבר, אם משחררים אחד את השני, אף אחד לא ינטוש. אסכולה אחרת גורסת -- אז מה אם אף צד לא נוטש, מה כבר נותר להם, שמחזיק אותם יחד? מה הם מרוויחים מלהישאר יחד?

לאחר אינספור שיחות עם אנשים שחיים את הסרט הזה, כולל עם עצמי, התרשמתי שאחרי שמנכים את השנים הרבות שחיים יחד, את החוויות, העליות והמורדות, הצמיחה וההתפתחות האישית והזוגית, רוב מה שנותר זו מנה גדושה של פחד, שחלקם קוראים לו בשמות קוד, כמו: "הרגל" / "ילדים" / "נוחיות" ועוד.

הוא כבר לא ממש אוהב אותה והיא לא אותו הוא משפט המפתח. אהבה בווליום נמוך אינה מאיימת על הלב. לעומת זאת, כשאנחנו נורא מאוהבים, הלב שואף להתמסר לידי האהוב. אז נוצר כאן לופ: ככל שאתקבע בתוך קשר בטוח ועתיר שיממון רגשי, בשם האיזון הקוסמי, יגבר הצורך באהבה בוערת מהסרטים. אך ככל שהלב זקוק לאהבה הבוערת, לאהבה שתובעת התמסרות מלאה של הלב והגוף, כך הוא מפחד פחד מוות מהכיליון שהיא עלולה להמיט עליו. זהו הפחד לאהוב באמת. פחד מאותה פנטזיה של התמסרות.

ריגוש חריף

אז מה מרוויחים מלהישאר יחד? את הריגוש שבדרמה שהקונפליקט מייצר: הלב רוצה את ההתמסרות הזו, ללכת עד הסוף עם עצמו, להרגיש בווליום גבוה. אבל הוא אוסר על עצמו בגלל פחד הכיליון ולא בגלל ש"אני נשוי". אבל "בבית" יש לנו משהו רגוע, בטוח ונטול רגש כמעט לחלוטין. הלב שלנו בבית, מנמנם.

כשאנחנו נוהרים אחרי התאהבות בחוץ ובמקביל כובלים את עצמנו למה שיש בבית, אנחנו מייצרים קונפליקט כואב. כאב הוא רגש חריף. והופה! הנה הלב מצא את מבוקשו – ריגוש חריף. הוא נובע מהדרמה שבקונפליקט, מלא לבחור. מלא לקחת סיכון. כל עוד נתנגד למה שיש בבית וגם למה שיש בחוץ, נשאר תקועים עם הכאב והריגוש החריף. הנה, "הרווחנו" את הריגוש בלי לפרק את החבילה בבית. Win Win.

צידה לדרך: "קל יותר להיות מאהב מאשר בעל" (אונורה דה בלזאק)

פוסטים נוספים של לימור דהאן:

לאתר מהות החיים