(צילום: dreamstime)

הרעיונות הכי טובים באים לי לפני השינה, כשאני שוכבת בעיניים עצומות ומנסה להירדם. דווקא כשאני כבר עייפה ואין לי כוח לחשוב על כלום הם מגיעים פתאום, פוקחים לי את האישונים וגורמים לי להתעורר ולמצמץ בחושך. איך לא חשבתי על זה קודם?!

מצבים שלא מצאתי להם פתרונות, טקסטים שהתחלתי ולא מצאתי דרך להמשיך או פרויקט חדש ומדליק שאפשר ליזום, מחכים לי באיזו מגירה פנימית נסתרת ודווקא בזמן שאני מניחה לחיפוש -- היא מתפקעת והתוכן שלה מציף אותי ומעיר אותי לגמרי.

מאיפה מגיעים כל הרעיונות האלו ולמה דווקא בדיוק כשאני כל כך רוצה כבר להתמסר לשינה מתוקה? באור יום, כשיש לי שעה לסיים איזו משימת כתיבה, אני יושבת ומנסה בכוח להיכנס למצב של השראה וריכוז, אבל בדיוק אז המילים חומקות ממני. אני מנסה לאחוז בהן, לתפוס איזה קצה של אות, אבל הן נמסות ונוזלות לי בין האצבעות. אני משנה טקטיקה ויושבת שם, מחכה להן. לפעמים זה עוזר.

הניחו למוזה להתקיים

תהליכים יצירתיים הם ישויות מורכבות, מתוחכמות ולעיתים לא צפויות. רעיונות יודעים לשחק אותה קשים להשגה: רגע אחזת במשהו וברגע הבא הוא נעלם ומשאיר אחריו עשן שמתפוגג כמו בסרט מצויר. זה כל כך מתסכל; אני יודעת שזה ממש שם, על קצה הלשון, בקצה שדה הראייה, אבל ערפל סמיך מטשטש את סימני הדרך ומאפשר להם לחמוק חזרה למקום ממנו באו.

המשוררת אגי משעול מציעה להרשות למוזה להתפשט ולהתפרש במרחב כמו כתם צבע, כשאין שום דבר שרוצה משהו, אלא רק מאפשר אותו, מין קשב נטול מושא. עצם הרצון מהווה מכשול, כי הוא מונע את ההרפיה ההכרחית שמאפשרת למוזה להתקיים. אגי מגדירה את המצב היצירתי הזה כ"קשב לא חמדני": המחשבה לא חומדת את התכנים שלה. מוזה שמגיעה היא אנרגיה מאוד עדינה וביישנית, שלא אוהבת שמתנפלים עליה, צריך כאילו לא לשים לב אליה, לקום למקרר, לטלפון, מקסימום לפנות לה מקום על הברכיים, ללטף אותה, אבל כל התנפלות עליה תבריח אותה לבלי שוב.

אגי משעול (צילום: אייל פישר)

כשאני שוכבת במיטה בלילה, לפני השינה, הרצון שלי כבר מתעייף, דאגות היום מתעייפות ממני ומתחילות לסגת בוויתור. אני כבר לא מסוגלת לחשוב על כלום גם אם אני רוצה. כמו כתם צבע או לא, אני מתפרשת במיטה וממתינה לשינה שתאסוף ותעטוף אותי אליה. שינה היא לא מצב שנכנסים אליו בלחיצת כפתור, אפשר רק לאפשר את כל התנאים שיעודדו הירדמות, ולהתמסר מתוך הידיעה שמתישהו, זה יקרה מעצמו. במצב הזה, כשאני מתמסרת להרפיה נעימה, אני צפה במרחב והרעיונות, כמו בועות בתחתית הכוס, יכולים להשתחרר ולעלות לפני השטח, גלויים ושקופים. אם אנסה לתפוס אותם, הם יתפוצצו.

זרקור פנימי

מצבים של השראה יצירתית הם זמנים של עונג צרוף, ולכן אני משתדלת לפנות את היומן לזמנים שמוקדשים ליצירה, אבל מה שקורה הוא בדיוק כמו שמבקשים ממני לחשוב על כל דבר חוץ מפיל לבן ואני לא מסוגלת לחשוב על דבר מלבד פיל לבן. זה מה שקורה כשמתאמצים יותר מדי למצוא פתרון לבעיה מורכבת, וזה עובד כמו כדור שלג: ככל שגובר הלחץ הפנימי לעבור את המשוכה, הרף אותו צריך לעבור עולה גבוה יותר.

הידיעה שכל הפתרונות והמידע נמצאים באיזה מגירת סתרים נחבאת, ומחכים שלא אחפש אותם, מעודדת מאוד, אבל מה אני אמורה לעשות עם זה? להמתין ולהרפות? ומה עם לוחות זמנים והחלטות שמחייבות הכרעה בזמן נתון? מה עם החיים שם בחוץ?

משעול מדברת על סוג של תרגול שמאפשר להיות בדיאלוג עם רעיונות או השראה, כמו בהייה. מכירים את התמונות התלת מימדיות, שכדי לראות מה נחבא בתוכן יש לבהות בהן זמן מסוים? רק אחרי זמן מה, פתאום, נאבד הפוקוס ומתגלה צורה שלא ראינו קודם. בהייה רפויה היא כמו מקלחת, פעולה מרגיעה שמאפשרת למגירות סתרים להיפתח מעצמן ולהתגלות. וזו פעולה שאפשר לאמץ ולתרגל, לא רק כדי להתמודד עם חסימות אלא בעיקר כיוון שבמגירה יש מידע רב שאני אפילו לא מדמיינת שאני זקוקה לו כדי לרצות בו, אבל כשהוא מתגלה הוא תמיד מתנה גדולה.

 

התמונה מתגלה כשמפסיקים להתמקד (צילום: dreamstime)

בהייה חסרת תכלית כביכול מובילה אותנו ללא מאמץ פנימה. באופן פרדוקסלי, משהו במבט הלא ממוקד, זה שלא מתאמץ למצוא פוקוס ספציפי, מאפשר לנו דווקא לחזור לפוקוס, לאיזון. כיוון שכשאין משהו להתמקד בו בחוץ, זרקור של תודעה פונה פנימה ומאיר אותנו ללא מאמץ, וכשהכול מואר אפשר לאתר יותר בקלות את מגירת האוצרות.

 נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות

פוסטים נוספים של נוגה מיבר:

לאתר מהות החיים