מלא הבטחות לעתיד אחר. המשכן לאמנות בעין חרוד (צילום: גוני היימס)
לכל אחד יש ההצלות שלו, אם הוא זקוק לכאלה ומי לא זקוק? בילדותי היו אלה בעיקר הספרים. התמצאתי בספריה כמו שבדואי מתמצא בנתיבי המדבר, ידעתי לאן לגשת ואיזו כריכה יש לכל ספר, זיהיתי עקבות חדשות שהסתננו לשבילים המוכרים. רחרחתי ספרים חדשים כמו כלב המריח פולש שנכנס לטריטוריה שלו ולרוב, החזרתי להם בקשקוש בזנב המילים.
גם הכלבים היו מחבריי הטובים ביותר -- מלקקים תמיד, מקשיבים בלי להבין, מסתכלים במבט אלכסוני, שלתוכו נמסות גם הדמעות המרות ביותר והופכות לחיוך. היו גם אנשים, לא הרבה, אבל לא תמיד הם היו מצוף במים העמוקים.
צוהר לעתיד אחר
בבית הספר התיכון האזורי, נוסף עוד עוגן כזה: המשכן לאמנות בעין חרוד. שביל הכניסה שבו בריכות ששוחים בהן דגי זהב ופסל של קבוצת אנשים, שדורות של ילדים ליטפו את אחד הראשים בה והפכו אותו חלק ונעים עוד יותר למגע. מי הבין אז שהייתה זו דבוקה של פליטים נואשים, שבורחים מדבר מה איום, פניהם אל מחוץ למוזיאון, פניי אל תוכו. המוזיאון היה עבורי מפלט מן החום, מן הסתמיות ומן החשיבה החד-קווית, מקום שהציע חללים נהדרים באורם הטבעי; לבנים, קרירים, מלאים ברוח ופתוחים לכל קו מתפתל ולא צפוי ככל שיהיה.
חלליו היו ועודם צוהר אל הבטחה עתידית, שיש בעולם יותר ממה שנראה היה לי שקיים אז. התחמקתי משיעורים, בודה שאני תלמידה במגמת האמנות ונכנסת בלי לשלם. שם, לראשונה בחיי, ראיתי עבודות של אמנים כמו ניר הוד, תמר גטר, הילה לולו-לין. הם אמרו דברים שלא שמעתי קודם ולא היה סיכוי שאראה בלעדי המשכן. שוטטתי בין העבודות בלי הרבה ידע, שואבת מהן זריקות אוויר כמו ממסיכת חמצן.
רק אחרי שנים למדתי מה רבה חשיבותו של המוזיאון הזה, הנותן מקום הן לאמנים צעירים והן לאמנים ותיקים, שהזרם המרכזי לא סחף אותם עמו, והם נותרו בשבילים הצדדיים של שדה האמנות הישראלית.
השמש מאירה את יצירות האמנות. המשכן לאמנות בעין חרוד (צילום: גוני היימס)
והמבנה שתכנן שמואל ביקלס, שחלונותיו משקיפים אל נוף הגלבוע ועמק יזרעאל. כמה פשוט ויפה, עם האור החודר פנימה בקרניים כה רכות, בתאורה האלגנטית ביותר שיכולה לצייר השמש ולהאיר בה יצירות אמנות.
אדם, אדמה ורוח
החודש, באוגוסט הלוהט מקרניים וממהפכות, נפתחה במוזיאון תערוכה המורכבת מארבע תערוכות -- "פני אדם פני שטח" שמה. כמה הולם את ארצנו הזועקת לצדק, המורכבת מכל כך הרבה פנים וכבולה לרגביה בקשר עבותות של אהבה-שנאה ודם.
רלי דה פריס מציגה את "אוריינטציה", מיצב תלוי באוויר שהוא חתך כמו טופוגרפי המייצג את פני השטח מג'סר א-זרקא לחוטם הכרמל, לכיוון מזרח.
סיגלית לנדאו מציגה מיצב וידאו של עזקלון – נקודה בין עזה לאשקלון. באחד הסרטים נראות דמויות החותכות ומסמנות בחול שטחי טריטוריה, גבולות, איים. אך בחול הכל יכול להימחק בן רגע. בסרטון אחר נשים עירומות יוצאות מן הגלים כמו נימפות, מסמנות באצבעותיהן בסיזיפיות חריצים בחול והוא מוחה ומוחק והסימנים מיטשטשים ונעלמים.
כאילו שונה. עבודה של חאדר ושאח (צילום: גוני היימס)
בחלל אחר מציג חאדר ושאח, אמן פלסטיני יליד עזה המתגורר ברהט, דיוקנאות מצוירים על חתיכות דיקט ועץ. דיוקנאות שמאחוריהם, לעיתים, אלמנטים מאמנות האיסלאם, ובהן נראות נשים בדואיות עטויות שמלות מסורתיות ורעלות, מלקטות חציר בשדה. עבודה נשית, שונה מהאתוס המוכר לנו כל כך, של העבודה העברית. גם הן עובדות בעבודת כפיים, אוהבות את האדמה ממש כמונו, ממש פה ליד.
פרטים שמרכיבים את הקבוצה. עבודה של חיים אתר (צילום: גוני היימס)
על פני שלושה חללי תצוגה תלויים דיוקנאות שצייר חיים אתר, שעל שמו קרוי המשכן ושבזכותו הוא הוקם. רישומי דיוקן או ציורי שמן של ילדים פליטים, של פלמ"חניק, של שחקן מקומי, של האמן עצמו. אנשים בודדים, אינדיבידואלים, לרוב אלמונים. בלב תקופת הסוציאליזם, בשנות ה-50-40 של המאה שעברה, צייר אתר יחידים ולא קבוצות, כמתבקש. אנשים שאינם ידועים: לא אנשי הנהגה או הגות, אלא פרטים בודדים, שהיו חלק מקבוצה, שהובילה אז את תנועת הסוציאליזם בהמיית הארץ המוקמת.
יש מקום לפרטים גם בקבוצה ויש מקום גדול לביחד הזה המורכב מהרים, גאיות ואנשים בודדים, המרכיבים רוב חזק. נבדלים זה מזה, אך דומים, קשורים לאותה האדמה בקשר בל יינתק, לא משנה מהו הציור המצויר מאחוריהם ומהם הצבעים המרכיבים את תמונת דיוקנם. אנשים שמבקשים להרגיש את הרוח נושבת על פניהם העייפות, רוח שמתחילה, כל כך הרבה פעמים, במקומות כמו המוזיאון הזה.
צידה לדרך: "ביוצרו עולם חדש האמן מציל את עצמו, ולעתים קרובות את זולתו" (אנדרה מורואה)
פוסטים נוספים של גוני היימס:
