(איור: נועה ליברמן-פלשקס)
האתגר שלי לשבוע האחרון היה, כרגיל, להפסיק להיות חרדתית ולחוצה, והפעם ניסיתי לעשות משהו שנשמע כל כך פשוט, אבל בעצם הוא על גבול הבלתי אפשרי מבחינתי -- לחיות את הרגע. תמיד יש לי תחושה שאני אוכלת בלי לטעום. שומעת בלי להקשיב. רואה מבלי להתבונן, ובאופן כללי תקועה מדי.
כשאני חיה בשגרה, בחיי הבית והעבודה, אני עסוקה במחשבה על אירועים מיוחדים ושוברי שגרה, שאני מסמנת כיעדים -- מסיבות, הופעות, אירועים משפחתיים, חופשות. אבל כשהאירוע שובר השגרה מגיע לבסוף, אני כל כך עסוקה בלחשוב על מה יקרה אחרי שזה ייגמר, שאני שוכחת ליהנות מההוויה עצמה. במקום ליהנות מהמוזיקה, מהחברים ומהתחושה הטובה של הרגע, אני מודאגת איך אחזור לחיי הרגילים אחרי שהבריחה הקטנה הזו תיגמר.
הצורך לעשות ניצח
ניסיתי מדיטציה. התרכזתי במלוא כוחי בנשימות ובתחושות שעוברות עלי באותו רגע ונכשלתי בצורה מוחלטת: על כל נשימה של שקט הראש שלי התמלא ברעש סטטי ובבליל מחשבות של דברים שהייתי צריכה לעשות, צריכה לעשות עכשיו או אצטרך לעשות בעתיד. ישבתי כך, ברגליים שלובות ובאור מעומעם, ובתוכי המאבק בין הצורך לקום ולעשות משהו לבין לשבת ולהירגע. כרגיל, הצורך לעשות ניצח וקמתי לעשות כלים, תוך כדי שיחות טלפון והברשת הכלב. שקט ואני, כפי שהבנתם, הם לא חברים.
הייתי מיואשת. חשבתי שלעולם לא אצליח לחיות את הרגע כמו שאני באמת רוצה, כי אני עסוקה כל כך בלפחד מהשקט הארור הזה, שטורד את שלוותי יותר מאשר מרגיע אותה. ואז נפגשתי עם א', מכרה שעוסקת בתחום המעורב של קואצ'ינג-פסיכולוגיה-הוויה, והיא סיפרה לי על מה שנקרא Mindfullness.
יופי, חשבתי בקול. זה מה שאני צריכה. עוד שטויות היפיות. מתי תבינו שאני סקפטית מדי מכדי להאמין בדברים האלה? א' הרגיעה אותי שלא מדובר בשטויות של היפים, ולמעשה מדובר באינטרפטציה מערבית של מדיטציה בודהיסטית, שמיועדת בדיוק לאנשים כמוני. למעשה, זו שיטה לטיפול במחשבות אובססיביות, חרדתיות ומציקות ברמות שונות, שנותנות לחושב יכולת להסתכל מבחוץ ולהיות מודע בכל רגע לעצמו ולמחשבותיו.
פשוט להיות בשקט
א' החליטה שהיא נותנת לי אתגר. אני אוהבת אתגרים ושאלתי אותה מה לעשות. היא שתקה. ניסיתי לדובב אותה עוד ועוד והיא עדיין שתקה. זה, למעשה, היה האתגר. ישבנו, שתי נשים צעירות, בחדר של א', בשקט מוחלט, כאשר היא מסתכלת לי ישר בעיניים ואני מתכננת לברוח משם בכל רגע אם השקט הנוראי הזה ימשיך. אני לא יכולה יותר!, זעקתי בייאוש. דברי איתי, משהו! א' הסתכלה עלי, ביקשה ממני לעצום העיניים ופשוט להיות בשקט.
אז עצמתי. בדקות הראשונות תהיתי אם א' רוצה להוציא אותי מדעתי סופית ועד כמה בריחה בריצה מהחדר תפגע בקשר שלנו, אבל הדקות עברו. לאט לאט התחלתי להבחין בשינוי. ככל שבאו עוד ועוד מחשבות, כך שמתי לב ליכולת חדשה שלא ידעתי שיש לי -- היכולת לשים לב למחשבות לא ככלי השולט בי, אלא כזרם תודעתי שאני נותנת לו לרוץ ברקע. המחשבות המשיכו להתרוצץ לאלף ואחת כיוונים, אבל אני לא תידלקתי אותן בתשומת לב או ניסיתי לגרש אותן בכוח. נתתי להן להיות, וכך גם בעצם, לראשונה, נתתי לעצמי להיות, במשך רבע שעה שלמה של שקט.
מאז לא הצלחתי לשחזר את ההצלחה הזו במאה אחוז. כשאני לבד, ולא כלואה בעל כורחי בשקט, קל לי יותר להתייאש ולוותר. אבל בלילה, לפני השינה, אני מרשה לעצמי לעצום את העיניים, ולתת לעצמי ליהנות מהשילוב של העייפות והשלווה, להתבונן במחשבות שלי, ופשוט להיות.
צידה לדרך:
אדם צריך לחפש את השלווה הפנימית ולא במקומות אחרים. אין גלים במעמקי הים, הוא שקט ובלתי שביר שם. (בודהה)
פוסטים אחרונים של נועה ליברמן-פלשקס:
