(צילום: dreamstime)
יש לי מערכת יחסים ארוכת שנים עם ריצה ואני מצויידת כהלכה בנעלי ריצה, שעון דופק וחולצות דריי פיט. אני יודעת מה קורה בגוף בכל שלב של הריצה ומתי. מכירה טכניקות אימונים שונות, עקרונות תזונה לפני ואחרי האימון ויודעת איזה שטח ריצה הכי נכון לי והיכן לא ימצאו אותי רצה. אני מכירה את הדרייב הפנימי שלי, זה שמוציא אותי לריצה בכל פעם. יש ימים בהם אני מתחילה ריצה כשכולי עירנית, תוססת, עם חיוך ושיר בלב ואחרי 15 דקות, הגוף מפסיק לשתף פעולה.
אחרי הרבה שנים, הריצה הופכת להיות קצת צפויה. אני יודעת מה ארגיש כל דקה, איך ייראה המסלול, איפה אסתנוור מהשמש, כמה זמן יקח לי לסיים מסלול מסויים או מתי תתחיל לכאוב ברך שמאל ואני לוקחת בערבון מוגבל אנרגיה עודפת, שמשלה אותי לחשוב שיש לי כוחות לרוץ עוד שעה לפחות; היא יכולה להתנדף בדיוק בעוד 10 שניות.
אני נאחזת בנסיון שלי כדי לשקול את צעדי תוך כדי הריצה. כשאני בונה על ריצה ארוכה למשל, חיסכון אנרגטי (ריצה בדופק נמוך עד בינוני) חיוני לי בחלקה הראשון של הריצה. אחרת יהיה קשה בהמשך.
לשחרר את העבר
באחת הריצות האחרונות קרה משהו: אחרי חצי שעה בערך, בעודי במצב חיסכון אנרגטי, שמתי לב שהגוף דוקא מאותת לכיוון של הגברת מהירות. תהיתי מה יקרה אם אשחרר את ניסיון העבר, זה ששם אותי על חיסכון אנרגטי, לטובת עתיד לא ידוע. מה יקרה אם פשוט אתן לגוף להגביר מהירות עכשיו.
הסתקרנתי והגברתי מהירות. החלטתי לא להציץ בשעון הדופק תוך כדי ורק לרוץ בלי ביקורת, בלי לתכנן, בלי לשקלל את העבר לתוך החוויה של עכשיו. הריצה היתה נפלאה -- חצי שעה נוספת שברובה רצתי מהר מהרגיל. מדי פעם הבחנתי שהיתה האטה לצורך חידוש מלאי אנרגטי, אבל הגוף הגביר את הקצב שוב מבלי שנעשתה החלטה שכלתנית. סיימתי את המסלול שתכננתי מראש בפחות זמן מהרגיל. סיימתי מותשת, אך משום מה זה התאים לגוף שלי באותו יום.
רציתי לראות מה יקרה לריצה כשאתנער מתפיסות העבר עתירות הניסיון שלי. בסופו של דבר, זו היתה אחת הריצות האיכותיות שהיו לי אי פעם, בה הגוף הוביל הכל, הראש היה עסוק בענייניו ושום מחשבה שקשורה לריצה לא חלפה בו.
עכשיו הוא עכשיו
לא יכולתי שלא להתעכב על מה שלמדתי; אנחנו צוברים ניסיון דרך חוויות. לומדים את תגובותינו למציאות ומשרישים בתודעה שלנו תפיסות והגדרות עצמיות. הקטע המעניין הוא, שכל תפיסה כזו, כל אמונה, שייכת לעבר, כי כל תגובה נולדה בעבר והתרחשה בזמן עבר.
אבל עכשיו הוא עכשיו ויתכן שאינדוקציות שעשינו בעבר כבר לא רלוונטיות, שנכנס למשוואה משתנה חדש שלא היה פעם וטרף את הקלפים.
אני לא מבטלת את העבר, בזכותו אנחנו כנראה שורדים יותר טוב, אבל נראה לי שצריך לשים את קבעונות העבר בפרופורציות. מה שהיה רלוונטי פעם -- לא תמיד משרת אותנו היום ולהווה יש את התבונה שלו. למה לסרס אותו?
צידה לדרך:
ניסיון הוא לא מה שקורה לך אלא מה שאתה עושה כשזה קורה לך. (אלדוס האקסלי)
פוסטים נוספים של לימור דהאן:
