(צילום: dreamstime)
את כל התובנות שלי ביחס להבדלים בין גברים לנשים אפשר לסכם במילה אחת: נעליים.
האיש היקר שלי, לא רק שיש לו שמינית מכמות הזוגות שיש לי, אלא גם לוקח לו שמינית הזמן לרכוש זוג. זה הולך ככה: הוא מעיף מבט בחלון הראווה, קולט את הנעל (בודדת זה מספיק לו) וברגע זה התבצעה הקניה. כל השאר הוא עניין טכני בלבד. הוא נכנס לחנות, מבקש את המידה שלו, מכניס לשקית ומשלם. אם אצטרך לתאר לכם את התהליך שאני עוברת בקניית נעליים אזדקק לכתבה שלמה.
גברים ונשים עושים קניות באופן שונה: נשים מקפידות לקרוא ולבדוק את חוות הדעת על מוצרים, נוטות להתייעץ ולברר פרטים. גברים ממוקדים הרבה יותר בשורה התחתונה: המחיר. יש להם פחות סבלנות לפרטים לבדיקה ולתהליך. בקיצור, הם מעדיפים לדלג על הפור-פליי ולגשת ישר לסיפוק המיידי, לתוצאה.
הקרב על התרנגול
שנים של זוגיות לימדו אותי עד כמה נשים וגברים שונים זה מזה. פעם חשבתי שכל מה שצריך זה למצוא מישהו שבאופן כללי רואה את המציאות באופן דומה לשלי. לא הבנתי שגם כשיש הסכמה לגבי תפיסות עולם ואמונות בסיסיות, אפשר להתווכח הרבה על איך עובדים את אותם האלוהים.
כך, למשל, התפתח אצלנו בבית הקרב על התרנגול: שנינו אוהבים לאכול בשר ומסכימים שחייו עד שהוא מגיע לצלחת לא ראויים. אנחנו אפילו מסכימים על כך שיש לפעול כדי לשנות את המצב. אבל בעוד חצי מאיתנו חושב שהדבר המוסרי יהיה להימנע מאכילתו למרות הצורך, טוען האחר כי חוסר כבוד, אכזריות ושרירות לב הן תכונות אנושיות, שניתן לרפא רק בקבלה ואמונה בשינוי; התנגדות למצב רק מעצימה אותו. מי מאיתנו צודק? סביר להניח ששנינו.
געגוע לחלק הנשי
בכל פעם שאני והאיש שלי מתווכחים על נושאים מוסריים, אני מזכירה לעצמי את שיעור הסוציולוגיה באוניברסיטה, ששינה את התפיסה שלי לגבי זוגיות מאז לתמיד: החוקרת בשם קרול גיליגן, ערכה מחקר ומצאה שצדק הוא מושג יחסי וגברים ונשים תופסים אותו אחרת -- בעוד גברים נשענים על תיאוריות, נשים מכריעות דרך ההיגיון האנושי הספציפי ומגע עם הזולת.
בימים אלו, כשאני שומעת את הקריאה "העם דורש צדק חברתי", אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי לאיזה צדק היא מתייחסת -- הנשי או הגברי? הפעם יש לי תחושה שהמוסר האנושי הספציפי, זה שנובע מתוך מגע ורגישות לאחר, הוא שנאבק בתיאוריות (כלכליות, פוליטיות וחברתיות).
הסבת תשומת הלב למה שקורה לבני האדם, לחינוך, למשק הבית, אל הצורך האנושי והבסיסי בביטחון -- היא נשית באופייה. היא מבטאת מחאה, לאו דווקא של נשים, אלא של הצד הנשי, שקיים גם אצל נשים וגם אצל גברים. השאיפה לחזור לחלקים הנשיים שלנו מתחזקת בשנים האחרונות וכוללת תרבות שלמה של מעגלי נשים, גברים לובשי ורוד והרדמת תינוקות במנשא על ידי האבות. אני מרגישה שיותר מהכל, יש בתנועה הזאת, שהמחאה החברתית היא רק חלק ממנה, געגוע עמוק למשהו שאבד בדרך.
חוכמת המטוטלת
כמו למזג האוויר, גם לתנועה האנושית יש אפטר אפקט. אחרי שנים רבות של קידוש הגבריות, תנועת המטוטלת משתנה עם כיוון הרוח ואנחנו מתחילים לחזור לעבר המרכז, אל האמצע.
היות והאופוריה ההורמונלית שליוותה את הימים הראשונים אחרי לידת המהפכה החברתית הולכת ומתעמעמת, יידרש תהליך ארוך ומייגע של טיפול אינטנסיבי ברך הנולד, הכרוך בעבודה רבה, סבלנות והתמדה. הצד הנשי שלנו כחברה בנוי לתפקיד שכזה: הוא מכיר ויודע אותו. הוא מסוגל לספק את האנרגיה החמימה, הסבלנית, האמפטית והגמישה הנדרשת. נוכל לעשות בו שימוש; לא רק כי זה יעיל, אלא בגלל שזה מתאים לתנועה כללית וכי זה מה שמאזן אותנו עכשיו.
בעיני, המהפכה האמיתית היא ההבנה וההפנמה שצדק הוא יחסי ושבאמת יתכן שכולם צודקים, שלכולם מגיע, שכולנו בני אדם. גברים נשים, שמאלנים וימנים, מובטלים וטייקונים. כל עוד יש דיאלוג שבו כולם משתתפים ולכולם יש ביטוי, הקשבה והתחשבות באופן שווה, אנחנו צועדים יחד קדימה, לעבר הסיבוב הבא של ההתפתחות שלנו.
צידה לדרך:
אנחנו לא יודעים אם יש אלוהים, אבל אין ספק שיש נשים. (וודי אלן)
נוגה מיבר היא מטפלת ומנחת התמקדות (Focusing), מלווה תהליכי מודעות והתפתחות אישיים ובקבוצות.
פוסטים נוספים של נוגה מיבר:
