דורשים תנאים בסיסיים. שביתת הרופאים (צילום: שאול גולן)
תודה לאל אני בן אדם בריא, שלא נזקק לרופאים. הפעם הראשונה שנזקקתי לליווי מקצועי ומהימן היתה במהלך הריוני הראשון. בימים המאושרים ההם, כשחלומי התגשם, רציתי להרגיש ביטחון, שאני בידיים טובות, רציתי להרגיש שיש לי על מי לסמוך, שיש את מי לשאול, הכל נראה לי כל כך טבעי ופשוט.
ברוח התמימות ובשיא ההתלהבות, פניתי אל קופת החולים וביקשתי לי תור אצל הרופא המומלץ ביותר, האחד שבמקצועיותו וקסמו שבה את ליבן של חברותיי. שעות של המתנה הניבו תוצאה מאכזבת ביותר: אין תור לשלושת החודשים הקרובים. התייעצתי שנית עם חברותי וקיבלתי המלצות לשני רופאים מומחים נוספים ושוב ניסיתי להשיג תור. לאכזבתי, התשובה היתה זהה -- אין מקום.
אפילו היום, ממרחק השנים, אני יכולה להרגיש את ההלם ותחושת התסכול מול אוזלת היד, כשהציעו לי בנחמדות לקבוע תור אצל רופא אחר, שמרפאתו מרוחקת מאיזור מגורי, אבל הוא זמין יותר. רוטנת ועל סף ייאוש חיפשתי מענה, רק כדי לגלות שדווקא אפשר להשיג תור -- השאלה באיזו מסגרת וכמה אני מוכנה לשלם.
לבסוף בחרתי ברופא המיילד הטוב ביותר שייחלתי לו ומצאתי שיש רפואה אחרת, שהיא אכן זמינה ואנושית, אבל יקרה מפז.
אין טובים ואין רעים
בני היקר עוד מעט בן 12. כשסיפרתי לו שאני כותבת על שביתת הרופאים תגובתו המיידית היתה "מה, הם משוגעים? אנשים יכולים למות?". ואני תהיתי האם אותם אנשים, שיושבים אי שם ומתייחסים לחיים כאל מגרש משחקים אסטרטגי, מסוגלים להבין את הפשטות הזו; אנשים באמת יכולים למות.
במחאה הזו אין טובים ורעים. לא זה העניין. הנקודה היא הצלת חיים ומתן כבוד לערך החיים. הבסיס הוא אנושיות שמחפשת חמלה וצדק -- לא אינטרס כלכלי.
אני זוכרת שבמהלך מעקב ההריון שלי, אז, היתה לי פגישה אחת מיוחדת במינה עם הרופא: ישבתי והמתנתי לתוצאות האולטרסאונד ואז הבחנתי במסגרת עתיקה בסגנון הודי, שקישטה את תפילת הרופא. היא שבתה אותי באותנטיות שלה וכל כך הלמה את האחד, שענה לי במסירות ובסבלנות על כל שאלה, הרגיע כל חרדה והחזיק את ידי בדרכי לניתוח הקיסרי.
תפילת הרופא. אותו הסכם לא כתוב, הצהרת כוונות על מסירות נפשו של אדם המתחייב להציל חיי אדם, לא לגרום נזק, לנהוג בטוהר מידות והחשוב מכל -- לתת לכל אדם טיפול שוויוני.
תפילת הרופא
אמונה בערך החיים
היום, בקיץ 2011, אני מגלה שהמוסר הרפואי יצא מהמסגרת האותנטית ההיא כדי לחפש לו תוקף בר קיימא במציאות חיינו. בימים ההם עניינה אותי המסגרת ואילו היום אני קוראת בשקיקה כל מילה הכתובה בתפילת הרופא, שעיקרה שיוויון נטול אינטרסים למען קידוש ערך החיים.
אני לא רופאה, אבל ברור לי שעבודה סביב השעון בתנאי לחץ לאורך זמן אינה מיטיבה עם אדם, שהקדיש את חייו למען הצלת חיים. זעקת הרופאים היא דרישה לקבלת תנאים בסיסיים ובדרישתם -- הם מבקשים להשיב את כבודם האבוד ובאותה נשימה, גם את הכבוד לערך החיים.
אתמול ביקרתי אצל רופאת המשפחה שלי ואחרי ימים של המתנה לתור נאלצתי להמתין שעתיים לקבלת מרשם. אבל לא כעסתי. להיפך, הייתי סבלנית מתמיד, כי לרגע הבנתי את מחאתם של המלאכים לבושי לבן. בין מרשם לקבלת החולה הבא, כשיצאה לקראתי בשעה שבע בערב וראתה שהמרפאה עדיין הומה, הבחנתי לרגע על פניה של הרופאה בעומס.
כששאלתי איך היא שורדת בתנאים כאלה היא לא הבינה את השאלה. "זו העבודה שלי", אמרה. "מה אשמים החולים שהמערכת דפוקה?!". ליבי יצא אליה וגם ידי, שהתמסרו לחיבוק מלא חמלה. נזכרתי בתפילה, שיצאה מהמסגרת, ופיללתי שנזכה לראות שאין במחאה הזו מנצחים: יש אמונה בערך החיים ובעקרון השיוויון בין הבריות, רופאים וחולים כאחד, שווים בין שווים. בשם ערך השוויון והחיים.
צידה לדרך: "בריאות היא מצב של רווחה גופנית, נפשית וחברתית מושלמת ולא רק היעדר מחלה" (ארגון הבריאות העולמי WHO)
