רון דרעין מספר כיצד מצא את הדרך לריפוי

הסימנים היו שם כבר כמה חודשים. זה התחיל עם אובדן תחושה בכפות הידיים. כאילו יש לי כפפות, שמונעות ממני להרגיש במה אני נוגע. אחרי כמה ימים החלו גם עקצוצים -- כאילו הכפפות הללו מלאות נמלים. בהמשך התעוררו עוד תחושות משונות בגוף, אבל התעלמתי מהן. חשבתי או רציתי או קיוויתי, שהן ייעלמו מעצמן כמו שאר הדברים שבאו והלכו.

עד לאותו יום לא הייתי חולה, אפילו לא סתם צינון חולף. בכל בוקר רצתי כשעה, התאמנתי בטאי צ'י וצ'י קונג והבריאות הייתה מובנת מאליה. לא חשדתי כלל שבגופי מקננת מחלה קשה כזו, אבל אז הגיע ההתקף הרציני הראשון, עם זרמים חזקים לאורך עמוד השידרה, שיתוק מוחלט ברגל ימין, כאבים עזים בשמאל וכדומה. בשלב הזה נבהלתי, צלצלתי ורצתי ואחרי הרבה בדיקות נקבעה הדיאגנוזה המפחידה: יש לי טרשת נפוצה.
קבלת בשורה על מחלה קשה כואבת. מאוד. כמו לבנה שנופלת על הראש בטיול בוקר. לפעמים זה כל כך כואב עד שאנחנו לא עומדים בזה ומתים. לא ממש ידעתי מה לעשות עם עצמי, רציתי למות. לא הבנתי. איך אני, מורה לטאי צ'י וצ'י קונג, חולה בטרשת נפוצה?! לא הצלחתי לדמיין את עצמי יושב בכיסא גלגלים. הכל נשמע לי לא הגיוני, לא שייך לעולם שלי, שבו אני מטיף לכל מי שסביבי בריאות.

סיפור ההחלמה שלי

סיפור ההחלמה שלי, כמו סיפוריהם של אחרים שהצליחו לרפא עצמם ממחלות הנחשבות חשוכות מרפא, הוא מסע מאוד אישי, במהלכו למדתי על עצמי דברים שבעבר לא העזתי להודות בהם. התובנה הזו, שלכל אחד יש דרך אותה הוא צריך לעבור, מסע פרטי שהוא צריך לחוות, מלווה אותי כיום, כשאני עוזר לאנשים כמוני להירפא ממחלות דומות.
אני יודע שאין תשובה אחת. בתהליכים שאני עובר עם אנשים אנו מתאימים את הטיפול למטופל, תוך הבנה שכל אחד יחיד ומיוחד וזקוק למשהו אחר. מגוון הטיפולים רחב: החל מתרגילי צ'י קונג ודמיון מודרך; דרך תרגילי צליל שפיתחתי, כשהבנתי שלקול האנושי יש עוצמה אדירה וכאשר מפנים אותו לחלקים מסוימים בגופנו ניתן לגרום לשינויים מדהימים; וכלה בשמחת חיים אדירה. מניסיוני, שמחת חיים היא אחד הכלים החזקים ביותר בקרב הזה. וזה בפירוש קרב. על חיינו.

אחד הדברים המשמעותיים ואולי גם המפחידים ביותר, שגיליתי על עצמי בזמן ההתמודדות עם המחלה והרצון למצוא לה מרפא, היה שאם אני רוצה לאפשר שינוי מוחלט בחיים, אני צריך להיות מוכן למות. לסיים משהו לא מוצלח ולהתחיל אחר. להיות נכון לעשות שינוי אמיתי ולקחת סיכונים אמיתיים.
כשנודע לי שאני חולה במחלה הקשה הזו באמת רציתי למות. לא ראיתי טעם לחיים כאלו. ואז הצבתי לעצמי אתגר: אם לא אצליח להירפא ולחזור לחיים רגילים -- אתאבד. לא חשבתי, עשיתי זאת מתוך ייאוש ואין לי מושג אם אכן היה לי האומץ לשים קץ לחיי, אבל באותו רגע האמנתי בזה והתכוונתי לזה בכנות. כיום אני מבין שהאמונה הזו דחפה אותי להצליח. יצרתי לעצמי פחד מוות, שאיתו יצאתי לדרך.

להתחבר לעוצמה הפנימית

אין לי תשובה לשאלה מדוע צריך לכאוב, לפחד כל כך ולרצות למות כדי שייצא מתוכנו הדבר הזה, הנפלא, היוצר הענק. אבל זו עובדה. ממש כמו אותה אמא, שבשעת שריפה נושאת את שני ילדיה על כתפיה ועוברת דרך קירות בוערים או מתנפלת על מי שמסכן אותם, בלי לשים לב כמה הוא גדול וחזק ממנה ועושה זאת בכל כוחה, בטירוף מוחלט. ואולי זו בדיוק הסיבה: הטירוף נוטע בנו כוח. מטורף, גם אם הוא חלש פיזית, יכול להכריע ארצה כמה מטפלים חסונים בשעת טירופו. כלומר, כשהשכל, זה שמספר לנו שמשהו בלתי אפשרי, נח לרגע -- מתגלים בנו כוחות ויכולות שלא ידענו על קיומם.
ואם הכוח הזה נמצא בתוכנו כל הזמן, איך אפשר להיעזר בו על פי דרישה? זה יישמע נדוש, אבל הדרך היא להרפות ולאפשר לידע וליכולת לגבור על השכל. זה לא קל, אבל זה הכרחי, כי גם הכוח וגם הידע קיימים בתוכנו.
הרבה אנשים שמתרגלים מדיטציה מכירים את הקושי להשקיט את המיינד, עד שבמהלך התרגול מגיע הרגע בו אנו שוקעים למקום מאושר ולרגע נדמה לנו שאין מחשבות. ואז עולה המחשבה הרגועה שאומרת "אחח... איזה יופי, כעת אני לא חושב על שום דבר". זהו ההבדל היסודי בין מציאות לאגדה, בין מה שיש למה שהיינו רוצים שיהיה ובעצם, השאלה האם אנו מוכנים להנהיג ולהיות הבעלים של חיינו או שאנחנו בוחרים להיות קורבן שנגרר, ניזון מהשאריות ונשאר איכשהו בחיים.

לאתר מהות החיים