צילום: יח"צ קשת
באחד הפרקים של "סיינפלד" נקלע ג'רי לדילמה. הוא יוצא עם בחורה יפיפייה והכל הולך למישרין. ואז הוא מתחיל להתבדח עם חברו ג'ורג' על כך שהפופיק של אותה בחורה משמיע בלילה קול מוזר, והחיקוי הקבוע של אותו פופיק "הלו! לה לה לה!", הופך לנכס צאן ברזל של שני החברים. התפנית הדרמטית חלה כאשר החברה מגלה את קיומה של הבדיחה אודות הפופיק שלה, ומציבה בפני ג'רי אולטימטום: ויתור על הבדיחה המטופשת, או ויתור על מערכת היחסים שלהם. הבחירה של ג'רי לא מאחרת לבוא; הוא מעדיף את הבדיחה על הבחורה.
ההומור בפרק המתואר נבנה סביב מתח מופרך זה שבין מערכת יחסים רומנטית ובין בדיחה. ואכן, עבור רובנו מדובר בשני מושגים שאין מה להשוות ביניהם -- מערכת יחסים רומנטית היא בעלת חשיבות רבה, ולא נוותר עליה בקלות, ובוודאי שלא בשביל לשמור על הזכות לספר בדיחה. עצם הרעיון פשוט מצחיק. אך כאמור, לא כך הדבר בעולמו של סיינפלד. אז מהו אותו עולם, העולם שבו חיים גיבורי סיינפלד? אם נתבונן מקרוב על עולם זה, נראה שלא רק מערכות היחסים מאבדות משקל, אלא שכך קורה למרכיבים רבים אחרים בחיי האדם המוכרים לנו.

העבודה אינה מעיקה

העבודה היא דוגמה נוספת. כל גיבורי הסדרה מתייחסים לעבודה באופן מרוקן מכל תוכן, מלבד היותה הזדמנות להנאה או לתעלולים ממזריים. סיינפלד הוא קומיקאי, קריימר הוא יזם/ מובטל, איליין כותבת שיווקית העובדת עבור בוס מטורף, וג'ורג' מבטל את זמנו במשרדו שבאיצטדיון הינקי'ס (או במקום הזוי אחר ממנו יפוטר שוב בקרוב). אך אין זה משנה מהו הג'וב ומה עושים בו. המועקה המתלווה למושג העבודה בחיים של רבים מאיתנו, היא זו שלא קיימת אצל קבוצת חברים זו.
אם נפרוט את המושג "עבודה" בחיינו לסדרת המחשבות והאמונות בהן אנו מחזיקים לגבי מושג זה, נוכל להבחין בעובדה המהממת -- גיבורי סיינפלד אינם חושבים מחשבות אלה לעולם. "אני חייב לעבוד/ להגשים את עצמי", "העבודה היא דבר מעיק", "הלוואי ולא הייתי צריך ללכת לעבודה", "בלי עבודה אשתעמם ואשתגע". כל האמרות הללו נפוצות בתרבות שלנו, ולכן הן נמצאות גם בראשנו. אך לא בראש שחי בעולם סיינפלד.

מחשבת הבדידות נעלמת

אחרי שראינו כיצד מתאפשר עולם בלי שני המרכיבים המנטאליים המרכזיים של חיינו, הצורך באהבה ופחד ההישרדות, נוכל לגלות אלו מחשבות אחרות נעדרות מהעולם הסיינפלנדי: מחשבת הבדידות. ג'רי, ג'ורג', איליין וקריימר, למרות שהם חיים בגפם ו"נכשלים" תמידית ביצירת קשר אינטימי של ממש, אינם מתלוננים על בדידות ואינם מדוכאים בעטיה. נוכל לומר שהמחשבה "אני בודד" אינה מופיעה בראשם. מחשבות האשמה והבושה "אני לא בסדר", "עשיתי מעשה שאין עליו סליחה", "אני אגואיסטית" ו"אני רע" נעדרות אף הן, וכמותן לא קיימות גם הטינה הנצברת כלפי הזולת, הנחיתות, וגם לא פחד המוות.
ומה עם רוחניות? מה מקומה בעולם סיינפלד? נכון, גם היא לא קיימת, או לפחות לא בצורת רעיונות ומחשבות. "אני צריך להתחבר לרגשותיי", "עלי לדעת את אלוהים", "אני צריך להיות שלם עם עצמי", כל אלה הם סיבוכים לא נחוצים, בעולם שבו שאר מחשבות ה"אני" המציקות אינן קיימות.
עולם סיינפלד, אם כן, בולט בייחודו לא בגלל מה שיש בו, אלא בעיקר בגלל מה שאין בו. מה החוכמה, תגידו. הרי זוהי סדרה קומית, מצב דרמטי דמיוני שאין קשר בינו לבין המציאות. אך מהי המציאות? האם היא נסיבות חיינו – היחסים, העבודה, עברנו, עתידנו, או שהיא המחשבות שיש לנו אודות כל אלה?

מחשבות ללא תוקף

הבודהיזם מספר לנו על האפשרות להתעוררות רוחנית, שמשמעותה סופו של הסבל המנטלי שלנו. מורים רוחניים רבים תיארו התעוררות זו על פי מה שאין בה, ולא על פי מה שיש בה. היעדר מחשבות של צורך באהבה, היעדר מחשבות פחד על הישרדות, היעדר מחשבות ביקורת ושנאה, חוסר עיסוק בעבר ובעתיד, כל אלה, לדבריהם, הם מאפיינים של מצב החופש.
אך אפילו זה לא מדויק. לא היעדר המחשבות הוא החופש, אלא מידת החשיבות שאנו מייחסים למחשבות אלה. מידת האמונה שלנו בהן. מחשבת צורך או מחשבת פחד שאין מתייחסים אליה כאל אמת או מציאות, אלא רק כאל בדיחה, מאבדת את הכוח שהיה לה, לכאורה. כשג'ורג' מעיד על עצמו שהוא "מובטל, מקריח, שגר עם ההורים", אך מתייחס למצבו בבדיחות דעת אינסופית וללא כובד ראש, האין זה ביטול כוחן של מחשבות הסבל? האין זו, בעצם, תמצית עולמו של סיינפלד?
כאמור, נמנעו המורים הרוחניים מלתאר כיצד נראים החיים כאשר האדם משתחרר מהאמונה במחשבותיו. המשורר רומי כתב על כך שירים, הבודהה שתק והגיש פרח, מורי הזן אמרו שאצבעם רק מצביעה על הירח, ואינה הירח עצמו. אם נצפה ב "סיינפלד" נוכל אולי להבחין בכל זאת בכמה מהאיכויות שנשארות כשמחשבות הסבל אינן תקפות: הקבלה העצמית הבלתי מותנית, החיים ברגע הנוכחי, הידידותיות והקלילות, הספונטניות, והרבה הרבה הומור. כל השאר? הרי זה יאדה יאדה יאדה.