(צילום אילוסטרציה: dreamstime)

 

השעה 5:45 בבוקר. 

מתעוררת בבהלה. משהו כבד נפל עלי. אני לא בטוחה מה גרוע יותר: הבהלה או הכאב של המכה. המשהו הזה מתגלגל מצחוק מהמראה שלי מתיישבת במיטה מבוהלת, משפשפת את הרגל שלי ועצבנית. אני יכולה לשבריר שנייה לדמיין איך זה נראה מעיניים של בן ה-2.5 שלי וזה עדיין לא מצחיק אותי אפילו קצת.

איזו דרך להתעורר! אני מתרסקת חזרה אל הכרית ומנסה לגנוב עוד דקה או שתיים כדי לסיים את החלום שרק התחלתי  אבל מצב הרוח הטרמפוליני שלו הבוקר לא משאיר שום מקום לספק.

עוד יום. עוד יום

 

הבוקר הגיע. לולא נרדמתי באמצע הלילה, מיואשת, תוך כדי ליטוף עייף במיטת ילדים, ולולא הוכרחתי אמש לשחק כדורגל ועוד לעשות את עצמי נהנית -- רק בגלל שאף ילד בן 5 באזור לא היה פנוי, אולי עוד הייתי מתרצה, קמה תוך כדי פיהוק, ומספרת לעצמי שזה לא כל כך נורא. שהילדים שלי מקסימים (הם באמת מאוד!) ואני מתה עליהם ולא הייתי מוותרת על כל זה לשנייה. אבל לא. בבוקר הזה הבעבוע הפך לרתיחה והתחיל לעלות על גדותיי, וכל מה שרציתי באותם רגעים היה להיות קצת לבד. לא לראות אף אחד ברדיוס של קילומטר. לפחות עד אחרי הקפה.

 

מאז שנולד בכורי אני לא זוכרת מתי יצא לי להיות לבד. אני מתכוונת ממש לבד. רק עם עצמי. לא בדרך לסופר או בהליכה חזרה מגן. סתם לבד. ולא לשעה. אלא לכמה ימים, לבד למספיק זמן עד שקורה הדבר המדהים הזה, שנפער בי מן שקט נקי ושלו, המחשבות מתחלפות להן בנינוחות, ולזמן מסוים אני רק שוב אני, קרובה לעצמי. ואם אפשר גם שמישהו ייתן לי משהו נגד רגשי אשמה זה יהיה פשוט מושלם! נכון, אני כבר שוכחת כמה חופשות שלקחנו בדרך, וכמה ימים שהילדים היו בפעילות במקומות אחרים בלעדי, אבל ככה זה, בבקרים שכאילו המשקולת הכבדה צוללת מטה מטה ומערפלת איתה את הזיכרון הצלול.  

הכל כלול

 

כמה ימים אחרי כל זה, כשהאינטנסיביות של החיים כבר מזמן מחקה ממני את זיכרון הבוקר ההוא, אני מוצאת את עצמי בחדר מיון של בית חולים ממתינה לאשפוז. דלקת משונה ניפחה את עור הפנים שלי למימדים מפחידים ומצליחה להבהיל גם את הרופאים. אני לגמרי לא מבוהלת (חוץ מכאשר אני מסתכלת במראה), נזכרת בתפילה הסמויה שלי לקצת שקט, לקצת לבד. מחייכת וחושבת לעצמי שחופשה טובה מזו לא יכולתי לארגן לעצמי.
מה כבר יכול להיות? ארוחות מסודרות, ידאגו להחליף לי את המצעים, מיטה ליד החלון עם נוף לא רע בכלל. האוכל לא משהו אבל "הכל כלול" והכי חשוב: לגיטימציה מלאה למנוחה מוחלטת. דבר שאין לו מחיר!

  

הרגשתי כמו בטיול להודו. יושבת לי עם מגש מול החלון. מסתכלת על הנוף. שקט. מזמן לא היה לי כזה שקט. בתוך כל החיים האינטנסיביים המטורפים האלו שלי יוצא לי כל כך מעט לשבת בשקט ככה מול נוף וללעוס לאט. אין לאן למהר, אין מה להספיק, פשוט לבהות את השקט הזה לתוכי. 

 

קן הקוקייה

התבוננתי.  השהות בתוך בית החולים מוזרה ושונה.

מדהים שבמרחק שני קילומטר מהבית שלי מתקיימת לה מובלעת של מציאות אחרת. כוכב אחר, בעל חוקיות משלו, סדר יום שונה לחלוטין וחוקים שההיגיון שלי התקשה להבין. התפלאתי לראות שאף אחד לא שם לב או מעיז לערער את הסדר הקיים בו.

 למקום שבו אתה אמור להחלים קוראים בית של חולים ולצורך הבראתך שמים אותך בסוג של בידוד מהחיים שלך. בועה. אתה סוג של אסיר כי יש חוקים מאוד ברורים של אסור ומותר ונשללת ממך חירותך הבסיסית. אתה מושם בחדר עם עוד חמש מיטות וחי בו עם החולים שהושמו בהם ועם משפחותיהם, חבריהם ומלמוליהם הלא מודעים מתוך שינה. 

אני לא מטילה ספק בטיפול רפואי ובדרך המדעית לטפל במחלות, אבל כמה דברים בכל זאת נשגבים מבינתי בתהליך הזה: כמו למשל: מי קבע שחמש בבוקר היא השעה הטובה ביותר לטקס מדידת החום ולחץ הדם?מה קרה לעובדה הידועה, שכל ילד שאפילו רק חולם להיות רופא יודע, שהשינה יפה לבריאות? הו, כן. עובדה זו חדלה מלהיות רלוונטית במקום שכזה, שכן בבית חולים ריפוי הוא רק מטרה מישנית.

העקירה מהבית ומהסביבה הקרובה, הטיפול שניתן על ידי זרים, החוקים וסדר היום השונה והתפיסה המדעית שמנסה לברר עובדות, כל אלו מפספסים מוטיב מרכזי כל כך בריפוי: האדם עצמו ומה שקורה לו. כל כך פשוט וכל כך לא מובן מאליו.

במקרה שלי הדבר היחיד שהיה חולה אצלי באמת, היה שלאורך זמן רב צורך עז שלי בזמן פנוי עם עצמי לא בא על סיפוקו. וידעתי מההתחלה, שכל המכשירים שלהם, כל שנות הידע הרב שצברו ברפואה ואפילו כל האינטואיציה שהפעילו, לא יוכלו לגלות את זה. אני תוהה האם בתי חולים היו מלאים פחות אם אנשים היו מעיזים לקחת חופש כשבאמת הם זקוקים לו, והאם בתי חולים (שניתן אז היה להחליף את שמם לבתי ריפוי) יכולים להרחיב מעט את נקודת ההתבוננות שלהם על החולים, ומכוונים אותה גם למקומות שהם לאו דווקא במיין סטרים של המידע שניתן לאושש או להפריך. 

ועד אז, שנהיה בריאים!

 

 לפוסטים הקודמים של נגה מיבר

איך הפכו ילדיי להיות הגורואים שלי?

התנועה לשחרור כעסים

להפסיק להספיק

 

לאתר הבית של מהות החיים