"אין לי זמן", הפטיר ערן. "אני כבר בן 30, כולם סביבי מסודרים ורק אני עדיין לא החלטתי מה אעשה בחיים".
ערן סיים לא מזמן בהצטיינות את לימודי המשפטים ומיד נחטף על ידי משרד עורכי-דין, מהיוקרתיים בארץ. אלא שבסיומה של שנת ההתמחות, כשקיבל הצעה להצטרף לצוות הקבוע, החלו לתקוף אותו מצבי-רוח עכורים.
"איבדתי את תחושת האושר", סיפר. "אני לא נרדם בלילה, ומתלבט האם לקבל הצעה שכל סטודנט למשפטים היה חולם עליה. היחסים עם החברה שלי מידרדרים. לפעמים אני מוצא את עצמי בוהה בלי לעשות כלום ואחר כך עובד עד אמצע הלילה. בבוקר אני מגיע למשרד עם כאבי ראש, עייף, הלב שלי דופק מהר ואין לי אוויר".
"איך אתה מבין את מה שקורה לך"? שאלתי.
"אני לא מבין", הוא השיב. "התחלתי לפחד שאני באותו מסלול כמו כולם. הצטיינתי בתיכון, בצבא ובאוניברסיטה, אבל אולי זו בכלל לא הדרך הנכונה. בזמן האחרון עולות בי מחשבות חוזרות ונשנות על לימודי המוזיקה שהזנחתי. בתיכון ניגנתי בגיטרה ואחרי הצבא חשבתי שאלמד ב'רימון', אבל אז ההורים דחפו אותי ללמוד משפטים, כדי שיהיה לי מקצוע שאפשר לחיות ממנו בכבוד".
"ממה אתה חושש?"
"שאעשה טעות גורלית. מצד אחד, אני פוחד להיקבר במשרד עורכי-דין כל החיים. מצד שני, אני פוחד שאיחרתי את הרכבת, שבגיל שלי לחשוב על מוזיקה זו רומנטיקה שמנותקת מהמציאות".

השפן של אליס

הדיבור של ערן היה מהיר, והוא כמעט לא נשם בין משפט למשפט. הוא ביקש להגיע להחלטה לגבי המשך דרכו עוד באותו היום, בלי לבזבז זמן. ידיו נעו מצד לצד, שוקלות ומנתחות את האפשרויות. הוא הזכיר לי את השפן ב"אליס בארץ הפלאות", שממהר בלי סיבה נראית לעין. השפן ממהר, אך לעולם אינו מצליח להדביק את הזמן.
"אתה יכול להמשיך ולספר לי על ההתלבטות שלך", אמרתי, "ובזמן שאתה מספר, האם תוכל להניע את הידיים מצד לצד הרבה יותר לאט, בסלואו-מושן, כמו בסרטים"?
ערן הביט בי מופתע. "איך האטה של תנועת הידיים תעזור לי להחליט"? אמר, אבל הסכים לנסות. הוא היטה את ידיו באיטיות הולכת וגוברת. דיבורו הואט עד שהשתתק.
"אני לא יכול לדבר מהר ולחשוב מהר כשהידיים נעות באיטיות", אמר לפתע, כמתעורר מחלום.
"ואיך ההרגשה"?
"כאילו שבהתחלה היו בראש שלי גלים גבוהים, ועכשיו אני מרגיש כמו ים שקט. הלב שלי דופק יותר לאט ואני נושם יותר".

שכל של ארנבת, מוח של צב

בספרו “שכל של ארנבת, מוח של צב”, מצביע גאי קלקסטון על שני אופני החשיבה של המוח: “חשיבה מהירה” ו”חשיבה איטית”. חשיבה מהירה היא שקולה, מנתחת, ליניארית, בקצב תקתוק השעון. חשיבה איטית היא אינטואיטיבית, מעגלית ויצירתית. היא מתרחשת כשאנחנו נרגעים, ויש זמן לרעיונות לנבוט בתוכנו.
כשאני מאיץ בבוקר בבן שלי, ששוכב וחולם במיטה, להזדרז כדי שנספיק להגיע בזמן; כשאנחנו אוכלים מהר כדי לא להפסיד תוכנית בטלוויזיה; כשאנחנו טסים בכביש ומקללים את הנהג האיטי שלפנינו. לאן אנחנו ממהרים? מה יש שם לפנינו, ברגע הבא, שבשבילו שווה להפסיק לחלום, שלמענו לא נחוש בטעם האוכל, ולא נראה את השדות המוריקים שבצידי הדרך? כשאנחנו מאטים, מתחילה להתבהר המשמעות של הביטוי השגור כל כך: "להיות בכאן ועכשיו".
"במצב של עומס", אומרת ימימה, "שומעים-לא-שומעים, ממהרים להגיד הרבה מילים. דיבור, רעש, התנגשות. יש גם ערבוב בין הזמנים: העבר, הדאגה של המחר, והנה - היומיום נשכח".
כשם שהטיסה המהירה בכביש גורמת לנוף בצידי הדרך להיעלם, כך גם בדאגה שלנו לעתיד, אנחנו מאבדים את היומיום, את החוויה של החיים, שנמצאת ממש כאן ועכשיו. ההבדל הוא כמו בין ללכת בדרך המובילה למקום כלשהו לבין להתהלך בדרך בנחת, כשאנחנו ערים לחוויית ההליכה.
"בוא נעמוד", הצעתי לערן. "לפנינו, מאחורי הווילון שעל החלון, נמצא העתיד. הבה נתבונן בו".
עמדנו בשקט. לא ממהרים להבין. לא ממהרים לדעת. נחים.
"אין מה למהר", אמר ערן. "אם אעשה צעד קדימה, גם העתיד ילך צעד קדימה. אני פתאום מרגיש כמו בהמתנה למה שיתגלה לי. במקום להתאמץ אני מרגיש סקרן. זו לא פסיביות, זו מנוחה".
ערן למד להרפות, להאט ואף לעצור. הוא זכה בשקט שאיפשר לו להקשיב לקולות העדינים שבתוכו ולבחור מתוכם בשביל הנכון בשבילו.
יואב אפטוביצר הוא מטפל בפסיכותרפיה גופנית באוריינטציה רוחנית, מנחה סדנאות התפתחות ומלמד את שיטת ימימה.

לאתר הבית של מהות החיים