(צילום אילוסטרציה: dreamstime)
עוד יום נגמר, אני קורסת אל הספה שבסלון. החושך כבר פרש את שמיכתו על העצים שבחצר, אבל אפילו הוא לא מצליח להסתיר את החום והלחות שיום הקיץ הלוהט השקיע באוויר.
"אני קרובה להתמוטטות", חולפת בתוכי מחשבה ומיד מופיעה אחותה: "בא לי למות", ובת-דודתה הקטנה לא מאחרת להגיח: "אין לי כוח לזה! כמה אפשר"?
אני מסתכלת עליהן במבט מזוגג ומבחינה ברצפת החדר. אלפי צעצועים מפוזרים בערבוביה צבעונית שמעוררת בי בחילה. פתאום זה מכה בי: אני אמא לשני זאטוטים שמתחרים על תשומת ליבי. הניסיון להיות שם עבור שניהם במאת האחוזים סוחט ממני כל תחושה של שליטה שהיתה לי פעם על החיים.
האגו שלי כועס!
הרצון שלי להקשיב להמיות ליבם, לרצונות שלהם, לדמיונות ולפחדים ולהעניק להם את היכולת להתמודד חזקים מול החיים עומד עכשיו רך ורפה מול האגו שלי. "הצילו", שואג האגו שלי בכעס,
"אני לא מכיר את מי שהפכנו להיות. מתי נקבל קצת זמן לעצמנו? לא כדי לישון או לאכול או לעבוד, אלא כדי להיות! כדי למצוא שוב את האיזון, לנשום, להיכנס פנימה, לסדר את כל הכאוס שנמצא שם על רצפת הסלון הפנימי שלי ולהקשיב. להקשיב, עד שניתן יהיה לשמוע שם שוב שקט. רגיעה. או אז אוכל לבוא שוב אל היומיום שלי עם הילדים מתוך סבלנות, אמפתיה ומודעות שנוכחת בכל רגע, רגישה לכל ניואנס, לכל מבט מקנא, לכל חשש מפני הזר והשונה, מכילה את הצורך האינסופי בבדיקת הגבולות וטעונה בהרבה פידבקים, מגע, קלילות ושמחה של ילדים.
לפני שהיו לי שני ילדים היה לי רק ילד אחד. כשהיה לי רק ילד אחד, לפרקים הייתי מקדישה לו זמן איכות משותף על השטיח או שהייתי מנסה לבצע את משימות הבית תוך הקדשת חלק מתשומת הלב שלי לדאגה שהוא לא נופל / בוכה / מרגיש לבד / סתם משועמם. עכשיו כשיש לי שניים, אבדה איזו אינטימיות שהייתה באחד על אחד וכעת עברנו להתנהלות משותפת שמשאירה אותי חצויה בין שניהם.
אז במקום ארוחת ערב משפחתית בהרכב מלא סביב שולחן יש לפעמים הורה נפקד, שמנסה להפוך צווחות בכי לשינה עמוקה, ובמקום פאזל ענק שמפתח לנו את המוטוריקה יש לנו 100 חלקים מסוכנים שאפשר להיחנק מהם. פעילות משותפת הפכה להיות עזרה ברחיצת התינוק, או "תביא לי חיתול מהמגירה".
פעם היה לי זמן לחפש את עצמי
לפני שנשאבו לי החיים הייתי מה-זה רוחְנית. הייתי הולכת לסדנאות של מודעות עצמית. חיפשתי את הדרך להיות מרוצה מהחיים שלי, מהגוף שלי, מהבחירות שלי ומעצמי. היום יש לי הרבה פחות זמן להתבונן בכל פרט. אם המכנסיים עולים עלי בבוקר ואין עליהם כתמי פליטות - אני לובשת אותם. יש הרבה פחות זמן לחשוב מה כדאי לחשוב, והרבה פחות רצון ליזום פעילויות ותוכניות מיוחדות. אין בכך צורך: הפעילות יוצרת את עצמה בכל רגע מחדש והיא דינאמית ובלתי צפויה. כל חריגה מהלו"ז טומנת בחובה סכנה של אובדן הדרך כולה, ומי יודע כמה זמן ייקח למצוא מחדש את השביל.
זמני המדיטציה המקודשים שלי בוטלו, ובמקום לעשות יוגה מרגיעה אני מרגיעה את עצמי שפעילות גופנית יכולה להסתכם גם בסחיבה מאומצת של פעוטות מקצה המגלשה שוב אל תחילת הסולם 30 פעם ברציפות. במקום נשימות אני עושה פוווו על חביתות חמות. הרפיה מתרחשת בדיוק בשנייה שהגוף שלי מקבל רשות לצנוח אל המזרן ומסתיימת הרבה לפני שהוא פוגש אותו.
אחרי 15 פעמים שאני מתעוררת באותו הלילה אני שוכבת במיטה מרוקנת ממחשבות. לא ישנה אבל גם לא ממש ערה (מצב שאליו שואפים להגיע בכל תרגול רוחני). היכולת לקום בפעם ה-20 באותו הלילה, ועדיין לאהוב ללא תנאים מאתגרת את יכולת הנתינה, ומביאה אותה אל הקצה של הקצה.
להיות אמא זה לא רוחני?!
בתוך כל אלו, בעומק הספה, בסיומו של ערב מהביל ומבהיל, אני מגלה פתאום שלהיות אמא זה להיות "האִמְ- אמא של הרוחנית". זה מוציא ממני את היכולת להקשיב במקביל אל השכל שלי, שאומר מה צריך לעשות כדי לארוז תיק, להעיר, להלביש ולהוציא שני זאטוטים רדומים תוך חצי שעה בבוקר מהבית, ואילו הרגש שלי מסמן לי מתי לתת להם לחרוג מכללי הבית ולוותר, כדי שזאת תהיה חוויה נעימה עבורם.
גיליתי שאני יכולה להיות ערה ליותר מדבר אחד בו זמנית – יכולת שאנשים מפתחים על-ידי תרגול טכניקות כמו אומנויות לחימה, תקשור, יוגה ומדיטציה, ומתאמנים שנים כדי להגיע לשיא המיומנות.
מצאתי שאני מסוגלת להרים מופע פנטומימה חי שמפיג שיעמום הרסני, שקיים בי מעיין שפע יצירתי המאפשר לי על סף איבוד העשתונות לשלוף סיפור דמיוני,
שגורם להם לגעות בצחוק בלתי פוסק.
גיליתי שאני מצפה הרבה פחות, כי אני מודעת לכך שממילא אני לא שולטת בזמן, במצב הרוח ובאפשרות של שינוי התוכניות. במקום זה אני ערה ומתבוננת, קשובה למה מתאים בכל רגע וגמישה הרבה יותר. נוכחת בכאן ובעכשיו, וממתינה בסקרנות לראות מה יביא הרגע. מאוזנת.
אני סוף סוף מתמסרת. תמיד היה בי איזה צורך עז לבעוט: במוסכמות, במסגרות, בסמכות. עכשיו אני הסמכות. ובתור מסגרת אני נזהרת שלא להגיב לכל בעיטה, אלא לקבל אותה באהבה ולדעת שהיא חלק מהאגרסיה הטבעית שיש בנו כבני אדם, ולא משנה בני כמה אנחנו.
מה שלא עשו 10 ימי ויפאסנה, עשו שנתיים וחצי של הורות: כי כשקשה במיוחד - אני מזכירה לעצמי שזה זמני. הלילה לא ישנתי כמעט אבל מחר מי יודע - אולי ירוץ אלי מתוק מתוק כזה משער הגן בזרועות פתוחות וחיוך ממיס וישיר לי: "אמא יקרה לי יקרה... סיר קטן אסירה לך כי אני אואב אותך, מאוד מאו-אוד", ואני אתמלא עד גדותיי
בהכרת תודה ליקום, למי שברא אותו ולכל היש, רק מפני שזכיתי לראות את האור. האור שממלא את 68 הסנטימטרים האלו של אהבה צרופה אלי, תמימה ונאיבית, שנוטעת בי תחושה של משמעות אמיתית לחיי.
