מי מפחד ממוזיקה בערבית?

הפעם הראשונה הייתה בערך בגיל עשרים. אני אפילו לא זוכר איך, איזו יד נעלמה של הגורל הניחה באוזניי את ההקלטה של אום כּולתום שרה את "אינתא עומרי". אבל כשזה קרה, עיניי נפקחו.

זה מורכב בהרבה. אני בן לאב טריפוליטאי גאה. בילדותו צליליה המערסלים והעזים של המוזיקה הערבית הקלאסית בקעו מהחלונות הפתוחים, שטפו את הרחוב בימי שישי בצהריים, מתערבבים בריח תבשילים ובטפיפות רגליים יחפות החוזרות מהים על מדרכות מלאות בחול אי שם במעברה בנתניה. כשאבי בחר בנעוריו להצטרף לתנועת נוער ולהרחיק לכת אל הקיבוץ - הוא גילה שהתרבות הזו לא הצליחה, ועדיין לא מצליחה, להיכנס שם לקונצנזוס.

וכך גדלתי בבית שלא שמעו בו מזרחית, בטח לא בערבית. זה לא היה איסור או צנזורה מודעים, זה פשוט לא היה חלק מתרבות המקום. היו יהורם ואריק ונתנאלה ומתי כספי, היו הביטלס ופינק פלויד והדורז, הייתה דבקה חמור ונעימות ואלס, אבל מוזיקה עם שערות על החזה בחולצה פתוחה - לא ממש.

כשגדלתי ועזבתי את הקיבוץ גיליתי שהמחלה הזו - לסובב מהר את מחוג הרדיו כשנופלים על הצלילים המשונים האלה של מוזיקה ערבית - לא מאפיינת רק קיבוצניקים, אלא את כל מי שהכרתי בכל מקום. עירוניים וכפריים, צפוניים ודרומיים, חילוניים ודתיים, כולם הזדרזו להעביר מהר את המחט על הסקאלה, כשפגעו באיזה רבע טון. לרוב בליווי גיחוך קטן שמשמעו: "נו, תשמעו את הערבים האלה והמוזיקה המטופשת שלהם".

ואחרי עשרים שנה נתקלתי חזיתית במשהו טהור. לא בערבוביה המדוללת של "מוזיקה מזרחית", שמרוב תבלינים טורקיים ויווניים כבר לא ממש נשמעת כמו מוזיקה ערבית; לא בפופ הערבי הצעקני של ימינו; אלא בצמרת האילן, בכוכב המזרח, בטובה שבטובות - באום כולתום.

זה היה כל כך יפה, שדמעתי. זה היה כמו לשמוע מוזיקה אפריקאית שורשית בפעם הראשונה ולזהות את המקצבים הפרימיטיביים שפועמים בגנטיקה של כל אדם, כל פרט באנושות שנולדה באפריקה. אף על פי שהופרדתי ממנה במשך שנים, שלא גדלתי עליה, שבגרתי בקיבוץ שהתכחש והתנתק מזהות מזרחית באשר היא - המוזיקה הזו ריגשה אותי כאילו ינקתי אותה מיומי הראשון. והסכר נפרץ.

בשנים שמאז אני מלקט בפינצטה, במנות קטנטנות בכל פעם, מוזיקה ערבית. זה לא מסע לחיפוש הזהות המזרחית שלי וזו לא עבודת שורשים. זה מסע מוזיקלי, שיש בצידו אד דק של מסורת ועבר שדהו עם השנים והמרחק, וכעת צבעיהם הופכים שוב עזים, מיתוספים לפלטת הצבעים שמרכיבה אותי כאדם שוחר תרבות וכאדם בכלל.

וכך, שיר אחרי שיר, מצטרפים לפלייליסט שלי עבד אל-חלים חאפז (שאת גילויו אני חייב לתחנה ערבית שנפלתי עליה ברדיו במקרה - היום כשאני נתקל במוזיקה כזו ברדיו אני כבר לא מעביר מיד), פיירוז, דאריוש האיראני, ולאחרונה גם מוזיקה עדכנית מלבנון, מצרים וסוריה.

והדבר שמשמח אותי יותר מכל, הוא לראות שאני לא עושה את זה לבד. בעשרים השנים האחרונות זה קורה ביתר שאת, בסיועם הציבורי האדיב של מוזיקאים כמו ברי סחרוף, אהוד בנאי, דודו טסה, דיקלה, עמיר בניון וכן, בהחלט גם בזכות ענפים מסוימים במוזיקה המזרחית הישראלית - המוזיקה הערבית חודרת וחוזרת ליומיום של עוד ועוד ישראלים, ולא רק כאלה שמוצאם בארצות ערב.

באחד הראיונות סביב אלבומו החדש, סיפר ברי סחרוף שבשנים האחרונות הוא שומע הרבה יותר "מזרחית" מאשר "מערבית", ושהיה רוצה לשמוע מה מנגנים עכשיו בירדן, בסוריה, בעיראק. "אתה נמצא כאן" נקרא אלבומו החדש, ומתכוון לכך שאתה לא נמצא בפריז או בטוסקנה וגם לא בניו-יורק או ביפן - אתה (הישראלי, המעורב, העברי) נמצא כאן, במקום הגיאוגרפי הזה. פקח אוזניים.

גיא חג’ג’, שדרן ברדיו מהות החיים, מגיש מדי יום רביעי ב-13:00 את התכנית "שניים בצהרים - בסימן שאלה" עם יוסי בבליקי