פרה פרה לעבר עולם טוב יותר: שב"ק ס בראיון וידאו לקראת הופעה

רגע אחרי שהגיעו לסגור מעגל ולהתארח בתוכנית "דרך האמצע" של לירון תאני, ברדיו מהות החיים, ולפני ההופעה החגיגית ב-14.09 בבארבי, פגשנו אותם לראיון קצר, שבמרכזו השאלות: פרה פרה לאן? למה?ו מה החלום שהם רוצים להגשים?

1. מה דבר ראשון שהייתם עושים אם הייתם ראש הממשלה?

נימי: "הייתי מקדם אנרגיה ירוקה".

מירו: "הייתי משתדל לעסוק בדברים חשובים ולא בזוטות. לדוגמה, הייתי פועל ללא לאות לכינון ממשלה כלל עולמית וא-לאומית, שתשים לה למטרה יישוב כוכבי לכת אחרים. בלי זה אני לא רואה הרבה סיכוי למין האנושי לשרוד בכוכב הזה על משאביו המתדלדלים, באם נפציץ את הכור ובאם לא".

מוקי: "דבר ראשון שהייתי עושה זה הופך את כל הארץ לסולארית. אחרי זה הייתי משנה את שיטת הבחירות בממשל".

חמי: "קשה להחליט מה לעשות. הממשלה הזאת השאירה אותנו כחברה משוסעת, קרועה, פצועה, שבה היאוש שולט. עם אחוז התאבדויות חסר תקדים, מערכת חינוך במצב מזעזע. מערכת בריאות על סף קריסה. גידול אוכלוסין הכי גבוה בעולם המערבי, בעיות פליטים. אני חושב שהייתי מנסה לפתוח מלחמה עם איראן".

למילים יש כוח ואתם בחרתם להשתמש במילים בועטות, איך אתם חושבים שזה משפיע על השינוי שאתם רוצים ליצור?

נימי: "לעומת נאומים אנשים זוכרים מילים של שירים ביתר קלות".

מירו: "לצערי אני לא חושב שהמילים של שבק הן אלו אשר יביאו את בני האדם אל הכוכבים. רק אלוהים יכול לברוא ולאכלס כוכב לכת במילה. אנו נזדקק ליותר ממילים. נצטרך חיל עזר קולוניאלי, אמצעים להתאמת כוכב הלכת לצרכי אדם, חלליות שיכולו לחצות את המרחב, וכמובן המון המון המון כסף וזמן. אבל זה יהיה שווה את זה. באלוהים".

חמי: "אני חושב ששבק תמיד היתה להקת מחאה. היא תמיד הלכה נגד הזרם והמוסכמות במציאות האלימה ומטורפת של המזרח התיכון ותמיד בחרה בנושאים של שפיות של חופש, של כיף. בחורות, מסיבות, לגליזציה של מריחואנה. זה נשמע היום הכי פשוט והכי בסיסי, אבל לשיר על הדברים האלו בישראל של שנות ה-90 במציאות של מלחמה, פיגועים ותרחישים ביטחוניים - נדרש הרבה אומץ. את ההשפעה אפשר לראות היום בהופעות מכורות מראש ומלאות בצעירים, שמכירים בעל פה את כל השירים, שחלקם נכתבו עוד לפני שהם נולדו. דור שרוצה שפיות".

מה השתנה בכם בפרק הזמן שהייתם בנפרד (מעבר לקלישאת התבגרנו, התחתנו ועשינו ילדים) ובמהלך המסע של כל אחד לחוד?

נימי: "לא לשכוח שגם הוספנו כמה קילוגרמים".

מוקי: "כל אחד כאדם הבין קצת יותר מיהו ומהו גם בפאזל של החיים ובכלל,

וזה עושה את הדברים קצת יותר קלים".

חמי: "בהפסקה הזאת כולנו המשכנו ליצור ולהתפתח כאמנים, חלקנו המשכנו להוציא

מוזיקה וחלקנו מלמד מוזיקה וחלקנו למדו לבשל. גם כבני אדם השתפרנו: היכולות שלנו לעבוד בקבוצה, כישורי הפוקר , השש-בש, קיבולת השתיה, אני חושב שאנחנו אנשים הרבה יותר טובים היום".

איך זה להיפגש שוב פעם באולפן וליצור, אחרי הרבה שנים ושינויים שכל אחד עבר?

נימי: "כאילו לא הפסקנו מעולם. אותם הצחוקים, החיכוכים והאהבה למוזיקה".

פלומפי: "אחד הדברים הכי גדולים אצלנו בשבק הוא ליצור,להופיע,להקליט ולהיות 7 אנשים בחדר או על במה עם כלי נגינה, עטים ומחברות ולתת בראש. אותי זה מרגש כל פעם מחדש, הקהל שרק מעביר מדור לדור את המילה וממכר אחים קטנים לכח השבק. וכשיוסי פיין נכנס לחדר יש איחוד מטורף שמביא קבלות, רואים את זה בוויבס ובחיוכים שיש בחדר, כולם מבסוטים. מעבר לזה, כולנו בשבק כל הזמן שמרנו על קשרים ועל הגחלת בתחומי העניין והמוזיקה שאנחנו אוהבים. עם השנים השירים שלנו נהיו הרבה יותר מדויקים וחמים. כל אחד מתפתח ומשתפר בדרך שלו ומבטא את זה בעמדה שהוא נמצא בה. אנחנו נשמעים מעולה ביחד".

מירו: "יצירה היא תמיד תהליך מדהים. עבודה על כל אלבום, על כל שיר או הופעה היא תמיד יחודית ומפתיעה. מהות היצירה היא להפתיע, ואם היינו יודעים מראש לאן נגיע בסוף המסע, איך ישמע אלבום חדש, אני כלל לא בטוח שהיינו רוצים להשתתף במסע הזה. שינויים זו הדרך היחידה לשמור על ראש צלול וטרי, ליצירת מוזיקה חפה מנוסחאות ממוחזרות עד תום, ולהעלות עוד שלב בדרך אל האושר. מה שלא משתנה לא חי".

דוידי: "ההתכנסות שלנו מחדש לצורך עשיית התקליט מאוד שימחה וריגשה אותי וזה תמיד מעניין כשאנחנו נפגשים לעשות מוזיקה ביחד".

חמי: "בעבודה על התקליט הקודם הבנו שכיף לנו יחד ואנחנו רוצים ליצור עוד הקונספט הפעם היה לחזור לבסיס של שבק למקורות ולאהבה האמיתית שלנו, שהיא רוקנרול . אז עבדנו כמו שעבדנו לפני 20 שנה, הזמנו את יוסי ונכנסנו לחדר חזרות עם קירות של מגברי גיטרה מכוונים על 11 . יוסי, כמו רופא מנתח, כיוון אותנו ועזר לנו להוציא החוצה הרבה זעם והרבה אהבה שישבו שם בפנים . ואנחנו מתים על התוצאה".

איך השינוי שאתם רוצים לראות בעולם בא לידי ביטוי בחיי היום-יום שלכם?

נימי: "איכות חיים גבוהה יותר. יותר שלווה וקבלה".

מירו: "בוא נגיד שעוד לא קנינו חליפת חלל, אבל אנחנו אוטוטו שם".

אתם יחד כבר 20 שנה אולי יותר אולי פחות – מה הייתם מאחלים לילדים שלכם לראות פה בעוד 20 שנה?

נימי: "את הופעת האיחוד שלנו בשנת 2032".

מירו: "מה שכל הורה רוצה: שלום, שלווה, שגשוג וחומוס טוב".

מוקי: "אם בכלל תהיה פה מדינה, נתחיל מזה".

ספרו על העבודה עם יוסי פיין? מה למדתם על עצמכם ממנו?

נימי: "איך ללכת יחד. סנכרון".

פלומפי: "את יוסי פגשנו -ב1995 בערך, כשהקלטנו את התקליט הראשון .אני כבר שמעתי עליו לפני: כשהייתי בתיכון הוא הגיע להופיע בארץ עם סטנלי גורדן והרביץ בבאס בטירוף. זה היה נראה החיבור הכי מתאים, הוא הגיע מניו יורק אחרי שהות ממושכת שם וחי וניגן עם אמני היפ הופ. הבן אדם בא ולימד אותנו לעבוד נכון על דברים ולהוציא את הטקסטים כמה שיותר החוצה. אפשר להגיד שהוא היה עבורנו אב רוחני, במוזיקה ובכלל גם בחיים, יחסים מאוד אוהבים. הדבר הכי חשוב שלמדתי ממנו בפרויקט הזה הוא לנגן ולא להיות כבדים יותר מדי עם הדברים. בדרך כלל התפקידים הראשונים שעושים הם חלק הארי בשיר, זה מה שמתרכזים בו ועובדים עליו. ובכלל,להופיע ולעמוד על כמה שיותר במות ולנגן".

מירו: "יוסי היה אחת מדמויות המפתח בעיצוב עולמנו המוזיקלי, הוא הגורו של השבק, והיתה לנו זכות עצומה לעבוד איתו על האלבומים הראשונים שלנו. יוסי הוא מוזיקאי ומפיק ענק, ואחד היחידים שמבינים את המהות של השבק ויודעים לתרגם זאת לצלילים ולגרוב".

דוידי: "הדובדבן היה העבודה עם יוסי, שממנו למדתי המון על כך שקיבלנו מתנה גדולה לעסוק במוזיקה ונהניתי מאוד מהשלווה שהוא מקרין והצניעות הרבה שלו".

ספרו קצת על השיר תפוס תרגע?

נימי: "לא לתת לחיים לחלוף. לאמץ ללב פיסות חיים חשובות".

שאלת בונוס: אם לא הייתם מוזיקאים מה הייתם?

נימי: "צייר קומיקס".

פלומפי: "אם לא הייתי מוזיקאי הייתי טייס, אולי עוד אהיה".