ומה גרם לשינוי?
"בגיל 30 אחת החברות שלי זרקה לי הערה קטנה על כך שבשביל הפנג שווי בדירה, כדאי שיהיה לי ציור של זוגיות. בדיוק באותה תקופה צבעתי את הבית ונשארו לי מיכלים של צבע לקירות. התחלתי לצייר איתם, הם היו צבעוניים מאוד. כל החיים שלי ציירתי, אבל פתאום יצא ממני משהו מאוד שונה. במשך כל השנה הזו הייתי בפרץ גדול מאד של השראה. כנראה תיעלתי הרבה מהאנרגיה, שהושקעה עד אז בעיסוק העצמי שכרוך בהפרעת האכילה. בתום אותה שנה פגשתי את בן זוגי. זו היתה הפעם הראשונה שנתתי למישהו להיכנס פנימה, לבית, ללב. הכנסתי אותו לתוך המחלה שלי, להתמודדות ולטיפול בה. הוא חלק מאד משמעותי בתהליך שלי".
בציורים מהשנה ההיא, שבה הכל השתנה, ציירת את העתיד ה"נורמלי" שלך? בלי המחלה? שם גם נולד הרעיון לפרויקט הנוכחי?"כן, באיזשהו מקום, זה היה לצייר אופטימיות על קנבס. יש ציור אחד שציירתי בו את חדר השינה שלי, חמים, משפחתי, מהחלון מציצים עצים ירוקים, למרגלות המיטה שוכבת חתולה ג'ינג'ית. חדר השינה שלי היום נראה בדיוק ככה, כולל החתולה. אני לא מאמינה בעתידות או בדברים כאלה, אבל קרה לי משהו מאוד חזק. אמנות בוראת מציאות. הקושי הגדול נמצא בלראות את עצמך בלי המחלה. היא הופכת להיות חלק בלתי נפרד מהאישיות שלך, מאיך שאת תופסת את עצמך. פה גם טמון הקושי בהחלמה. הרבה בנות, אני הייתי ביניהן, לא רוצות לוותר על המחלה, כי היא מגדירה אותן. היא מכלה 99% מהאנרגיה שלהן, הן לא מסוגלות אפילו להפריד בין האישיות האמיתית שלהן לבין הפרעת האכילה שלהן".
ספרי קצת על הפרויקט, על התהליך?
"קודם כל, חשוב לי מאוד שהפניה אלי תהיה מהבחורה עצמה, לא מההורים או מהמשפחה. אני מקבלת הרבה טלפונים ממשפחות, שמבקשות ממני לבוא ולדבר עם הבת שלהן, אבל הפניה צריכה לבוא מהן. הן צריכות לרצות לעבור איתי את התהליך. אחרי זה אנחנו נפגשות אצלן בבית, כי חשוב לי לראות את הסביבה הפרטית שלהן. לנשים עם הפרעות אכילה יש בדרך כלל שתי פרסונות: לאורך כל השנים היתה את שרית של 'בחוץ' זו שלומדת , משקיעה בקריירה ומתקשרת עם אנשים, ובמקביל את שרית של 'בפנים', זו שהייתי בין ארבעת הקירות של הבית שלי. הן ממלאות שאלון מפורט על עצמן ועל החלומות שלהן, על השאיפות שלהן, עד לפרטים הקטנים. בהמשך אנחנו גם מדברות ומתכתבות. בסוף התהליך היא מגיעה לראות את הציור. זה הרגע הכי משמעותי עבורן וגם עבורי. לעמוד פנים אל פנים מול מה שהן יכולות להיות, מאותו רגע הכל תלוי בהן. כל תהליך לוקח בערך חודשיים. עכשיו אני בחצי הדרך, סיימתי חמישה מפגשים כאלה".
איך היה המפגש הראשון? כשפתאום מרעיון זה נהיה אמיתי, חי?
"המפגש הראשון שלי היה תמר בראונר. היא פנתה אלי אחרי ששמעה על הפרויקט והתעקשה שהיא רוצה להיות הראשונה. היא כנראה ידעה בתוכה שאין לה עוד הרבה זמן. כחודש אחרי המפגש הראשון שלנו היא נפטרה. היא נפטרה בגלל הפרעת האכילה שלה, אבל אני חושבת שהיא נפטרה מבושה. היא גססה להורים ולמשפחה שלה מול העיניים. התעקשה שהיא לא צריכה אשפוז. כל ההתנהלות סביב הפרעות אכילה מלווה בבושה גדולה של הבחורות עצמן וגם של המשפחה שלהן. יש איזו תפיסה של 'מה הבעיה, תתחילי לאכול', אנשים לא באמת מבינים את המחלה הזו. בסופו של דבר היא מוגדרת כמחלת נפש, ולכן הנטיה הטבעית - והכל כך שגויה והרסנית - היא להצניע ולהסתיר, עד שלפעמים זה מאוחר מדי, כמו במקרה של תמר".
איך המוות של תמר בראונר השפיע עליך?
"באינסטינקט הראשוני שלי חשבתי 'למה הכנסתי את עצמי? למה אני צריכה את הקושי הנפשי הזה?'. המחשבה השניה היתה שבדיוק בגלל זה אני חייבת להמשיך עם הפרויקט בכל הכוח. לעורר מודעות, להגיע לנשים. מה שכן, השתנו תנאי הסף שלי לבנות, קודם זה היה אופטימיות ומוטיבציה, כעת אני רוצה לעבוד עם בנות שהחלו טיפול מסוג כלשהו, שהחלו להיות אקטיביות בנוגע להחלמתן. אני רוצה להראות להן שהנה, אפשר לצאת מהפרעות אכילה קשות וארוכות טווח, לא חייבים לגמור כמו תמר. למרות שהיא לא הספיקה אפילו למלא איתי את כל השאלון, יהיה ציור שלה בתערוכה. היום, שמונה שנים אחרי, אני השראה חיה באיזשהו אופן. אני בזוגיות, אמא לשני ילדים. בגלל זה אני שואלת אותן איפה הן רוצות להיות בעוד שמונה שנים מהיום. אני החלטתי שאני לא מתביישת יותר. הבנות מספרות לי על השינוי שהן עוברות, הן רוצות לצאת מזה. החשיפה והפתח הזה לעתיד, לנורמליות, מעוררים משהו. זה מאד מרגש ומשמעותי".
בראונר כתבה לרוטמן מכתב אחרי הפגישה ביניהן. הנה קטע ממנו:
"למרות שאני יודעת שלא היה לך קל , עצם העובדה שראיתי אותך בצורה מוחשית, שוחחתי, שמעתי, שיתפתי ואפילו חיבקתי גרמה לי להבין שסיפורים כאלו על החלמה מקומם במציאות ולא באגדה ויש אמת בדבר, באמת שאפשר לנסות אין ברירה מפשילים שרוולים ונלחמים בכל הכח, גם אני רוצה כבר משפחה משלי ילדים בן זוג אוהב וחיים ללא שדונים קטנים שמקננים לך בראש". רוטמן גייסה מימון לפרויקט דרך אתר Startart וכל אחד יכול לקנות עבודה שלה במחיר סמלי וכך לממן חלק קטן בפרויקט המשמעותי הזה. כעת היא מתחילה לעבוד עם חמש בנות נוספות. אפשר ליצור איתה קשר דרך האתר שלה ולרכוש עבודות במחירים סמלים עבור מימון "2020". התערוכה עצמה צפויה לעלות ביוני 2013.צידה לדרך
"אמנות זה לא מה שאתה רואה, אלא מה שאתה גורם לאחרים לראות" (אדגר דגה)לאתר מהות החיים
