נועה אסטרייכר

מאיר אריאל היה גבר מהסוג הישן.
אומר דברים שלא נעים לשמוע, רוקד סירטאקי על הפוליטיקלי קורקט, מרגיז. מאיר אריאל היה "יורים ובוכים", צנחן אבל רגיש. לוחם אבל כותב שירים, בוגד אבל מבקש סליחה. פוגע ומביא פרחים או שיר על נייר מקומט.

מאיר אריאל. צילום: יח"צ, האתר הרשמי

מאיר אריאל עצבן המון אנשים בשנים האחרונות לחייו, כל מיני שטויות שאמר בראיונות לעיתונים סיבכו אותו עם הקהילה הלהט"בית, הוא ספג שקיות מים וביצים בכניסה להופעות הקטנטנות שנתן בכל מיני מועדונים נידחים. אבל זה היה מאיר, הוא קיבל את זה ואפילו הפסיק את סיבוב ההופעות, התנצל בפני הקהילה והודה שהוא לא מבין שום דבר בנושא.

היה לו צד ארצי מאוד, לא תמיד נבון, לא תמיד נעים. הרבה אמנים הם כאלה. לפעמים הם חארות של ממש. אבל במבחן הזמן, כשמקשיבים לשירים, הבהיר גובר על האפל ודמותו של מאיר אריאל האיש הפרטי הופכת רלוונטית פחות בהשוואה לשירים שהותיר אחריו. במיוחד שירי האהבה הגבריים, המחוספסים ושובי הלב שהתאפיינו במודעות עצמית נדירה. כמו "היכנסי כבר לאוטו וניסע"- שיר של חוסר סבלנות גברית טיפוסית, בשילוב מפליא של הודאה באשמה:

"היכנסי כבר לאוטו וניסע
עומדת בגשם בוכה גאה בלי קול
מה את כל כך צודקת
מה את כל כך באמת חושבת שאת
הצדק היחידי עלי אדמות עלי אדמות
הנה תסתכלי גם עלי רגע
תראי איזה חתיכת צדק לא מי יודע מה
אולי רק עפר לרגלייך
אבל גם כן חתיכת צדק של עפר לרגלייך
אז תפסיקי לבכות את הבכי היפה הזה
היכנסי כבר לאוטו וניסע
אמרתי שאני מצטער, אמרתי שלא אחזור על זה
נכון שאמרתי את זה מליון פעם
ועוד אומר את זה מליון פעם"

הוא ידע שהוא מחוספס באותה מידה שידע שהוא שובה לב, וזה אולי מה שהפך את השירים שלו לפנינים. במיוחד שירי האהבה. לא מתחנפים, לא מתרפסים, מבט בהיר וחובק כל של איש שיודע מיהו ושלהיות איתו זה לא תמיד פיקניק:

"ארגוני נשים מתנפלים עלי בתוכחה
שאני עוזב עלייך את כל עול הבית והמשפחה, מה שנכון
אבל מה אעשה אין לי פנאי, לא אין לי פנאי
לא יכול להוריד ממך את עיניי"

חוץ מזה, מאיר אריאל אחראי לכמה משירי הצבא הגדולים שנכתבו פה. תשכחו מהלהקות הצבאיות, תשכחו מחום יולי אוגוסט של שלמה ארצי- מאיר אריאל הצליח לתפוס את המהות החיילית יותר טוב מכולם:

ירח שועלים מלא מרביץ בהיר את כל העיר
ההר, הים, גזרת המגננה
ומצלצל הטלפון ומודיעים שכנראה
חוליית אויב אחת הסתננה

הלוך חזור עם המשקפת שנמשכת לירח כמו הים
אך שום תנועה אינה נראית
ולך לך שרים לי במצעד הפזמונים,
הייתי טס לא רק הולך מכאן כעת

אולי מחר אני יוצא סוף סוף הביתה לחופשה,
אני נצמד אל המשקפת לא לחשוב
באוהל מחכים לי אור ותה פלחי תפוח
וסיגריה וסיפור חזק וטוב

חוץ מכוכב אחד קטן שהתחזה נצנוץ חשוד,
הפזמונים עברו בסך בלי שום דבר
ועוד מבט
אל הירח על העיר ועל הים
ואז חבר בא ואומר זמנך עבר


אני רוצה לפגוש אותה פתאום במקרה
אחרי שכבר אשכח אותה כליל.
אני רוצה שזה יהיה לגמרי במקרה -
ילדה קטנה אהבתי בגליל.

עומד אצל חלון ראווה
בתור חייל מה כבר יכולנו להספיק?
נשקפת בזגוגית פתאום הולכת וקרבה...
בתור חייל אני ידעתי להצחיק.


נטול התלקקות עצמית, בעברית נהדרת, עשירה, ללא יח"צנים, תכניות ריאליטי או סרט נע של תמלילנים מתחלפים: מאיר אריאל בנה את עצמו כמו שאף כותב-מלחין-זמר אחר בישראל לא בנה. הוא לא מילא את קיסריה וגם לא ניסה. מועדונים זעירים, דשא של קיבוץ- זה מה שהיה. וזה היה בסדר. כמו גבר אמיתי, גם מהמוות שלו הוא יצא גדול, מנער קלות את האבק מהכתף. נו, מה קרה, קצת מתים, זה לא מה שיפריע לנו, נכון?