תומר קמרלינג
לפני ארבע שנים כתב מבקר קולנוע אחד שבדיוק צפה ב"המשקיף": "ג'וזף גורדון-לוויט - הילד הניג'ס מ'מפגשים מהסוג האישי', אבל גם השחקן הנפלא מ"בריק" ומ-Mysterious Skin - עושה כאן בדיוק מה שעשה בשניים ההם: גורם לך לתהות איך הוליווד נותנת לכישרון כמוהו להישאר עמוק-עמוק באינדי".
בשם הגילוי הנאות יצוין שהמבקר הזה הוא אני, ובשם הנימוס ייאמר שזה לא יפה לצטט את עצמך - אבל לעזאזל, מישהו היה צריך לעשות את זה. חצי עשור אני אומר וכותב שגורדון-לוויט הוא מגדולי השחקנים בדורו, ועכשיו כשיש עוד כמה (וכמה, וכמה) אנשים שקלטו את זה, זכותי הבסיסית לומר שאמרתי לכם.
אחרי שהוצאתי את זה מהסיסטם, ואחרי שצפיתי ב"50/ 50", קבלו תיקון: גורדון-לוויט הוא לא מהגדולים בדורו. הוא, ועכשיו זה רשמי, השחקן הצעיר הכי מעניין שפועל בקולנוע דובר האנגלית נכון להיום.
על "50/ 50" היה כתוב מראש "צפו פגיעה בול". גורדון-לוויט וסת' רוגן בדרמה קומית – אולי נכון יותר לומר מלודרמה קומית – שהיא באדי-מובי מצחיק ונוגע ללב לא פחות משהיא סיפור כמעט חסר רחמים של התמודדות עם סרטן אלים? הרי זה לקחת את "אנשים מושלמים" (סרט שאני מאוד אוהב, אגב), ולעשות עליו רייז לשני הכיוונים, הקומי והטרגי. וזה פשוט עובד.
למרות האמור לעיל, משהו מוזר קרה לי עם הסרט הזה: בזמן אמת הוא לא הצליח ממש לרגש אותי. נסחפתי עם הסיפור, התפעלתי כהרגלי מגורדון-לוויט, אלא שאיכשהו לא סיימתי את הצפייה כעיסה של סמארק ודמע, מה שנוטה לקרות לי בסרטים מהסוג הזה. אבל אז הגיע הבוקר שלמחרת – והיום שלמחרת, והחלומות בלילה שלמחרת, והשבוע שאחרי – ו"50/ 50" פשוט לא יצא לי מהראש. בגלל הקטע של "טוב ילד, יש לך סיכוי של פיפטי-פיפטי להמשיך לחיות"; בגלל הבימוי הרגיש של ג'ונתן לווין, ששומר מכל משמר על האיזונים הנדרשים מהתסריט של וויל רייזר; ובעיקר בגלל זה שמשחק את ההוא עם הסרטן.
ג'וזף גורדון-לויט – יהודי, בטח שיהודי, הגם שלדבריו "לא נורא דתי" - כבר בן 30, וכבר לא הסוד הכי שמור בקולנוע האמריקאי. התפקידים שלו בלהיטים "500 ימים עם סאמר" ו"התחלה" היו רק, ובכן, ההתחלה: בשנה הבאה נראה אותו בעוד סרט של כריסטופר נולאן, הפקה צנועה בשם The Dark Knight Rises, ומי שהתחיל כמרענן הרשמי של פסטיבל סאנדנס יהפוך סופית לחלק מהאיי-ליסט של הוליווד.
עכשיו, זוכרים את הכותרים שהזכרתי בציטוט-העצמי ההוא מהפתיח? אז הקטע הוא שדבר אחד לא השתנה מאז שכתבתי אותו: שלושת הסרטים פורצי הדרך של גורדון-לוויט הם עדיין כאלה שרוב האנשים רק שמעו עליהם, וזה במקרה הטוב. מכיוון שכך, לפוסט הזה יש שתי מטרות: להאיץ בכם לצפות ב"50/ 50", ולהכריח אתכם לשבת מול השלושה ההם (וכאילו, גם מול שאר הפילמוגרפיה של גורדון-לוויט, אבל זה לא שאתם צריכים אותי בשביל המלצה על "סאמר"). והסרט הראשון ברשימה, כרונולוגית ובכלל, הוא Mysterious Skin מ-2004.
עדיף לדעת כמה שפחות על סרטו של גרג אראקי, אז תסתפקו בזה: הסיפור הוא על שני חברי ילדות, זונה ממין זכר (גורדון-לוויט) וברנש מסוגר עם אובססיה לחטיפות חייזרים (בריידי קורבט). מכאן זה הולך למקומות לגמרי לא צפויים – רמז: זה בכלל בכלל לא סרט מדע בדיוני -- ולסך-הכל שמגמד מילים כמו "חזק" או "מרגש". לא יצא רשמית בישראל, אבל מסתובב כאן בשתי הספריות שנשארו, וחוץ מזה אני בונה באופן כללי על זה שאתם יודעים איך להשיג סרטים.
"בריק" עשה רעש בפסטיבל סאנדנס 2005, ובצדק. מדובר בפילם נואר על כל מרכיביו – הבלש, הפאם-פטאל, הגוויה, התעלומה – אבל לא בשחור-לבן וברחובות ניו יורק, אלא בצבע ובבית ספר תיכון. זה חכם, זה מפתיע, זה מצחיק, זה של המפיק הישראלי רם ברגמן, ולטעמי זה מהתסריטים הכי טובים שנכתבו בעשור האחרון. חבל רק שריאן ג'ונסון, הבמאי-כותב, לא הצליח לשחזר כלום מהקסם ב"האחים בלום" המנג'ס שלו.
נסיים איפה שהתחלנו: ב"המשקיף" מ-2007, עבודת הבימוי הראשונה - והאחרונה עד היום - של התסריטאי המצוין סקוט פרנק ("תפוס את שורטי", "דו"ח מיוחד"). גורדון-לוויט משחק כאן בחור שהיה אתלט מצטיין בתיכון עד שיום אחד התחשק לו לנהוג בלילה בלי אורות. התאונה גרמה לזיכרון שלו להתחרבן ולמוח שלו להאט, אבל עיקר העלילה הוא הג'וב שלו כמנקה בבנק - ואז כסייען בשוד בנק. איזה יופי של סרט.
היי, ואיזה יופי לי: בדיוק מחכה לי כאן עותק של Hesher. אין לי מה לספר לכם עליו כי בעצמי עוד לא ראיתי, אבל לא אשחרר אתכם בלי טריילר. והאמת, גם לא בלי הימור בסיכון די נמוך: נראה לי שיש פה עוד סרט קטן-גדול עם השחקן הצעיר הכי מעניין שאפשר לראות היום בסרט דובר אנגלית.
