החיים ומה שהחרשתי: שלי גרוס מסתגלת בנחת להצלחה של ספרה

שבועיים לפני חתונתה, מצאה שלי גרוס בתיבת הדואר קריאה לשירות במילואים. יריב, בן זוגה, חייל תותחנים בעברו, זומן לאימונים בבסיס נידח כלשהו. מלחמה לא הייתה בפתח, גם לא מבצע צבאי קטנטן, אבל גרוס כבר דמיינה את הכותרות בעיתון. "עמד להתחתן", נכתב בהן. היא ידעה שהיא מוכרחה לפעול מיידית והודיעה לחבר שלה: "נוסעים להתחתן בקפריסין. אתה למילואים יוצא רק כגבר נשוי".

עכשיו, כשהיא מספרת את זה בחיוך, היא מבינה שלא עמד שום דבר רציונלי מאחורי המעשה ההוא, רק שק גנטי של חרדות. אבל מלבד חרדות לגורל יקיריה, גרוס מתנהלת ללא פחד, בנונשלנטיות של מי שמבינה שרוב הבלגן מאחוריה, וגם החרדות שלה מגיעות היום באריזה חיננית.

בטח כבר נתקלתם בה: עיתונאית אופנה (שכותבת כאן ב"לאשה"), בלוגרית מצליחה ("המלבישה") ועכשיו גם סופרת שכתבה את רב המכר "החיים ומה שלבשתי".

היא לא חששה לעזוב משרה מלאה כמעצבת גרפית לטובת חמש שנות אימהות במשרה מלאה, לא נבהלה כשקיבלה לפני כשנתיים טלפון מהוצאת הספרים "כתר" עם הצעה לכתוב רומן, למרות שלא היה לה מושג איך עושים את זה, ולא חששה לתאר בספר את עולם האופנה, שהיא חלק ממנו, מנקודת מבט צינית. "מהצלחה אני לא מפחדת", היא מודה, "והבנתי שלהימנע, לחשוב 'כתבו על זה כבר', זו פריבילגיה".

למה?

"רק אחת לכמה שנים מגיע גאון שממציא משהו חדש, אז לחכות שאני אמציא את הדבר החדש? אני לא הולכת לבזבז את החיים שלי בציפייה. ג'וליה קמרון כותבת ב'דרך האמן', שכל אמן צריך להגיד לבורא עולם או לקרן השפע: 'אני אדאג לכמות, אתה תדאג לאיכות'".

אודרי הופבורן, כותבת גרוס בספרה, אמרה פעם שהנוסחה לאושר היא בריאות פלוס זיכרון קצר, מה שהוכיח את עצמו נכון לפחות במקרה של גרוס. עברו כמה שנים עד שהתחילה להתעמת עם הזיכרונות הצבעוניים של ילדותה, שכללה פרידות וקאמבקים של ההורים שלה. לשם הגילוי הנאות נציין כי אנחנו מכירות כבר משנות ה־20 שלנו, עת עבדנו יחד כסטודנטיות ב"ביפר" וחלמנו בהקיץ.

בקצרה: בת 43. נולדה בקריית אונו, גדלה בגבעתיים וברעננה, שם היא גרה גם היום. אם רוחנית: נורה אפרון. אב רוחני: קורט וונגוט. למדה במגמת אופנה בתיכון "ויצ"ו צרפת" בתל אביב והבינה שלעצב בגדים זה פחות הקטע שלה. אחרי שירות צבאי כמש"קית ת"ש פנתה ללימודי עיצוב תקשורת חזותית במכון הטכנולוגי חולון ("הייתי סחית מדי בשביל בצלאל").

כשהייתה בת 17 בישרו לה הוריה שהם מתגרשים. אחר כך אמה יצאה מהארון, והיום היא חיה בגבעתיים עם בת זוגה ופעם בחודש הן מארחות בביתן סלון תרבותי לנשים בלבד. אביה חי עם אשתו השנייה בפתח תקווה. אחיה הצעיר, אורי גרוס, בן זוגה של מעצבת האופנה ואשת הטלוויזיה תמרה סלם, הוא אחד מיוצרי הטלוויזיה המצליחים בארץ ("השיר שלנו", "דני הוליווד", "הכספת", "רק בישראל", "תנוחי"), שמכר פורמטים לחו"ל (עם שותפו דאז ארז טל) כבר בשנות ה־90, כשהיה בן פחות מ־30.

העובדה שאחיך מתפרנס מכתיבה עודדה אותך לנסות גם כן?

"להפך. אם כבר, היו שנים שזה היה בלם ליצירה כי חששתי שישוו בינינו. אני כבר לא שם, אבל אף פעם לא חשבתי שאני בכלל בליגה שלו. איך אני יכולה להשוות את עצמי לבחור שהיה כבר בתיכון סגן עורך של עיתון נוער? אני גאה שיש לי קשר גנטי אליו. יש לי חברה, שהייתה פעם מציגה אותי לאנשים, 'זו שלי, היא אחות של אורי גרוס, אולי יום אחד היא גם תעשה משהו כדי שאוכל להגיד עליה משהו, אבל כרגע תסתפקו בזה'".

בינתיים, לפני שעשתה משהו שאפשר להגיד עליו משהו, עשתה גרוס לביתה. לפני 14 שנה נישאה ליריב חדד, איש הייטק בעל סטארט אפ, עבדה בסטודיו לעיצוב גרפי וקיוותה שיום אחד תמצא עבודה שתאפשר לה לישון בצהריים. "כדי לצאת לדרך עצמאית צריך להשתיק חרדות כלכליות ולהאמין שאת יכולה לזוז מהקיר של הבריכה ולהגיע לצד השני", היא משחזרת. "אבל גדלתי בבית שבו לא הייתה מנטליות של עבדים, כך שלא הייתי צריכה תכנות מחדש".

האמביציות הוקפאו זמנית כשנולד בנה הבכור יותם (בן 12). קשה לדמיין את האישה הפעילה שהיא היום מטיילת עם עגלה בגינות ציבוריות, אבל היא נשארה שם גם כשנולד בנה גוני (9). "אם שואלים אותי מתי הייתי הכי מאושרת בחיים, אלה רגעים מהתקופה ההיא. הייתי שוכבת במיטה שלי ליד התינוק, הייתה תחושה שאין משהו חשוב יותר. שמנו את כל חסכונותינו כדי שאוכל לעשות את זה בכיף. ברור שבמבט לאחור הייתה המון בדידות, והזוגיות יצאה מאיזון".

לא חששת להיפלט ממעגל העבודה? אחרי חמש שנים בבית, קשה למצוא ג'וב ראוי.

"זה כנראה נכון, אבל יש לי אומץ שאפשר לקרוא לו גם טמטום. ההפחדות האלה לא מנעו ממני להישאר בבית".

ובכל זאת נבהיר: חמש השנים שבהן גידלה את שני בניה לא היו התבטלות מוחלטת. בפועל איירה מדי פעם למגזין "פירמה" של "גלובס", וניהלה בתשוקה קהילות באינטרנט, בין היתר את פורום "הורים לתינוקות" ב"תפוז". "חלק מהעניין ההורמונלי הוא שיש לך דעות נחרצות ואת בעניין של לחנך את העולם", היא צוחקת, "בזמנו חשבתי שאם רק אשכנע אישה אחת להוציא תינוק מהעגלה ולשים אותו במנשא, הצלתי נפש בישראל. היו גולשים שהתלוננו עליי בהנהלת 'תפוז', שאפסיק לשכנע אנשים לעבור ללינה משפחתית כי זה הורג תינוקות. ואני הייתי עונה שלא סתם קוראים למוות בעריסה כך, כי זה בעריסה! היום אין לי עניין לשכנע אנשים".

בשלב מסוים גרוס לא רצתה לדבר רק על הנקה ותפרחת חיתולים. היו לה עוד כמה דברים מעניינים להעביר הלאה, וכך, כשבנה הצעיר גוני היה בן שנתיים, היה לה ברור שמשהו מעניין מחכה אי שם. היא רק עוד לא ידעה מה.

חברה הציעה לה לחשוב מה באמת היא רוצה לעשות. תשובה הייתה לה: להלביש נשים, וכדי שיכירו אותה פתחה בלוג וקראה לו "המלבישה". מהר מאוד גילתה שהיא נהנית לכתוב ופחות משתוקקת לפנות ארבע שעות מהלו"ז כדי לבחור בגדים ללקוחותיה. הבלוג צבר תוך זמן קצר קוראות נאמנות והיא החלה לקבל הצעות עבודה מכלי התקשורת: כתבה מדור במוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות", מונתה לעורכת האופנה של "נענע10", ובהמשך לכתבת האופנה של "ידיעות אחרונות". השנה, אחרי שבע שנים בתפקיד, התפקדה לשורות מגזין "לאשה".

"לא רציתי להיתפס כיומרנית, לכן החלטתי לכתוב אישי וקצר" (צילום: יניב אדרי )

לאורך כל השנים הבלוג נשאר פעיל. בזכות הכתיבה המינימליסטית, העיצוב המוקפד, התובנות שנשמעות כמו שירי זן והעובדה שהיא עונה לכל מגיבה, הוא הפך לאחד הפופולריים בישראל בתחומו, עם עשרות אלפי כניסות בחודש.

גרוס הצליחה ליצור סגנון חדש בכתיבה על אופנה ולשלב אבחנות פסיכולוגיות וסוציולוגיות חכמות גם כשהיא מתארת סווטשירט אפור (אחד הפרטים החביבים עליה). "כשקראתי על אופנה בעבר הייתה לי תחושה שזה למביני דבר", היא אומרת. "לא רציתי להיתפס כיומרנית, לכן החלטתי לכתוב אישי וקצר. לכתוב קצר זה גם מה שאני מסוגלת לו. יש אמרה ידועה: 'לא היה לי זמן לכתוב קצר, אז כתבתי ארוך'".

יצרת שפה פנימית, כמו למשל הצירוף "סיפור אישי עם יותר מדי מידע" או "החרשת קניות". איך את מרגישה עם ההסתופפות הנשית סביב הבלוג?

"תמיד הייתה לי קצת מנטליות של זקנת השבט, גם כשהייתי ילדה, אבל אז אף אחד לא מקשיב לך. בגיל 40 זה הרגיש כמו התפתחות טבעית. היה לי ברור שאני צריכה לשבת על שמיכה מקופלת ושכולן ישבו מסביבי וישמעו את השטויות שיש לי להגיד. בכלל, יש לי תחושה של 'מגיע לי' מהחיים. אני לא מסתובבת עם תסמונת המתחזה שהרבה נשים סובלות ממנה. אני מרגישה במקום הנכון בזמן הנכון".

דמעות בקורס ת"ש

לא תמיד הכל היה כה מאוזן בחייה. "הייתי בת להורים בנישואים לא מתפקדים, וכשהם הודיעו שהם מתגרשים חשבתי שזה אסון, רעידת אדמה, שואה. להיות בת להורים גרושים באייטיז לא היה להיט".

"התמזל מזלי והוריי התגרשו ברעננה, שהייתה אז מודיעין של היום, בירת הגירושים, ושתי חברותיי הטובות היו גם הן בנות להורים גרושים. חוץ מזה, בזמנו, כל דבר שסימן אותי כמיוחדת נחשב בעיניי כחיובי.

"בגיל 17 הם עשו לנו את השיחה הראשונה שהם נפרדים, אחרי שנה הם חזרו, וכשהייתי בקורס ת"ש בצבא הם שוב נפרדו. בעוד שביני לבין החברות שלי מהבית זו כבר הייתה דאחקה, בקורס ת"ש כולן מיד התמלאו בדמעות כשסיפרתי ובאו לחבק אותי כאילו ביקשתי רחמים, ואם יש דבר שמבעית אותי זה שירחמו עליי. הייתי בטוחה שאם אני עושה מזה בדיחה, אני שולטת במצב. ואז, בגיל 25, התחלתי טיפול שנמשך כמה שנים. על ההתחלה אמרתי למטפלת שאני לא מרגישה ולא חווה דברים, וקוראת לא נכון את המציאות. היא כל הזמן שאלה מתי זה התחיל. עניתי לה, 'בגיל 17'. היא שאלה, 'מה קרה אז?' ולקח לי זמן לעשות את הקישור שההורים שלי נפרדו כשהייתי בגיל הזה".

ואיך זה השפיע עלייך? כשגדלים בבית עם סף ריגוש גבוה, מחפשים שקט?

"כנראה שכן. שנות ה־20 שלי עברו עליי במערכות יחסים ארוכות יחסית לגיל. חיפשתי בית. כל בחור שהייתי יוצאת איתו, זה היה מבחינתי לחיים. הפסיכולוגית שלי ידעה שאלחם על כל קשר, ולו הדלוח שבהם. אחי ואני בחרנו בני זוג שתפיסת המשפחתיות שלהם חזקה. לא יצא לנו לראות מקרוב זוגיות מצליחה לאורך שנים: ההורים שלי התגרשו, והדודים מכל הכיוונים, חוץ מאחת, כולם התגרשו. הסבים והסבתות גרושים".

"כשהייתי סטודנטית הייתה לי חברה נשואה באושר, ופעם בשבוע הייתי לוקחת את הכרית שלי ובאה לישון אצלם בסלון. רציתי להיות ליד הדברים האלה כדי לשנות לעצמי את החיים ולא לשחזר את ההורים שלי.

"למזלי מונוגמיה יושבת טוב על האישיות שלי. כשאנשים אומרים בעצב, 'מה, אני לא אתאהב עוד פעם?' אני לא מבינה את זה. אני אתאהב שוב רק בזוג נעליים או בחברות חדשות".

בת כמה היית כשאמא שלך יצאה מהארון?

"לקראת גיל 30, וזה היה מביך, לא בגלל שהיא עם נשים עכשיו, אלה דברים שאני בנויה להכיל וזה לא משפיע עליי כמו 'אבא עוזב את הבית'. זה היה מביך כי לא רציתי להיות מעורבת בחיי המין של הוריי. על אבא שלי זה דווקא הקל מאוד, זה פתאום שפך אור על למה הנישואים לא עבדו".

איזה יחסים יש לך היום עם הורייך?

"אני יודעת שההורים שלי שם בשבילי, אבל אני לא משתמשת יותר מדי בזכות הזאת. אין לי יחסים של שיחות נפש עם אמא שלי, אבל אני לומדת ממנה המון כי היא כל הזמן מתפתחת. היא בן אדם שלא פחד לזוז אף פעם: חיה בחו"ל ולא פחדה להחליף עבודות - הייתה הנדסאית בניין, בעלת חברת שליחויות ולמדה עיצוב מוצר".

ההורים של גיבורת הרומן הם לא בדיוק הורים למופת. האבא נעלם ללילה באמצע חופשה משפחתית, ג'וינטים מסתובבים חופשי בבית.

"זו לא הייתה החוויה שלי כילדה, אלה סתם הגזמות. לקח זמן עד שראיתי מה אמא שלי מעשנת לידי. במציאות ההורים שלי לא היו היפים, רק לא מאורגנים ולא מאוד הוריים במובן של סמכות".

כריכת הספר "החיים ומה שלבשתי"

תודה על הטמטום

כשקוראים את הרומן של גרוס אי אפשר שלא לתהות מה מתוכו בכל זאת מבוסס על חייה הפרטיים. הגיבורה ליבי גרנות בנאי היא עורכת אופנה שהנמסיס שלה, עיתונאית אופנה ממגזין מתחרה, הופכת לבוסית שלה והיא נאלצת למצוא את מקומה מחדש. ממש כמו בחייה של גרוס, יש כאן אמא שיוצאת מהארון, בעל שעובד בהייטק, קבוצת חברות תומכות וקריירה בעיתונות האופנה. תוך כדי עלילה, שמצליחה לשלב בין תיאור של שבוע האופנה בפריז לבין סצנת אסיפת הורים בבית ספר, אנחנו מתוודעים לתובנותיה המצוינות של הגיבורה על החיים.

כתבת ספר על התעשייה שבה את עובדת. קצת מסוכן, לא?

"זה משהו שאני מבינה עכשיו. תודה לאל על הטמטום, הוא עוזר לנו לעשות הרבה דברים. האנשים שאני עובדת איתם לא נמצאים בספר. מי שמוצא את עצמו, זה על אחריותו, כי אין בספר מסרים סמויים ולא סמויים.

"בהתחלה חשבתי לעשות את 'על גאווה ודעה קדומה' בגרסה מודרנית. שמה של הגיבורה, ליבי, הוא הגרסה הישראלית של ליזי בנט, גיבורת הרומן המפורסם. זה עניין מסורתי נוסחתי בז'אנר הזה, צ'יק ליט (ספרות בנות), לקחת את ג'יין אוסטן ולהביא אותה להווה".

גיבורת הרומן שלך חוגגת יום הולדת 40 במסיבה שמסמנת את תחילת השינוי בחייה. איך את מרגישה עם ההתבגרות?

"(צוחקת) בעיניי זה רק נעשה טוב יותר, ואם המוות הוא מה שאני חושבת שהוא, אז זה בכלל שיא השיאים. לא אהבתי להיות ילדה ונערה. זה מזכיר לי את הטרנסג'נדרים שמרגישים שקיבלו את הגוף הלא נכון. גוף של ילדה לא היה המקום שלי. בגיל 40 העולם חווה אותך בתור אדם עם משקל סגולי שיש להתייחס אליו בכבוד".

"כשהייתי ילדה הייתי מסתכלת על אמא שלי רוקדת על שולחנות ב'קלאב מד' והייתי מסתירה את העיניים ולא מאמינה שהעונש הזה מגיע לי... אז אני לא ארקוד היום על שולחן, אבל כן, אני יכולה לכתוב ואני לא חושבת מה יגידו עליי, ואולי זה גם קשור לעובדה שאף פעם לא הייתי שייכת לקבוצה".

וזה מצער אותך?

"אני יכולה קצת להצטער על זה, אבל יש לי נטייה לחשוב שקיבלתי את הקלפים הטובים ביותר ולא תשכנעי אותי אחרת באותות ובמופתים. זה שאנשים סביבי כל כך מעניינים, פותר אותי מלחיות כמוהם. אני רק יכולה להסתכל עליהם בתדהמה".

תובנות נבחרות מהספר:

2. דוגמניות שאומרות שהן אוכלות מה שהן רוצות: גם את היית רזה אם היית אוכלת את מה שהן רוצות. נראה אותן אוכלות את מה שאת רוצה ונשארות במידה 34.

3. מחרישת קניות? למדי לשנן את שלוש המילים הבאות: "זה לא חדש".

4. אין הצדקה קיומית לבגדי ים שאינם שלמים ושחורים.

5. אם להקשיב לצרפתיות, את אמורה להחליף בושם רק פעמיים בחיים.

6. אל תפחדי להתלבש מוזר: כשאנשים לא מבינים מה את לובשת, יש להם נטייה לחשוב שאת מבינה יותר מהם.

7. אם הנעליים שלך ממש שוות, כולם יחשבו שאת נראית טוב.

8. לפי העיקרון הפיטרי, התספורת השנייה שתעשי תמיד תתגלה כתספורת אחת יותר מדי.

9. סגנון אמיתי, ממש כמו בישול טוב, מורכב מחומרי גלם טובים ולא מאפקטים.

10. אף אחת לא אומרת על ערש דווי "כמה חבל שלא ביליתי יותר זמן בהסרת איפור מהעיניים".