לפני כמה שבועות נסעה ענבר בארי עם בנה הצעיר ניר (18) לטיול לפני גיוס בברלין. כשנעמדו להצטלם ליד אחד מציורי הגרפיטי המעטרים את קירות החומה, נזכרה שכבר יש לה תמונה דומה. "פתאום נזכרתי שבדיוק באותו מקום הצטלמתי לפני שלוש שנים עם רון, הבן הגדול שלי, שהוא היום בן 22. והנה, לא אמרתי ג'ק רובינזון, הגדול משתחרר והקטן מתגייס. זה גרם לי לחשוב שהחיים טסים וחייבים לנצל כל דקה".
בארי - בת 48, סא"ל (מיל'), עורכת דין לענייני משפחה ומגשרת, בת זוגו של שמעון מזרחי, יו"ר קבוצת הכדורסל מכבי תל אביב, ואמא לשני ילדים מנישואיה הראשונים לניצב ירון בארי - יודעת דבר או שניים על השבירות של החיים. במשך שנים שימשה קצינת נפגעים של חטיבת הנח"ל, הייתה ראש מדור קשר למשפחות ובהמשך ראש ענף שבויים ונעדרים.
"אלה תפקידים שנותנים פרופורציות", היא אומרת. "המוטו שלי הוא לבלוע את החיים, לחבק אותם בשתי ידיים, לוותר, לחמול, לשחרר, להרגיש, לאהוב - ולעשות את זה בעוצמות, כי אולי לא תהיה הזדמנות נוספת".
ארוחה עם הגרושה
אנחנו נפגשות בבית החם שבנתה עם מזרחי בבנימינה. הדבר הראשון שתופס את העין הוא הצבע הצהוב השולט במטבח: המיקסר צהוב, כך גם מכונת הקפה, הטוסטר ואפילו הקערה של הכלב. "ברור שהכל יהיה צהוב, חשבת אחרת?", היא מחייכת.
ההחלטה להתראיין לא הייתה פשוטה בעבורה. בשבע השנים האחרונות, מאז שנהפכה לבת זוגו של מזרחי, ביקשה להישאר הרחק מאור הזרקורים. עכשיו, בריאיון ראשון ובלעדי, היא מוכנה לספר על חייהם המשותפים. "כשסיפרתי לילדים שאנחנו יחד, הבטחתי להם שעולם כמנהגו ינהג, צלמים ועיתונאים לא יצבאו על הדלת ונחיה חיים נורמליים", היא אומרת.
במשך 14 שנה הייתה נשואה לניצב ירון בארי, ראש אגף התנועה במשטרת ישראל. הם התגרשו לפני 12 שנה, "בהליך של גישור שלא היה מקובל אז", היא משחזרת. "ביקשנו משמורת משותפת. היה ברור לנו שלא צריכה להתנהל מלחמת עולם. שנינו היינו קצינים בכירים. השופטת הופתעה מהרצון שלנו למשמורת משותפת, ודרשה שפקידת סעד תבוא לבדוק את שני הבתים. הייתי בהיסטריה, מה פתאום שיבואו לבדוק את התפקוד שלי.
"השופטת שאלה את ירון איך יעמוד בזה, והוא ענה בפשטות 'גברתי, אם אני מצהיר, אני אעמוד בזה'. הגיעה אלינו עובדת סוציאלית ועברה בין הבתים. זו הייתה חוויה מזעזעת, נשאלתי שאלות חודרניות. בסוף בקשתנו התקבלה, וזה עובד. כשאבות אומרים 'אני לא יכול, אני סמנכ"ל', אני אומרת: 'אם ירון הצליח לצאת פעמיים בשבוע מוקדם, ולתפקד כאבא במלוא מובן המילה, כל אחד יכול'".
איך עושים את זה?
"כשמתגרשים, ממילא מפילים את השמיים על הילדים. זה הליך לא פשוט כששני הצדדים בוחרים בו, ועל אחת כמה וכמה כשרק צד אחד בוחר בו. גם אצלנו התהליך היה קשה וכואב עם המון שאלות וייסורי מצפון. כשמחליטים שמה שלא יהיה וכמה כעסים שיש, הילדים מחוץ למשחק. אני בטוחה שירון לעולם לא אמר עליי מלה רעה". שמעון מזרחי, אף הוא גרוש, אב לשניים מנישואיו הקודמים וסבא לשישה.
איך הקשר שלך עם הילדים והנכדים שלו?
"מצוין. הם באים לכאן וזה חשוב לנו. בחגים כולם אצלנו, גם רעייתו לשעבר".
זה נשמע יותר מדי טוב.
"בהתחלה זה לא היה ככה. זה לא פשוט, אין קסמים - זו עבודה. תמיד הקפדתי להגיד לשמעון להתמיד בהרגלים הישנים שלו: להמשיך לאכול בכל יום שישי ארוחת צהריים עם הנכדים. מצד אחד, אני מקווה שהם מרגישים ששום דבר לא מאיים להם על היציבות, לא באתי לתפוס מקום של אף אחת. מצד שני, אני מקווה שהם רואים שטוב לו. זה מכניס שקט לזוגיות, זה טוב לכל הצדדים. אני לא עושה את זה כדי להתחנף, אני באמת מאמינה שהוא לא הגיע מחלל ריק. הם היו שם לפניי ויש להם המון מקום בחיים שלו. הוא לא מתחיל את הבוקר בלי שיחות עם הנכדות, ממש סב השנה.
"כמגשרת אני משמיעה הרבה פעמים את קולם של הילדים, כי לפעמים בתהליך הכואב הזה הזוגות מתבלבלים, מתעסקים ברכוש ובכסף וקולם של הילדים לא נשמע. אני אמנם לא מטפלת זוגית, אבל מלווה זוגות בתהליך הכי חשוף שלהם. יש אמירות קשות, ריבים וכעסים. אני אומרת 'זירת האגרוף תהיה כאן, לא בבית, לא מול הילדים. תשמרו על הילדים שלכם. לילד בן עשר יש עולם שלם משלו. חברים, שיעורי בית, חוגים. הוא לא יכול להכיל את הכעס שלכם, את התחושה שאולי הוא אשם בהתפרקות המשפחה. הטיפ הכי גדול זה שהילדים יהיו כל הזמן מול עיניכם'".
יש לך עוד טיפים למתגרשים?
"יש שלב שבו נכנסים כל ה'חברים'. לכל אחד יש מה להגיד. אני מתחילה לגבש הסכם וכשהזוג חוזר עם שינויים, אני יודעת שמישהו יעץ לו: 'מה פתאום? זה סכום נמוך, חברה שלי קיבלה יותר'. זה מסוכן. הזוגיות מתחילה בין שניים וצריך לסיים אותה בין שניים.
"תמיד שואלים כמה זמן הגישור ייקח, ואני עונה שזה תלוי בזוג. יש זוגות שזה לקח להם חודש ויש זוג שמתנהל אצלי כבר שמונה חודשים. בבתי משפט תיקים נמשכים שנים. לצערי, הצעת חוק שמחייבת את הזוג לנסות הליך של גישור נגנזה".
לא חיפשתי להתעשר
לעבודה כעורכת דין ומגשרת הגיעה בארי אחרי שירות צבאי של 25 שנה. רגע לפני שיצאה לאזרחות ידעה שהיא צריכה להיערך לעתיד לבוא. "הבנתי שהפירמידה צרה מדי בשביל להילחם על דרגת אל"מ והתחלתי ללמוד משפטים בערבים. כשהשתחררתי מצה"ל, ב־1.1.11, כבר התחלתי בהתמחות", היא מספרת.
תחילה התמחתה באחד ממשרדי עורכי הדין הגדולים בתל אביב, אבל המקום לא התאים לה. "זה אחד המשרדים המובילים שעוסקים בתחום המשפחתי, אבל אחרי חצי שנה של התמחות הבנתי שהמשרד קצת יותר מדי מיליטנטי לטעמי. אני לא אומרת את זה לגנות, זה משרד לוחמני שמבקש להשיג כמה שיותר, וזה מאפיין משרדים גדולים. למדתי שם המון, אבל הבנתי שזה פחות מתאים לאופי שלי".
מאיזו בחינה?
"בחלק מהתיקים הייתה לי תחושה שיכולתי לסגור את העניינים בלי בית משפט. לפנות לצד השני, לגשר על הפערים, להגיע להסכמה, כי תיקים של בני זוג יכולים להיגרר שנים בבתי משפט. זה מתיש את בני הזוג, את הילדים שנמצאים בתווך, משאיר טעם רע ובסופו של דבר מגיעים לתוצאה שאפשר היה להגיע אליה אם בני הזוג היו יושבים יחד ומקבלים החלטות.
"אחרי חצי שנה עברתי למשרד בוטיק בזיכרון יעקב. שם יכולתי להשפיע יותר. אני לא אשכח שבמשרד הגדול שעבדתי בו אמרו לי 'מגישור לא מתפרנסים'. נכון שמגישור לא מתעשרים, אבל לא חיפשתי להתעשר. בגלל הגירושים שעברתי, אני יודעת שאפשר לעשות דברים גם אחרת".
עם סיום ההתמחות במשפטים התחילה בארי לעבוד כסמנכ"ל משאבי אנוש בחברה גדולה. "לא רציתי לעבוד במשרד עורכי דין כמתחילה", היא מסבירה. "מצאתי עבודה מהר, כי חששתי להישאר בבית ולא לעשות כלום. בבית הרגשתי ריקנות, הטלפונים לא צלצלו, הילדים גדלו. אני עובדת מגיל 13, פתאום מצאתי את עצמי קמה בבוקר לריק. בהתחלה זה נחמד להיפגש עם חברות, לעשות סיבוב בקניון, אבל כמה אפשר?הגעתי לריאיון עבודה בחשש גדול, בלי ניסיון. אמרתי שאני לא חושבת שאני מתאימה, כי אין לי ניסיון. המנהל חייך ושאל 'מתי את מתחילה?'. שבוע אחרי כן כבר התחלתי לעבוד וחזרתי לביטחון כלכלי עם רכב ומשכורת יפה. עשרה חודשים אחר כך התפטרתי".
למה?
"הרגשתי כמו בצבא. עוד פעם יעדים, משימות ולהתרוצץ בכבישים. אמרתי לעצמי, השתחררת מהצבא, פשטת מדים ועברת לסוג אחר של צבא. בוקר אחד סיפרתי לשמעון שאני עוזבת את העבודה. הוא חשב שאני צוחקת. הוא איש של ביטחון, אמר שלא עוזבים עד שיש משהו אחר, אבל החלטתי ללכת עם הלב. גם הבוס שלי היה בשוק, אבל נאלץ לקבל את זה. נתתי להם שבוע והלכתי".
ומה עשית?
"אמרתי לעצמי, את כבר לא ילדה. למדת משפטים, את אוהבת את התחום, קחי אוויר ותפתחי משרד. שמעון אמר שזה לא עובד ככה, מאיפה יבואו הלקוחות? הוא חשב שאני צריכה לעבור תהליך, לגשש, לראות אם יש באזור לקוחות, לפתוח אתר, להוציא כרטיסי ביקור. החלטתי לא לפתוח אתר או דף עסקי. רציתי שאנשים יבואו מפה לאוזן. שבוע אחרי שהתפטרתי נסעתי למע"מ, פתחתי תיק עוסק מורשה ושלחתי למסגור את כל התעודות שלי. הסבנו חדר בבית למשרד. רון, הבן הגדול שלי, תלה בו את כל התעודות וזהו".
משם הכל זרם. בארי לקחה תיק גדול בהתנדבות והצליחה לסגור אותו אחרי שנים של התנהלות בעצלתיים בבית משפט. "הזוג הזה רב כמה שנים ובסוף התיק נסגר בשבועיים. הם אמרו לי, איך בזבזנו שלוש שנים מהחיים שלנו בלריב ולהתנגח על משהו שסגרנו בסוף בחיוך ובלחיצת יד", היא מתגאה. "אני עורכת דין של שני הצדדים. הרבה פעמים תיקים מתפוצצים סביב משמורת. אני בתחושה שלנשים יש הרגשה שהילדים הם רכושן. היום המערכת פחות מוטת נשים, רוחות של שוויון מנשבות מבתי המשפט לענייני משפחה ואני מברכת על זה. אני חושבת שנשים צריכות לעודד קשר בין ילדים לאבות ולא להשתמש בהם כבכלי לניגוח".
כשהיא מדברת על האיש שלצדה בשבע השנים האחרונות, עיניה בורקות.
מאיפה אתם מכירים?
"הכרנו כששירתתי בצבא, הוא אל"מ במילואים, משם זה צמח".
איך הילדים קיבלו אותו?
"בתקופה הראשונה שהיינו יחד, הילדים ידעו רק שאנחנו חברים טובים. רק כשהייתי בטוחה שאנחנו עוברים לחיות יחד, הוא נכנס לחיים שלי ממש - כי טובת הילדים תמיד לנגד עיניי. רון היה אז בן 15 וניר בן 11.
"בהתחלה הם לא ידעו איך לאכול את זה וחששו מאוד מהתדמית. שמעון נתפס כמרוחק, פחדו שהתקשורת תיכנס לנו לחיים. הבטחתי להם שהחיים בבית השמח שלנו לא ישתנו - תמיד יש כאן מוזיקה, אורחים, כלבים, שכנים. מהר מאוד הרתיעה התפוגגה וכיום יש ביניהם אהבה מטורפת".
יש ביניכם הפרש של 28 שנים. איך זה מסתדר?
"שמעון צעיר בנפשו וברוחו. קצב החיים שלו מטורף, אף אחד לא יכול לעמוד בו. הוא איש מצחיק ומסביר פנים. לא מזמן התארחו פה 35 חבר'ה מהמכינה הקדם־צבאית של רון לשישי־שבת. היו גם דתיים וגם חילונים, אז הכל בושל על פלטות חשמליות ועשינו קידוש, שמעון קידש, בירך ואמר כמה מילים. יכול להיות שזה לא העולם שהוא הגיע ממנו, אבל מהר מאוד הוא התחבר לעולם התזזיתי שלנו, לטמפרמנט שלי ושל הילדים".
"אני חושבת שהקשר שלנו מצליח בגלל הניגודים: אני לא חובבת מותגים והוא תמיד מתוקתק, כשגרתי בקיבוץ גן שמואל הלכתי רוב הזמן יחפה ואני מניחה שהוא מעולם לא. מבחינתי אפשר לגור בחווה עם חיות, והוא רגיל לסטנדרט אחר. אבל שנינו ווינרים בנשמה. היה לנו ברור שנגור בבנימינה, כי ירון גר כאן ולמשמורת משותפת יש השלכות".
מה המתנה הכי רומנטית ששמעון נתן לך?
"יום אחד הוא הודיע לי שאני צריכה להגיע למקום מסוים בשעה מסוימת בלי להסביר למה. חשבתי שזה קשור לעבודה. הגעתי למקום בחדרה. פתח לי את הדלת בחור צעיר שבידיו גור של כלב רועים אוסטרלי. הוא אמר 'שלום, את ענבר? זה שלך'. הייתי בהלם, לא הבנתי מה הוא רוצה ממני. אמנם היו דיבורים על עוד כלב בנוסף למייק, הלברדור שכבר היה לי הרבה שנים. אבל לא תיארתי לעצמי שאקבל עוד כלב, ועוד משמעון. קראנו לכלב החדש צ'אק".
את הולכת למשחקים?
"אני הולכת עם הבנים שנים למשחקים - שניהם כדורסלנים שפרשו בגלל הצבא - ושנים שאנחנו יושבים באותו מקום. אם שמעון ירצה לשנות לנו את המקומות, אין סיכוי".
איפה את ושמעון מבלים יחד?
"אנחנו הולכים לסרטים, להופעות (ולפעמים שומעים את ההופעות באמפי שוני מהנדנדה בחצר), למשחקי כדורגל של מכבי תל אביב".
איך שמעון אחרי הפסד? מבואס?
"אני כמו קצינת נפגעים, מקציבה לו 24 שעות לאבל ואחר כך אומרת 'ממשיכים'. כך גם באובדן האליפות השנה. כמו שהוא האוניברסיטה של חיי, גם אני הצלחתי ללמד אותו כמה דברים".
זה נכון שיש כתם אדום בעברך?
"שיחקתי כדורסל נערות בהפועל תל אביב וכדורסל נשים בהפועל גן שמואל", היא צוחקת. "עד היום פיני גרשון תמיד צוחק עם שמעון ואומר לו 'יבוא יום שנחשוף שענבר שיחקה בהפועל'. זהו, גילינו את הסוד. קוריוז נוסף הוא שלמשפחה המאמצת שלי בקיבוץ גן שמואל קוראים משפחת מזרחי. מצחיק איך שהחיים מגלגלים אותנו".
פנקס ליד המיטה
לקיבוץ הגיעה בגיל 13, כשהחליטה לעזוב את הבית בחולון ולהצטרף לקבוצת הכדורסל ששיחקה בליגת העל. "נולדתי למשפחה בת ארבעה ילדים", היא משחזרת. "אחי הבכור, שמעון, נפטר מדלקת קרום המוח לפני שנולדתי, אבל תמיד שכן כעננה בבית, אף שלא דיברו עליו. לפני כמה שנים אני והאחיות שלי איתרנו את הקבר שלו ועשינו לו מצבה. סגרתי מעגל".
לא מובן מאליו שנערה בת 13 עוזבת הכל והולכת לשחק כדורסל.
"נכון, אבל בדיעבד כנראה בחרתי בכדורסל כדי למלא להורים שלי את החלל שנותר עם לכתו של אחי. כשהציעו לי לפתח את יכולות המשחק שלי בקיבוץ, ההורים שלי לא התנגדו".
את המסלול הצבאי התחילה כמ"כית. "יצאתי לקורס קצינות, הייתי מ"מ, מ"פ, מפקדת קורס מ"פ, קצינת הדרכה וסגנית קצינת חינוך פיקודית של הנח"ל בדרגת סגן. רציתי להשתחרר וללכת ללמוד וטרינריה".
ומה קרה?
"מפקד הנח"ל אז, תא"ל מנחם זטורסקי ז"ל, ביקש שאהיה קצינת הנפגעים של הנח"ל. לא היה לי מושג מה התפקיד הזה, כי לא הייתה אז בכלל קצינת נפגעים בחיל. חשבתי שאשרת שנתיים ואשתחרר, אבל נשאבתי לזה".
למה?
"זה תפקיד קשה, אבל מקבלים בו יותר מאשר נותנים. כל תפיסת החיים שלי השתנתה, פרופורציות זו מילת המפתח שלי. אני מסתכלת מהצד, רואה על מה אנשים מתעכבים, ריבים שטותיים. אני יודעת שהכל הבל הבלים, הכל יכול להשתנות באחת. יש לי שריטות, ואני חושבת שבצוק איתן הבנתי אותן בפעם הראשונה, הרגשתי מה שמרגישים הורים ללוחמים, חוויתי התקף חרדה".
במשך השנים ליוותה משפחות ברגעים הקשים ביותר, והייתה שותפה לבניית מערך הנפגעים של הנח"ל ולבניית אנדרטת הנח"ל בפרדס חנה. "אחרי זה, כדי להשאיר אותי בצבא, הוציאו אותי להפוגה של לימודים, ושוב חלום הווטרינריה נדחה", היא נזכרת. "חזרתי לצבא כראש מדור פרט של הנח"ל. אחרי שלוש שנים שימשתי ראש מדור קשר למשפחות במחלקת נפגעים של כלל הצבא, ולאחר מכן ראש ענף שבויים ונעדרים". בתפקידה האחרון הייתה מפקדת המרכז לקידום אוכלוסיות מיוחדות וסייעה לנוער בסיכון להתגייס. ראש ענף שבויים ונעדרים זה תפקיד קשה מאוד".
"ליוויתי את משפחות הנעדרים בסולטן יעקב, את משפחת ארד ואת המשפחות של חיילים שמקום קבורתם לא נודע. כל שם מזכיר לי משהו. אני זוכרת תאריכים, תמונות מהמכון לרפואה משפטית. זה לא עוזב אותי".
"השבוע, למשל, נסעתי לפתח תקווה, והדבר הראשון שקפץ לי לראש היה החייל בני אברהם ז"ל שגם אביו, חיים, נפטר. חיים כתב ספר ילדים עוד לפני שבני הובא לקבורה, והקדיש אותו לבנים שלי. נקרעתי, שאלתי מאיפה העוצמות האלה. אמרתי לעצמי, אנשים מתמודדים, אז מי אנחנו שנתבכיין? הכל מתגמד.
"כשאתה עוסק בשכול אתה חושב שיש לך פטור מאסונות. אתה אומר, אני את שלי כבר נותן. ופתאום אתה רואה שהשכול אינו פוסח על אף דלת, מעמד, גזע, דת ומין. אני מסתכלת על ורדה פומרנץ המדהימה, שהייתה מפקדת שלי ואיבדה את בנה דניאל בצוק איתן. סא"ל אופירה רותם איבדה את אורן בתאונת דרכים. גם היום, אחרי הרבה שנים בתחום, אין מילים לנחם".
ספרי על רגעים שאת זוכרת במיוחד.
"בתחילת דרכי כקצינת נפגעים הגעתי למשפחה שבנם התגייס ביום חמישי, נשאר בבסיס בסוף השבוע וירה בעצמו. הייתי בהיריון עם הבן הגדול. המשפחה נעלה אותי בחדר, עד שהרמטכ"ל יגיע לתת הסברים. חזרתי הביתה בלילה בטראומה, אמרתי שאני לא רוצה את התפקיד הזה, אבל קמתי בבוקר והמשכתי הלאה.
"להיות קצינת נפגעים זה לחיות 24 שעות ביממה בכוננות עם פנקס ליד המיטה. במלחמת לבנון השנייה הודיעו לי באמצע הלילה שבן של חברים טובים נפצע קשה. אני זוכרת את עצמי מתעוררת, כותבת את השם בפנקס, מבינה מי זה ולא יכולה להירגע".
גם את משפחתו של החייל גיא חבר ליווית הרבה שנים.
"נוצר בינינו קשר קרוב. נסענו כמה פעמים לחו"ל, לנסות לפתוח את התיק. זה נורא לחיות בחוסר ודאות, הילד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה ואין מה להגיד, רק להכיל ולעזור במה שאפשר. הבן שלי בתותחנים, כמו גיא. 18 שנים שגיא איננו. עד שלא יחזור בדרך כזאת או אחרת, לא אשקוט".
איך מחזיקים מעמד בתפקיד כזה?
"קצינת נפגעים חייבת ללמוד להתנתק. היום, כשאני חושבת על התקופה שגידלתי את הילדים, אני מתפלאת שהם יצאו נורמליים. לא הייתי כמעט בבית וכשהייתי הבאתי עבודה, שכללה הרבה עצב. אבל נראה שבכל זאת עשיתי משהו נכון. מצד אחד אני אמא משחררת ונותנת המון חופש לילדים, אבל בתוך תוכי אני חרדתית ומשתדלת שהם לא ידעו את זה".
כיום ילדיה כבר גדולים. רון עומד להשתחרר בקרוב, וניר יתגייס באוקטובר. "אני קמה כל יום ואומרת תודה אלוהים שקיבלתי מתנה והאנשים סביבי בריאים, ואני מרחיקה מעצמי רכילות וטוקבקים מרושעים נגד בן זוגי. אולי אני מתחבאת כדי שלא להיחשף לרוע, אבל תמיד אעשה הכל כדי שלפחות בסביבה שלי הדברים ייראו טוב יותר".
