כבר שבועיים שאני מסתובבת עם כאב בטן. כזה שלא נותן להירדם. המדקרת שלי אומרת שזה הביוץ או המחזור או פשוט איתות מהגוף שאני לא מצליחה להבין. אני עייפה, עצבנית ובלתי נסבלת. ואז פתאום הבנתי: אני בורחת. אני בורחת מלכתוב. בורחת מלסכם את השנה משום שאני יודעת שאין מילים שיסכימו להקיף אותה. אבל אני יכולה לנסות. אולי אפילו כדאי, בשבילי, לעצור ולהבין מה קרה פה.

שיעור 1: לכי לקראת הטוב, כל השאר יצטרף

חלום. מה זה חלום? מה החלום שלי? מה חלמתי להיות? מעולם לא רקדתי ושרתי על השולחן של ההורים שלי, ולא הושבתי את המשפחה לשעות של הצגות בסלון. לא הייתי ילדת פסטיגלים וממש לא עניתי להגדרה של ילדת פלא.

תמיד היו שואלים אותי: "אז מה את עושה?"

-"שחקנית".

-"לאאא... את? שחקנית? בחיים לא הייתי מנחש עלייך. שחקנית שחקנית?"

-"כן".

-"אבל איך ככה?"

-"ככה מה?"

-"רגישה כזאת. איך תצליחי, כפרה, מקצוע כזה - צריך מרפקים!"

-אצליח (הייתי מחזירה להם בלב).

שיעור 2: ודאי שמחשבותייך נמצאות במקום שבו את רוצה להיות

זה היה עוד יום של משמרת בוקר בקפה השכונתי שעבדתי בו. פתיחה, עיתונים, שירותים, אספרסו ראשון, לא, אנחנו עוד לא פתוחים, לחם וחמאה, מאפרות, כיסאות, ניקוי חלונות.

ואז, באמצע המשמרת, זה קרה. הבמאי ששבוע לפני כן בחן אותי לאודישן התיישב בשולחן 16 והתלבט איתי 40 דקות איזה תה להזמין - חליטת הגן הקסום או תה ירוק פראי, וכל מה שרציתי זה לצרוח עליו: "איך אתה לא מזהה אותי? נבחנתי אצלך בשבוע שעבר, למען השם! כמה לא חקוקה אני יכולה להיות?! למה לא קיבלת אותי?!". אבל במקום זה הסברתי לו בנימוס מוגזם על ההבדל בין לואיזה לזוטה, וכמה שמרווה זה טעים אבל אין על המרירות של היסמין. בסוף הוא החליט לבחור בזוטה ואני החלטתי לעוף הביתה.

הזמנתי לו את התה, הורדתי את הסינר והודעתי למלצרית שאיתי שאני יורדת מהמשמרת רבע שעה קודם. רצתי הביתה בעיניים מלאות דמעות, עליתי במדרגות, נעלתי את הדלת ובכיתי. לא רוצה יותר, נשבר לי. אני נלחמת בטחנות רוח, מנסה להיות משהו שאני לא. אני לא מתאימה, זה לא בשבילי.

ואז הבנתי: אני לא בוחרת את עצמי. אני בחיים לא הייתי מלהקת אותי לשחק בתפקיד הראשי באף סרט או סדרה. כנראה שגם לא באף הצגה. אני לא חושבת שאני מתאימה או ראויה, וכאן זה מתחיל. הבנתי שאף אחד לא יבחר בי לפני שאבחר בעצמי.

חצי שנה לאחר מכן ישבתי בסלון ביתה של שירלי מושיוף, מי שכתבה וביימה את הסדרה "איש חשוב מאוד". היא הסתכלה עליי בעיניים חודרות ואמרה:

"זה הולך להיות גדול, את מוכנה לזה?"

"כמה גדול?"

"גדול. עיתונים, יחצנים, הכל. זה ללכת עד הסוף".

"כן. אני מוכנה".

מאותו רגע, הקו הדק המפריד בין מציאות לחלום הלך והיטשטש.

ספטמבר שעבר. בחוץ החום עדיין עושה שרירים והלחות של תל אביב עדיין מאיימת להכחיד אותך. השעה 20:20 והכל כבר מוכן. נעליים, שמלה שאני אוהבת, עגילים, שרשרת. הבנתי שאני חייבת לעוף ולתפוס את המונית הראשונה.

"לאן?"

"לפרמיירה... התכוונתי, למוזיאון תל אביב".

"מה יש שם, הופעה?"

"לא. הקרנה של סדרה חדשה".

"אני מזהה את כל החברים שלי מהבית עומדים בשורה כמו הורים גאים בטקס סוף מסלול, מסתכלים עליי, מתרגשים בשבילי. הגעתי. הסדרה הראשונה שלי. אני השחקנית. עשיתי את זה"

"הולכת לדייט?"

"לא. הקרנה של... הקרנה של הסדרה החדשה שלי".

"מפיקה?"

"לא, אני שחקנית. האמת שאני השחקנית הראשית בסדרה הזאת".

"וואלה? אם את אומרת. החבר'ה של היום, אני כבר לא מבין כלום. כולם רוצים להיות בריאליטי, המירוץ למיליון וכל אלה. וואלה לא מבין את זה, אבל העיקר שתהיו בריאים".

"לא, אני לא מהריאליטי..."

"38 שקל גברת. הלוואי שתזכי, חמודה".

הסוכנת שלי על הקו. "איפה את???"

"אני פה".

"תגידי את נורמלית? הפרמיירה הראשונה שלך ואת דופקת איחור אופנתי?"

אני לא זוכרת מי לקח אותי ראשון ביד והוביל אותי בין ההמון, אבל מאותו רגע בליל של מראות ותמונות התחלפו לי מול העיניים. שאלות מכל כיוון: אז מי את? מי זאת רונה? מאיפה באת? מה את אוהבת בה?

ופתאום, בתוך כל הגלגל ענק הזה, אני מזהה את כל החברים שלי מהבית עומדים בשורה כמו הורים גאים בטקס סוף מסלול, מסתכלים עליי, מתרגשים בשבילי. הגעתי. הסדרה הראשונה שלי. אני השחקנית. עשיתי את זה.

הסדרה מתקבלת באהבה. תגובות שהיה אפשר רק לחלום עליהן. משבוע לשבוע עוד ועוד צופים נלהבים ואנשים שמתחילים לזהות אותי ברחוב.

יש לי ריטואל קבוע: בימי שישי אני קמה ב־8:00, רצה למכולת של צח, קונה חלה, יושבת על הספסל מתחת לבניין עם האייפון ורואה את הפרק של השבוע. בחיים שלי לא נהניתי ככה.

עם יהודה לוי ב"איש חשוב מאוד" (צילום: אוהד רומנו)
עם יהודה לוי ב"איש חשוב מאוד" (צילום: אוהד רומנו)

אני מתחילה להתרגל לרעיון וזה דווקא נעים. החורף מתחיל להגיע ואיתו גשם ראשון ששוטף קיץ ארוך של המתנה ועבודה קשה. חודשים של ציפייה לרגע שבו כולם יראו על מה עבדתי כל כך הרבה זמן מתחילים להניב את הפירות שלהם חיכיתי.

משם התחלתי להתקדם לעבר האתגר הבא, כניסה לתיאטרון הרפרטוארי. קיבלתי הצעה לאודישן בתיאטרון חיפה להצגה "גיבור הלובי", וגם הפעם פחדתי פחד מוות - מהבמה, מהקהל, מהכישלון. רציתי לומר לבמאי שבחן אותי "אתה עושה טעות, אתה לוקח שחקנית פחדנית, שמע לי, לך על השחקניות האחרות". עד כדי כך פחדתי.

"רציתי לומר לבמאי שבחן אותי 'אתה עושה טעות, אתה לוקח שחקנית פחדנית, שמע לי, לך על השחקניות האחרות'"

לאט לאט התחלתי להבין שמה שעבד לי בפעם הראשונה אולי יעבוד גם עכשיו. שאני מוכרחה לדמיין את ההצלחה שלי, לברוא אותה בדמיון, ואז לכבוש את המשימה. זו הדרך היחידה לנצח את הפחד: לבחור את עצמי לתפקיד לפני שבוחרים בי.

הזכרתי לעצמי את הקשר ההדוק שביני לבין התיאטרון: שאני משחקת כבר שנים, למדתי כל החיים תיאטרון, ולמרות הפחד אני כן מוכנה לשלב הבא. זה מה שאני יודעת ואוהבת לעשות.

ערב אחד, מאלו שזוכרים, הטלפון צלצל. מנהל תיאטרון חיפה על הקו:

"אלמה, את במצב שמיעה?"

"תמיד".

"טוב, אז..."

(אני לא נושמת)

"אני חושב שנלך על זה".

"נלך על מה?"

"עלייך".

לעצמי אני אומרת בלב: אני מפחדת.

התקבלתי. זה הצליח. לאט ובסבלנות הובלתי את עצמי אל הקבלה של הטוב הזה. גברתי על הפחד בעזרת ההיגיון. מבלי לפרוש, מבלי לפסול את עצמי ולבקש שייקחו מישהי אחרת במקומי, נלחמתי על החלום שלי וניצחתי.

אלו המרפקים? שאלתי את עצמי, מה, זה האופי שנחוץ כדי לחצות את הנהר הזה? זה מה שצריך בשביל להיות שחקן אמיתי? מישהו יכול להסביר, שאלתי. ואף אחד לא ענה. אני כאן ואני עונה, והתשובה היא כן.

ואז הגיע הבום הגדול. קמפיין ההלבשה התחתונה. רגע לפני שהכל קרה ישבתי מול הפסיכולוגית שלי והיא אמרה: "אלמה, זה טוב שאת הולכת עם מה שאת מרגישה, אבל את מבינה שזו הלבשה תחתונה וצריך לתת על זה את הדעת?"

"

הפסיכולוגית שלי אמרה: "את מבינה שזו הלבשה תחתונה וצריך לתת על זה את הדעת?"

כן", אמרתי. מבינה בגוף יותר מאשר בראש. הרגשתי שהתפקיד של רונה נתן לי כוח, נתן לי עמדה שבזכותה אני יכולה להשפיע.

הוחמאתי מכך שמותג הלבשה תחתונה בוחר בי. חשבתי שזה יהיה נהדר לעוף על עצמי ליום אחד ולעשות דבר שמעולם לא עשיתי, להשוויץ בגוף שלי. זה היה אחד מימי הצילום שהכי נהניתי בהם. מעולם לא הרגשתי יפה ונשית יותר.

על כל סערת הרשת שהתעוררה אחר כך אני יכולה רק לברך. כבר שנים אבא שלי אומר לי שהעיקר שכותבים את השם שלך נכון ושהכל נשטף ועובר כמו קצף של גלים.

אבל זה היה שיעור במשמעות של להיות אדם מפורסם. הדיבור עלייך מופקע, פתאום אנשים מרשים לעצמם להתיחס אלייך איך שהם רוצים. לטוב ולרע.

אבל גם באותם ימים של עיסוק בלתי פוסק במשקל ובמראה שלי, הייתי גאה בבחירה שלי והייתי חוזרת עליה עוד מאה פעם. למדתי כמה חשוב לפתח קול פנימי שיוביל אותי גם ברגעי סערה, כשקולות רבים נשמעים מכל עבר ומאיימים להטביע. עשיתי את הדבר הנכון.

שיעור 3: Be careful what you wish for

לפני כמה שנים ראיתי בטלוויזיה כתבה עם כוכבת רוק גדולה. המצלמה צילמה את העיניים הגדולות והיפות שלה. זה היה מאוחר בלילה והיא חזרה מהופעה. היא נראתה עייפה, מרוקנת וזקוקה לחיבוק. הכתב שראיין אותה אמר משפט שלא יוצא לי מהראש: "צריך להיזהר מחלומות, הם עלולים להתגשם".

חלומות מתגשמים. זה נפלא, אבל זה מגיע עם מחויבות גדולה. וזה קורה תוך מחשבה, מאמץ וסבלנות. הרבה סבלנות.

איפה אני היום? אני שואלת את עצמי. אני מתפרנסת מהמקצוע שלי. מתקיימת מאמנות. סדר היום שלי מלא ומאתגר ועל זה אני אסירת תודה.

לכל אורך השנה הזאת, לא משנה כמה מהר רכבת ההרים ירדה נמוך או עלתה גבוה, זכרתי דבר אחד: הכל דינמי ומשתנה. כולם יכולים לעלות למעלה, ובאותה מידה לרדת למטה.

אבל מעל לכל אני מאושרת על דבר אחד: גם אחרי כל השנה הזו, אני עדיין אותה אלמה. אני מחייכת, החברים שלי הם אותם החברים ואני עדיין נהנית מהדברים שנהגתי לעשות.

קשה לי לסיים, כמו שהיה לי קשה להתחיל. האם השנה הבאה תהיה סוערת יותר או פחות מקודמתה? אין לדעת, אני אומרת לעצמי. תמשיכי ללכת לקראת הטוב, כל השאר יצטרף.

  • ייצוג אלמה דישי: זוהר יעקובסון, איפור: בלה בן נור, שיער: לירון שמואל, אוברול: פקטורי 54, תגישיטים: ה. שטרן