ד"ר אפרת ברון־הרלב, סגנית מנהל מרכז שניידר
לרפואת ילדים ורופאת טיפול נמרץ ילדים: "בערב שבת לפני כשלוש שנים הייתי כוננית טיפול נמרץ ילדים כשהודיעו לי שמגיע ילד מתאונת דרכים, עם פציעת ראש קשה מאוד. כשהגעתי, הילד היה כבר בחדר הניתוח. נוירוכירורג הילדים ד"ר שלום דב מיכוביץ והצוות עמלו קשה כדי לסגור דימומים משמעותיים במקומות רבים במוח - מצב אנוש, עם סיכוי כמעט אפסי לשרוד. כשד"ר מיכוביץ פסק: 'עשיתי כל מה שאני יכול', היו עדיין דימומים ממקומות שלא הייתה אפשרות להגיע אליהם. כולנו ידענו, שאם הם לא ייפסקו, אין לילד סיכוי".
"כשמוחמד הועבר ליחידה לטיפול נמרץ התקשרתי למצנתר המוח ד"ר שמעון מימון והוא מיהר להגיע. הרמנו צוותים משולבים של מצנתרים, מרדימים, כירורגים וטכנאים ופתחנו חדר צנתורים כדי לסגור את הדימום בצנתור. היה מרגש לראות את ההירתמות למשימה של כ־ו־ל־ם, שהתגייסו להציל את הילד הזה".
רגע אחד שאת זוכרת במיוחד?
"בתוך כל זה, התקשר בני, לשאול מתי אגיע לארוחת ערב. עניתי שאינני יודעת וחשבתי לעצמי, שכאן יש ילד בן ארבע במצב נורא ומהבית עולים קולות של נורמליות. השילוב בין להיות שם בשביל הילד הזה ובשביל משפחתו שהולכת לאבד אותו, לבין ארבעת הבנים שמחכים לי בבית, אינו פשוט".
"כשלחץ הדם של מוחמד התייצב, הוא הועבר ליחידת טיפול נמרץ ילדים, אבל מצבו היה מזעזע. הסברנו למשפחה שסיכוייו אפסיים ושגם אם יתעורר, אין לנו מושג מה יהיה מצבו. בשבועות ובחודשים שלאחר מכן הילד הזה, אז בן ארבע, הוכיח לנו, שאנחנו מבינים הרבה אבל לא הכל ושאסור בשום אופן לוותר.
"היום, אחרי תהליך שיקום ארוך, בכל פעם שמוחמד מגיע לביקורת בשניידר, הוא נכנס אליי לחיבוק, נשיקה וצילום משותף. האושר ותחושת המתנה שאת מרגישה שקיבלת אינם משתווים לשום דבר אחר".
ג'ריר מסראווה מטייבה, אביו של מוחמד, היום בן 7: "כמה הייתי רוצה לחזור ליום שישי, 7 בדצמבר 2012, לשעה שתיים בצהריים. בשעה שלוש התהפך העולם שלנו. אני, אשתי ושלושת הילדים עברנו את הכביש, ופתאום הגיע אוטו קטן ועלה על מוחמד. הראש של הילד התחיל לדמם כמו ממטרה".
"הרופאים בשניידר עבדו עליו בלי הפסקה, אבל ההרגשה הייתה שאנחנו מאבדים את הילד. ואז הכרנו את ד"ר אפרת. לא ידענו מי היא אבל ראינו אותה נכנסת ויוצאת מחדר הניתוח, מחדר הצנתורים ואחר כך בטיפול נמרץ. היא דיברה איתנו, אמרה שהמצב מאוד גרוע, שנתפלל, אבל גם נתנה תקווה. גם כשהעבירו אותו מטיפול נמרץ לנוירוכירורגית ילדים, היא המשיכה לבוא אליו. כשמוחמד אמר מילה ראשונה, ד"ר אפרת בדיוק ביקרה אצלו והיא ממש בכתה.
"המאבק לא נגמר ולא ייגמר. מוחמד עובר טיפולים וניתוחים ויש לו עוד דרך ארוכה. אבל היא נמצאת איתנו תמיד, דואגת לנו כל הזמן. אני מרגיש כאילו למוחמד יש אבא אחד ושתי אמהות".
פרופ' יעקב (ג'יי) לביא, מנהל היחידה להשתלות לב, המרכז הרפואי "שיבא" תל השומר:
"שרה אילן הייתה בת 27 כשהגיעה אליי לפני תשע שנים. היא הייתה מועמדת להשתלת לב בדרגת דחיפות עליונה. זאת, בעקבות אי־ספיקת לב קשה מאוד שלקתה בה כתוצאה מטיפול כימותרפי שקיבלה בילדותה, בגלל גידול בכליה. היא החלימה מהתהליך הגידולי, אבל בהמשך לקתה באי־ספיקת לב.
"כשהכרנו היא התקשתה בתפקוד יומיומי ונשקפה סכנה מיידית לחייה. היה ברור שהסיכוי היחיד הוא השתלת לב. ב־3 במרץ 2006 נמצא תורם והיא זומנה בדחיפות להשתלה. איני יכול לשכוח את החרדה הגדולה שלה, של הוריה ושל בן זוגה, ומצד שני את הנחישות יוצאת הדופן שלה".
"אני משתיל לבבות למעלה מ־28 שנה וניתחתי מאות מושתלים, ומדהים אותי בכל פעם מחדש הקשר הרגשי העמוק שנקשר ביני לבין כל מושתל. אך עם שרה הקשר מיוחד עוד יותר, בגלל הסיפור הכל כך מורכב ומרגש, שכולל תפנית יוצאת דופן. המלצנו בפניה, כמו לכל מושתלת לב, להימנע מהיריון, הן בשל הסיכון שתיטול על עצמה עקב מעמסת ההיריון על הלב המושתל והן בגלל סכנה לעובר בגלל נטילת תרופות נוגדות דחייה, הידועות כבעלות סיכון לגרום למומים בעובר".
"אבל, מהר מאוד הבנו - ד"ר ידעאל הר־זהב, מנהל מרפאת המעקב של מושתלי הלב ב"שיבא" ואנוכי - שזו אינה אופציה מבחינתה. שרה חזרה ואמרה שהיא מוכנה להתמודד עם כל הסיכונים".
"מאותו רגע אמרנו שנעשה הכל, במקביל לגינקולוגים שטיפלו בה בהדסה הר הצופים, כדי שהתהליך יעבור בשלום. הורדנו את מינון התרופות למינימום, תוך מעקב קפדני אחר ההיריון, שהתגלה מהר מאוד כהיריון של שתי עובריות. לאורך כל הדרך החזקנו אצבעות, והיא פרחה והדביקה באופטימיות שלה את כולנו".
רגע אחד שאתה זוכר במיוחד?
"כשהגיע היום הגדול והיא הביאה אותן לעולם. אי אפשר לתאר את ההתרגשות שלי ושל הצוות כששרה הגיעה להציג אותן בפנינו. זה מסוג המקרים שגורמים לי להבין מדוע בחרתי במקצוע כל כך תובעני כמו משתיל לבבות".
שרה אילן, 37, מורה לדרמה ומדריכת כלות מבית אל: "כשאנחנו מדברים בבית על 'המלאך שלנו' ומתכוונים לפרופ' יעקב (ג'יי) לביא, לא מדובר בקיטש. הוא השליח הנאמן של הקב"ה, שהציל את חיי. כשהגעתי אליו היה ברור שאני חייבת השתלת לב, אבל היה ספק אם אצליח לשרוד אותה. והנה, תשע שנים אחרי כן, אני אמא לשתיים, חיה חיים מלאים וטובים ומתפקדת מצוין.
"כשנכנסתי אליו לראשונה הייתי נשואה שנתיים ומאוד מאוד חולה. כבר אז חששתי שלא אוכל ללדת וידעתי שלא הייתה כל אופציה להיריון. הוא אמר לי: 'להיות מושתל לב צריך לרצות!', והוסיף: 'מושתל ומשתיל זה חתונה קתולית!' – משפט שהבנתי רק בדיעבד.
"לאחר שההשתלה עברה בשלום היה ברור לי שאני הולכת להגשים את התשוקה שלי לאימהות. זה נתקל בהתנגדות, אבל כשהרופאים ראו שאני נחושה הם התגייסו למשימה המורכבת. ריבונו של עולם בחר לנו בפינצטה את הרופאים השליחים. ב'הדסה' הר הצופים טופלתי על ידי הגינקולוג פרופ' דוד זכות, שאין מילים לתאר את מסירותו. עברתי שישה מחזורי הפריה חוץ־גופית ובהפריה השישית הופרו שתי ביציות, שני עוברים הוחזרו לרחם ושניהם הושרשו - הישג בפני עצמו. אי אפשר לתאר את ההתרגשות כשהודיעו לי שיש היריון. היום הילדות בנות חמש ומדי פעם אנחנו מגיעים איתן לבקר את פרופ' לביא. עברו תשע שנים, אבל אנחנו ממשיכים כל יום להכיר תודה".
ד"ר אילנה שלזינגר, נוירולוגית, מנהלת המכון להפרעות תנועה ופרקינסון, המרכז הרפואי "רמב"ם":
"ב־2013 פתחנו ברמב"ם מרכז טיפול ברעד, היחיד מסוגו בארץ, לאחר שהועמד לרשותנו מכשיר חדשני המשדר גלי אולטרסאונד. כשמכוונים אותם לנקודה במוח, שאחראית על העברת האותות החשמליים הגורמים לרעד, הרעד פוסק.
"ואז הגיע אלינו סמי זנגי, שאמר: 'אני מוכן להיות המטופל הראשון!'. נדרש לכך אומץ בלתי רגיל. זנגי סיפר שמזה עשר שנים הוא סובל מרעד קשה שמפריע לו בפעילויות היומיום, כמו אכילה, שתייה ואף חתימה על צ'קים. בהכנה לטיפול גילינו איש מקסים, שלמרות המגבלה הקשה יש בו המון תקווה ואופטימיות. התפעמנו מרוח הקרב שלו וידעתי שנעשה הכל כדי להגשים את חלומו. כשהנוירוכירורג כיוון את גלי האולטרסאונד לנקודה המסוימת במוח, עקבנו בציפייה דרוכה".
רגע אחד שאת זוכרת במיוחד?
"כבר בדקות הראשונות לטיפול ראינו הקלה ברעד. זו הייתה התרגשות שקשה לתאר, קרה לנו קסם מול העיניים. התהליך נמשך כ־90 דקות, עד שהרעד נעלם כמעט לחלוטין. הוא לקח כוס ביד ולגם ממנה בלי לרעוד. לכולנו היו דמעות בעיניים. אחר כך הוא ביקש עט, ואחרי שבמשך שנים לא הצליח לכתוב את שמו, כתב: 'אם תרצו אין זו אגדה!'. היום, שנה וחצי אחרי, הרעד ביד לא חזר. מאז טיפלנו בחולים נוספים אבל בכל פעם שאני חושבת על זנגי, וזה קורה הרבה, אני מתמלאת אושר.
סמי זנגי, 75, בעל עסק עצמאי ממבשרת ציון: "הרעד בשתי הידיים התחיל לפני כ־30 שנה והתגבר בהדרגה, עד כדי שיבוש החיים שלי. אני בעל עסק וכבר לא יכולתי לכתוב קבלות, לחתום על צ'קים, לשתות קפה עם לקוח, לאכול. ד"ר שלזינגר הצילה את איכות החיים שלי. אם לא היא, אני לא יודע איפה הייתי היום. לעולם אהיה אסיר תודה לה".
ד"ר יובל גיאלצ'ינסקי, מומחה במיילדות וגינקולוגיה, מרכז תחום רפואת העובר ומנהל המרפאה לתאומים זהים במרכז הרפואי "הדסה" עין כרם:
"אני זוכר כל צמד תאומים שהצלחתי להציל, ובכל זאת, הסיפור של ליאת מוכתרי מרגש במיוחד. היא הגיעה אליי בשבוע ה־10 להיריון עם תאומים מונואמניוטים - תאומים זהים, שהתפצלו בשלב מאוחר מאוד, ולכן חולקים שליה אחת ונמצאים בשק היריון משותף. זה קורה אצל כאחוז מכלל התאומים הזהים. בארץ, מרבית המקרים שמתגלים נשלחים להפסקת היריון. אבל על סמך ניסיון שהצטבר בעולם, אפשר להציל כ־80% מההריונות הללו.
"בני הזוג מוכתרי הגיעו אליי עם חוות דעת רפואית שעליהם לעבור הפסקת היריון. הסברתי להם שאפשר לנסות להציל את העוברים, ופירטתי בפניהם את הסיכויים והסיכונים. השאלה הראשונה ששאלתי הייתה האם יהיו מסוגלים לעמוד במתח, לנוכח החשש המתמיד שבכל רגע העוברים עלולים למות. שניהם היו בדעה שייתנו לעוברים את הסיכוי לחיות. מדובר בעומס רגשי עצום, ועליי להודות שגם לי, כרופא. אני מזדהה עם הזוגות שמרגישים שהעובר ברחם הוא כבר הילד שלהם ונלחמים עליו. אחרי שהתברר שהעוברים בריאים, התחלנו בניטור תכוף והיינו קשובים לכל התפתחות. לפני כל בדיקת אולטרסאונד, החסרנו פעימה. נוצר בינינו קשר מיוחד. בשבוע ה־28 ליאת אושפזה כמתוכנן. החל בשבוע הזה הילודים יכולים לחיות מחוץ לרחם, ואם משהו משתבש מיילדים מיד".
רגע אחד שאתה זוכר במיוחד?
"את הלידה, כמובן. בשבוע 32 יזמנו ניתוח קיסרי, ולאוויר העולם יצא צמד תאומות מחובקות, שחבלי הטבור שלהן מלופפים זה בזה. ברפואה רגילה לא היו מצילים אותן. אני מרגיש שיש לי חלק בנס הזה".
ליאת מוכתרי, 30, ממעלה אדומים, אם לתבל (בת 3) והתאומות תאיר ורביד (כמעט שנתיים): "כשתבל הייתה בת שנה הריתי. באולטרסאונד הראשון ראו עובר אחד. בשני התגלו שניים. בעלי ואני התרגשנו, אבל השמחה הייתה קצרה. כשנכנסנו לרופא הוא אמר: 'אתם חייבים להפסיק את ההיריון הזה!'. היינו בהלם. הוא הסביר שמדובר בתאומים זהים, שמחוברים בשליה אחת ואין ביניהם מחיצה, שמדובר בהיריון נדיר מאוד, שאין לו סיכויים רבים. עוד אמר, שיקרה אחד משלושה דברים: מוות בשלב כלשהו של ההיריון, מוות אחרי הלידה או מומים בעוברים. יצאנו נסערים. הלכנו לרופא מומחה ושמענו תשובה זהה. אין סיכוי שהעוברים ישרדו! כשרופא בכיר שלישי פסק שחייבים להפסיק את ההיריון, החלטנו בצער שנוותר על ההיריון".
"ואז הופיע דימום ושמחתי שההחלטה נעשתה בידי שמים. אבל במיון ב'הדסה' עין כרם, כשהתברר שלעוברים יש דופק, אמרה לי הרופאה: 'יש אצלנו רופא שמומחיותו תאומים. תלכי אליו'. למחרת, הדימום פסק. כאילו יד אלוהים גרמה לדימום כדי שאגיע לד"ר גיאלצ'ינסקי, והוא באמת היה הראשון שנתן לנו תקווה. סמכנו עליו והלכנו איתו יד ביד אל הלא נודע, נגד כל הסיכויים והמלצות הרופאים. התאשפזתי כמתוכנן, בשבוע ה־28, בידיעה שכעבור חודש אלד בניתוח קיסרי. ב־6 בנובמבר 2013 הוכנסתי לחדר הניתוח וד"ר גיאלצ'ינסקי הוציא את שתיהן, חבוקות. אחרי חודש בפגייה הן הגיעו הביתה. היום, תאיר ורביד ילדות מקסימות והכל בסדר. בכל 6 בחודש אני שולחת לו תמונה שלהן. הן נולדו בזכות התקווה, האמונה, הנחישות, הזוגיות הטובה שלנו וד"ר יובל אחד!".
ד"ר אבי כהן, מנהל המחלקה לנוירוכירורגיה, המרכז הרפואי־אוניברסיטאי "סורוקה", באר שבע:
"גיא שילון היה בן עשר כשהגיע אלינו לפני 22 שנה והתלונן על בעיות בקואורדינציה. מהר מאוד הבנו שמדובר במשהו לא תקין, ובדיקות הדימות גילו גידול ממאיר בגזע המוח. גיא היה ילד מאוד יפה ובעל אישיות מיוחדת. מחד, הפגין בגרות ושאל שאלות חכמות, ומאידך, רגיש וקשור מאוד להוריו. הכאבים הקשים שהיו כרוכים בניתוחים ובכימותרפיה הצריכו המון תשומת לב, ומשפחתו הייתה מסורה ללא גבול. הפנמנו את הכאב שלהם. הם מעולם לא באו בטענות רק שאלו שאלות ענייניות".
רגע אחד שאתה זוכר במיוחד?
"במקצוע כשלי אינך יכול להרשות לעצמך להפגין רגשות, כי אז תשרה על המטופלים חוסר ביטחון, אבל גיא נגע מאוד ברגשותיי. לאורך השנים אני עוקב אחר הישגיו. ילדים שעברו ניתוח כזה, כימותרפיה והקרנות, סובלים לא פעם מהפרעות קשב וריכוז ומבעיות נוספות. אבל הבחור הזה הגיע להישגים יוצאי דופן. שמחתי כשבחר ללמוד הנדסת תוכנה, כשסיים תואר ראשון ושני, והיום כשהוא גם מרצה. זה מאוד מרגש אותי, ואני לא מתבייש לומר שאני גאה בו".
גיא שילון, 32, מהנדס מחלקה ומרצה במכללה האקדמית ע"ש סמי שמעון: "בגיל עשר וחצי התחלתי לראות הכל כפול. הוריי לקחו אותי לאופטומטריסט והתחלתי להרכיב משקפיים, אבל הבעיה לא נפתרה. בבדיקת MRI התגלה שיש לי גידול בגזע המוח".
"הוריי לא הסתירו ממני שיש לי גידול, אבל לא ממש הבנתי את המשמעות. קבעו לי תור לניתוח אצל ד"ר אבי כהן ב'סורוקה', וכבר במפגש הראשון הרגשתי נוח איתו. הוא הציג את עצמו, הסביר לי מה הוא הולך לעשות בניתוח, וגם אמר שינסה להסיר כמה שיותר מהגידול. דאגתי מאוד שהניתוח יפגע בחיצוניות שלי והוא הבטיח שינסה לשמור שזה לא יקרה. הניתוח נמשך שעות ארוכות וההתאוששות הייתה קשה וארוכה. ואז התברר שצריך ניתוח נוסף. אחרי כמה חודשים ב'סורוקה' עברתי כימותרפיה והקרנות והוא שמר איתנו על קשר רציף.
"בחגיגת בר המצווה שלי הוא היה אורח הכבוד. במשך שנים עברתי ניתוחים נוספים אצלו ועד היום אני נמצא במעקב תקופתי. לא התגייסתי, אבל התנדבתי לשירות לאומי. בהמשך למדתי הנדסת תוכנה וסיימתי תואר שני. לכל אורך הדרך אנחנו בקשר והוא מתעדכן במתרחש. כשהצעתי נישואים לבת זוגי, שאותה אני עומד לשאת בקרוב, היה ברור לכולנו שד"ר אבי כהן יהיה אורח מאוד מכובד בחתונה. אלמלא הוא, כנראה שלא הייתי פה היום".
ד"ר עירית אביבי, מנהלת המערך ההמטולוגי ב"איכילוב":
"יש חולים רבים שלעולם לא אשכח, אבל צביה היא אדם יוצא דופן. ההתמודדות האישית, הזוגית והמשפחתית שלה היא בעיניי מודל לשפיות ובריאות. זו התמודדות שאומרת - עושים כל מה שאפשר, באופן ריאלי ומפוכח, ומאמינים שיהיה בסדר. ובלי קשר למה שקורה, את קמה, מחייכת ומאמינה שהחיים שלך בסוף יהיו שוב נפלאים.
"היא הגיעה אלינו עם לימפומה - סרטן אגרסיבי מאוד, מסוג נדיר ואלים ובמצב כללי ירוד מאוד. ידענו כבר משלבים מוקדמים שהיא תזדקק להשתלה של מח עצם מתורם - טיפול לא שגרתי כשמדובר בלימפומה.
"כשהתברר שצביה מאומצת, הבנו שאי אפשר לקבל תרומה מבן משפחה, ומשלא מצאנו תורם מתאים במאגר העולמי, ערכנו חיפוש במאגר הדם הטבורי. לשמחתנו החיפוש הוביל לשני תורמים מתאימים: מכיוון שלאדם מבוגר דרושה כמות גדולה של תאי אב, ההשתלה נעשתה משני חבלי טבור שונים.
"השתלה של דם טבורי אינה תהליך פשוט: לפני שהמטופל מקבל את מנות הדם הוא מקבל טיפול כימותרפי ותרופות שמדכאות את מערכת החיסון שלו. למרות הקשיים, צביה קמה כל בוקר, פרשה מזרן ועשתה התעמלות. 'כי ככה מתחילים את הבוקר', נהגה לומר. ההתמודדות שלה הרשימה אותי מאוד. לאורך כל הדרך היא הייתה גלויה לחלוטין, אמרה מתי היא נזקקת לעזרה מהצוות הרפואי, מהעובדת הסוציאלית, מבן הזוג, מהילדים. זו הייתה התמודדות משימתית, שלוקחת כל יום בנפרד, אך בו בעת מתבוננת קדימה באופטימיות רבה.
"וההשתלה עבדה. מאז צביה בריאה ומדהימה. אנחנו חוגגות בכל שנה שני ימי הולדת: את יום ההולדת שלה ואת יום ההשתלה".
רגע אחד שאת זוכרת במיוחד?
"הרגע שבו היא נכנסה אליי לחדר, זמן קצר לאחר סיום הטיפולים, ובישרה שהיא התחילה לעלות במשקל. המצב הרפואי היה אמנם שביר, אך צביה נכנסה לחדר ושאלה בחיוך: 'נו, את רואה כמה אני יפה היום?' ידעתי שהיא לא משוכנעת במה שהיא אומרת, אבל בוחרת באומץ להרגיש ככה".
צביה חגי, 60, מקיבוץ עין השופט, אמא לארבעה: "בגיל 53 פתאום התחלתי לרדת במשקל. התנפחה לי הבטן, היה לי קשה לבלוע, לנשום ולדבר, לא היה לי כוח לכלום. לא הבנתי מה קורה, המצב החמיר אבל התעלמתי. בסוף הלכתי לבדיקות בקופת חולים ולא מצאו כלום, רק אמרו לי: 'אין לך סרטן'. יצאתי משם, בעלי חיבק אותי ואני בכיתי - לא הבנתי איך אין לי כלום ובכל זאת המצב הולך ומידרדר.
"ואז שלחו אותי לבדיקות הדמיה ומשם לרופא שמתמחה בתפקודי כבד. עוד לפני שנכנסתי הוא שאל אותי: 'איך את חיה? אני לא מבין איך לא אמרו לך, אבל יש לך סרטן בכבד'. מיד התחילו לברר לאן לשלוח אותי. הרופא של הקיבוץ שמע על ד"ר עירית אביבי. בשש וחצי בבוקר, בוערת מחום, הגעתי אליה. היא ניגשה אליי ואמרה: 'המצב רע אבל אני אטפל בך'.
"התקופה הראשונה הייתה קשה מאוד. הסתבר שיש לי סרטן נדיר, אלים, שהתגלה בשלב ארבע - הכי קשה. שקלתי 45 ק"ג, ולא נתנו לי סיכוי של יותר משלושה שבועות לחיות. אבל אני נלחמתי, וד"ר אביבי הייתה אמא, מטפלת וחברה. פשוט מלאך. היום, שמונה שנים אחרי, אני בריאה לגמרי".
פרופ' דן ערבות, מנהל מערך לב וחזה בבית החולים"בילינסון":
"לפני כשנה הודיעו לנו שמגיעה נערה בת 17 עם הידרדרות קשה בעקבות שפעת חזירים. הריאות שלה הפסיקו להעביר חמצן לגוף: אם בדרך כלל נכנסים בכל נשימה 500 סי.סי חמצן, אצלה נכנסו רק 50. עדן הועברה אלינו מכיוון שאנחנו מרכז ה'אקמו' (מכשיר לב־ריאות מלאכותי) הארצי. צוות מבית החולים נסע לעפולה, חיבר אותה למכשור והביא אותה אלינו מונשמת ומורדמת. אצלנו היא שהתה כשבועיים, עד שבהדרגה הריאות שלה חזרו לפעול".
"מה שיוצא דופן בסיפור של עדן הוא שיום לפני ההידרדרות היא עוד הייתה בריאה לגמרי, ובבת אחת הגיעה למצב של כמעט מוות. הריאות שלה לא עבדו כמעט. ללא האקמו, עדן הייתה מתה. זה דבר מופלא".
רגע אחד שאתה זוכר במיוחד?
"הרגע שבו אחרי שבועיים של חיבור לאקמו ראינו שלריאות כבר נכנסים 300 סי.סי, לעומת ה־50 שנכנסו כשהיא הגיעה. הרגע שבו הריאות מתפקדות מספיק כדי לקיים חיים - זה הרגע שבו אתה יודע שניצחת. אני זוכר את המבטים והחיוכים של כל הצוות בטיפול נמרץ. הסתכלנו אחד לשני בעיניים וידענו שזה הולך לכיוון טוב. עוד רגע בלתי נשכח היה כשעדן באה אחרי כמה חודשים, כדי לצלם אותנו לסרט שעשתה במסגרת בית הספר על מה שעבר עליה. אף פעם לא ראיתי אותה ככה, בריאה ובמצב מצוין. זה היה מאוד מרגש".
עדן עמר, 18, ממושב מרכז חבר: "הייתי אצל חברים במושב והרגשתי לא טוב. חזרתי הביתה, לא רציתי כלום חוץ מלישון. בערב התחיל קוצר נשימה ולפנות בוקר כבר הרגשתי ממש רע. בשבע בבוקר הלכנו למרפאה של קופת חולים והתמוטטתי בכניסה. כשהגעתי באמבולנס לבית החולים בעפולה חיברו אותי למכונת חמצן. הדבר הבא שאני זוכרת הוא שהתעוררתי ב'בילינסון' עם המון צפצופים ומכשירים. היה לי מכשיר הנשמה בפה ולא יכולתי לדבר; הידיים היו קשורות ולא יכולתי לזוז. עוד לפני שפתחתי עיניים שמעתי דיבורים. שמעתי את אמא שלי אומרת: 'תודה, פרופ' ערבות, הצלת את החיים של הבת שלי'.
"הבנתי שקרה משהו ושאני בבית חולים. לא זכרתי כלום. היו המון אנשים סביבי. אני זוכרת ששמעתי את סבא מבקש: 'תחזרי אליי, בנתי', וסבתא לחצה לי את היד וביקשה: 'תפתחי עיניים חזק בשבילנו'.
"כמו שזה בא, ככה זה הלך. חזרתי הביתה אחרי חודש על כיסא גלגלים. הייתי כמו תינוק שלומד מחדש ללכת, לאכול, להחזיק. המשפחה והחברים לא ויתרו לי. היו מוציאים אותי עם ההליכון, מדרבנים אותי להפעיל את הגוף. כשחזרתי לבית הספר, שבו אני לומדת במגמת קולנוע, החלטתי לעשות סרט על מה שקרה. שנה אחרי כן, חזרתי לבית החולים, ראיינתי את פרופ' ערבות ואת אנשי הצוות שטיפלו בי. היה לי קשה לשמוע מה עברתי, אבל התגברתי והיום אני בסדר גמור".
ד"ר הדסה גולדברג, אונקולוגית ומנהלת המכון האונקולוגי בבית החולים "המרכז הרפואי לגליל" (נהריה):
"הגיעה אליי בחורה צעירה, עורכת דין בתחילת הקריירה, עם סרטן שד בשלב מתקדם יחסית, ללא גרורות מרוחקות. רק 5%-3% מהנשים שמאובחן אצלן סרטן שד הן מתחת לגיל 35, ואפרת הייתה אחת מהן. היא הייתה מוקפת במשפחתה והייתה חרדת מוות באוויר, כי המחלה שלה נראתה על פניה מסוכנת מאוד.
"למרות הפחד, אפרת שמרה על אצילות. היא לא החצינה את החרדה ונעזרה רק איפה שהיא הרגישה שזה הכרחי. למרות גילה הצעיר מאוד - ההתנהלות שלה ושל המשפחה הייתה מעוררת התפעלות.
"כיוון שהיא הגיעה עם מחלה מתקדמת בשד, ניתוח בשלב הזה חייב כריתה מלאה של השד. בגלל החרדה הגדולה, אפרת ביקשה לעבור ליתר ביטחון כריתה של שני השדיים. ואני אמרתי לה: 'חכי, נטפל במחלה לפני הניתוח ולא אחריו, נראה איך תהיה התגובה לטיפול ואז נחליט על טיב הניתוח. היה לי חשוב לנסות לשמר את השד, ולכן הוחלט לנסות טיפול לפני הניתוח, שיקטין את הגידול.
"ההרצפטין נכנס לשימוש באמצע 2005, כתרופה אחרי ניתוח לגידולים בשד שמגיבים אליו (גידולים שמגיבים להרצפטין הם גידולים אלימים, שבעבר אחוז גדול של הנשים היו נפטרות בגללם). אפרת הייתה הראשונה שניסיתי לטפל בה בהרצפטין לפני ניתוח במטרה להקטין את הגידול והתוצאה הייתה מדהימה: עוד לפני הניתוח הבנו שהגידול כמעט ונעלם, אבל היינו חייבים לנתח כדי לוודא שלא נשארו תאים סרטניים. ובאמת, בניתוח לא נמצאה מחלה בשד".
רגע אחד שאת זוכרת במיוחד?
"אני זוכרת את הרגע הזה של קבלת התשובה מהפתולוגיה, ועוד יותר את הרגע שבו בישרתי לה. זו הייתה שמחה שאי אפשר לתאר במילים. היום כבר יודעים שאצל כמחצית מהנשים שמטופלות בהרצפטין, הגידול נעלם עוד לפני הניתוח. אבל אז זה היה מהלך חדשני.
"בסופו של דבר אפרת עברה כריתה מוגבלת, רק של האזור שבו היה הגידול במקור. בעיניי יש בזה מסר חשוב למטופלות: לעתים קרובות הרופא הראשון שהן פוגשות הוא כירורג, שלא פעם מציע כריתה מלאה שלא תמיד הכרחית. טיפול תרופתי אמנם מעמיס על המטופלת כחמישה חודשים של תופעות לוואי קשות, אבל הוא מגדיל משמעותית את הסיכויים להחלמה מלאה, תוך הסתפקות בכריתה מוגבלת ושימור השד. זה חשוב במיוחד כשמדובר בבחורה צעירה. היום, תשע שנים אחרי, אפרת היא אישה בריאה".
