"אנשים אומרים שמוות זה הדבר הכי גרוע, אבל זה לא נכון. להיות מת בתוך גוף חי זה הרבה יותר גרוע," אומרת אורלי פרוינד, שהקימה את "יחד מחושך לאור"
- עמותה המממנת לנשים וגברים שנפגעו מהתעללות מינית בילדות את הטיפול הנפשי שהם כל כך זקוקים לו. את הסכום הראשוני, 64 אלף שקל, המספיקים למימון שנת טיפול בקבוצה של עד שמונה נפגעות, גייסה האישה האמיצה הזו, בעצמה שורדת של התעללות מינית, בעזרת מימון המון באתר הדסטארט.
מאז, הצליחה לפתוח כבר ארבע קבוצות כאלה, בבאר שבע, בתל אביב ובירושלים. לאחרונה זכתה העמותה בפרס של 15 אלף שקל מקרן יפה לונדון יערי, המנוהלת על ידי הקרן החדשה לישראל. אבל לפרוינד זה לא מספיק, היא רוצה שעוד נפגעות ונפגעי התעללות מינית בילדות, כמוה, ינצלו את ההזדמנות שפתחה בפניהם, ידאגו לעצמם ויקבלו טיפול.
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה "
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
"הפכתי למתה בעודי בחיים":
היא בת ,47 גרה בבאר שבע שבה גם גדלה, נשואה ליוסי, מורה לגיטרה וסטודנט לחינוך, ומגדלת שלושה ילדים (22, 19 ו-9). מי שפגע בה היה קרוב משפחה שבביתו בילתה שעות רבות. עד היום לא ממש ברור מי ידע על מה שקרה שם, בבית שעבור אורלי הפך לגיהינום.
איזו ילדות הייתה לך?
"כשאני חושבת על הילדות שלי אני מדמיינת ארגז שאני בתוכו, וילדה אחרת, שדומה לי בדיוק, חיה בחוץ חיים כאילו רגילים. אני, שבתוך הארגז, לא יכולה לברוח ממנו וגם אין לי מקום לזוז, כי הכל מלא בפחד ובכאב, בעצבות ובבהלה, בייאוש ובגועל. אבל אף אחד לא יודע שאני בארגז, בגלל זו שבחוץ - שמצליחה להטעות ואיש לא יודע שהיא רק בובה, שלא מרגישה, ורק ממשיכה ללכת לבית הספר, ללמוד ולחייך כשצריך. ואני? אני מתה בכל יום, בכל דקה. מגיל חמש עד גיל .20 יותר 15-מ שנה בגיהינום," היא אומרת, ופתאום מתכנסת בתוך עצמה, כמו שעושים ילדים קטנים במצבים שמאוד מביכים אותם, והשיער השחור שלה מכסה את פניה.
"מה שהכי נורא הוא שאני יודעת שהיו לי חיים כפולים, אבל לא זוכרת אותם. הרי בטח שיחקתי והכנתי שיעורים וחגגתי יום הולדת והיו לי חברים. אבל איפה כל זה? אני לא זוכרת כלום. לא יודעת איך התקיימתי. לא מבינה איך הצלחתי להסתיר כל כך טוב. איך יכול להיות שכל
כך כאב לי ולא בכיתי חזק? איך יכולתי ללכת כאילו שהרגליים לא כושלות? איך הצלחתי לעמוד לידו, בלי ליפול מרוב פחד? לא ידעתי כלום, חוץ מלפחד ממה שיקרה מחר, או אחר כך או עוד מעט. ואם הייתי כל כך חזקה, אז למה אני לא זוכרת כלום? לא מורים, לא טיולים ומסיבות, לא מי ישב לידי בכיתה ולא מה עשיתי ומה קרה. אני רק זוכרת 15 שנה של רגשות קשים ואיומים. זוועה שאם אני רק מנסה להציץ לתוכה, גם היום אני מאבדת את היכולת להישאר בהכרה," מסבירה אורלי.
איך ייתכן שכל האנשים סביבך לא הבחינו במה שקורה לך?
"היום אני יודעת שילדים שנפגעים מהתעללות מינית קשה, במיוחד בתוך המשפחה, הופכים להיות אלופים בהסתרה, בגלל החשש שכל העולם שלהם ייחרב, אם הם יגלו למישהו מה קורה להם. ולכן, עם השנים הפכתי לסוג של מתה בחיים. כשהכאיבו לי, כבר לא כאב לי. כל יום עשיתי לעצמי ריסטרט ואיכשהו המשכתי הלאה."
ובכל זאת הצלחת להשלים בגרויות, ללמוד באוניברסיטה ולהקים משפחה.
"הייתי תלמידה עם ציונים גבוהים, שהתנהגה יפה ועשתה בגרות מלאה. אבל חלק מהבחינות עשיתי בבית חולים, כי בגיל ,16 כשנמאס לי לסבול ורציתי למות, הפסקתי לאכול והגעתי למשקל של 38 קילו. כשאושפזתי, הרופאים הסבירו שזו אנורקסיה, שהופיעה אצלי כמו אצל רבות בגיל הזה. אפילו לא ניסיתי להסביר שמדובר באבחון שגוי. אחר כך למדתי באוניברסיטה ראיית חשבון ובגיל 22 פגשתי את יוסי. אני חושבת ששנינו היינו סוג של ילדים עם שריטה וזה חיבר בינינו."
"הרגשתי שלא מגיע לי לטפל בעצמי"
כלפי חוץ הכל נראה בסדר. "הייתה לי משפחה, ששמחתי להקים ולטפח, למדתי באוניברסיטה, ולימדתי ראיית חשבון בכמה מכללות. אבל הנפש שלי הייתה הרוסה. כל הזמן הרגשתי אשמה.
"המצב רק החמיר כשאנשים אמרו לי: שימי את מה שקרה מאחורייך. אבל איך אפשר? פגיעה מינית בילדות היא לא משהו שעובר. זה כמו טיפה שנופלת למים ויוצרת עוד ועוד מעגלים של פגיעות נוספות, שרק הולכות ומתרחבות."
כשבתה הקטנה הייתה בת חצי שנה, העזה אורלי לספר במשפחה מה קרה לה, "וכתוצאה מכך נוצר קרע במשפחה. עוד שנתיים חלפו עד שהגשתי במשטרה את התלונה הראשונה, .1996-ב אז, החל מאבק של שנים, כדי להעמיד את התוקף למשפט." בעזרתה של העיתונאית יעל דן ואנשים נוספים, התקיים משפט צדק. התוקף הורשע והלך לכלא, שם מת אחרי שלוש שנים.
לדבריה, כל השנים האלה היא לא טיפלה בעצמה כראוי. "הרגשתי שלא באמת מגיע לי לטפל בעצמי, וגם לא היה לי מספיק כסף כדי לממן את הטיפול הנפשי שהיה כל כך נחוץ לי. נכון שיש מרפאה לטיפול בנפגעי טראומה ואפשר לקבל עזרה גם בבית חולים פסיכיאטרי, אבל כשפניתי למוסדות הממשלתיים האלה, שבהם הטיפול מוגבל בזמן והמטפלים מתחלפים, רק סבלתי יותר".
למה?
"כי טיפול זה תהליך לא קל. יש בו עליות ומורדות ובמהלכו נפתחים דברים מאוד קשים. כשאת מתחילה טיפול, את מסירה לאט לאט את מעטפת ההגנה שבנית לעצמך לאחר הטראומה ונותנת לדברים נוראיים שהדחקת, כמו תחושות איומות של חוסר ערך ורגשות אשמה שצברת, לצאת החוצה. את הופכת להיות הרבה יותר פגיעה ולכן - אם אי אפשר להמשיך בטיפול כי סיימת את מספר הטיפולים שהקציבו לך, או שהמטפל שלך, שסמכת עליו, פתאום מתחלף ונעלם - את כבר לא יכולה לחזור לאחור, אל ההגנות שפירקת. חוויתי נפילה גדולה כזו, בגיל 28 עד ,30 כשהיו לי כבר שני ילדים בבית. הגעתי למצב נוראי, כתוצאה מטיפול שנפסק פתאום. במשך שנים היה לי ברור שאני לא נכנסת שוב טיפול כזה, למרות שחיי כבר לא היו חיים."
איך בכל זאת הגעת לטיפול המתאים לך?
"לפני שש שנים, אחרי שהוא הורשע, התפנה בי מקום להתמודדות חדשה. אבל גם אז לא רציתי להשתעבד להוצאות של הטיפול ולחשוב פעמיים לפני שאני קונה ארטיק לילדים. לא רציתי לפחד שייגמר לי הכסף והטיפול ייפסק."
מי ששינו את המציאות הקשה של אורלי הייתה קבוצת חברים שליוותה אותה במאבק המשפטי. הם התגייסו ואספו למענה סכום כסף שמממן לה גם היום את הטיפול הנפשי, "ורק אחרי שהתחלתי את התהליך, פתאום הבנתי שאפשר להרגיש טוב ולהיות שמחה באמת. זה כאילו שמישהו מושיט לך יד ומושך אותך. מעמיד אותך על הקרקע ומחכה עד שתהיי יציבה ותוכלי לעזוב את היד שלו.
"זה לא אומר שכל הבעיות שלי נפתרו. אני מתקיימת מקצבת נכות, בגלל מה שעברתי. קשה לי להיות לבד. יש לי הרבה פחדים. אני מעדיפה לא לצאת מהבית ללא ליווי. מתקשה לנסוע בתחבורה ציבורית לבד, מפחדת ללכת לשירותים במקום זר. אבל אני חיה. קודם, הדחקתי את הכאב. כדי להתגונן, כיסיתי את עצמי בעוד ועוד קליפות. אחרי הטיפול, הקליפות האלה התקלפו.
"אני ממש מצטערת שלא התחלתי לטפל בעצמי יותר מוקדם. לכן גם הקמתי את העמותה. ברגע שהבנתי איך מרגישים כשמקבלים טיפול נפשי איכותי, הרגשתי שזה לא הוגן שרק אני איהנה מהסיוע שארגנו לי חבריי. היה לי ברור שאני צריכה לדאוג שגם נפגעות אחרות יקבלו עזרה במימון הטיפול. החלטתי לעשות כל מה שצריך כדי לפתוח עוד קבוצות כאלה, בכל הארץ. בכל מקום יש אנשים שנפגעו מינית בילדותם."
"אני יכולה לעזור להן בגלל מה שעברתי"
היום, אורלי מציעה לנפגעות ולנפגעים אחרים תוכנית טיפול קבוצתי, שבו המשתתפים לא חייבים אפילו להזדהות בשמם האמיתי. עליהם לשלם רק "דמי רצינות" של 20 שקל לפגישה.
"מדובר בטיפול קבוצתי שבועי, המבוסס על קבוצה סגורה, שהיא מקום מוגן ובטוח. יש בה מטפלת ומטפל ועד שמונה אנשים שעברו חוויה דומה. בכל קבוצה כזו נוצרת עם הזמן תחושה של הזדהות ושיתוף וגם כוח. רבות מהמשתתפות בקבוצות שכבר פועלות מספרות לי שהן
מתחילות פתאום להרגיש שהן יכולות גם לעזור ולא רק להיעזר. הופכות מנפגעות לפעילות למען אחרים בקהילה שלהן."
הקבוצות מיועדות רק לנשים?
"לא. יש לנו גם קבוצה מעורבת של נפגעות ונפגעים, שהיא היחידה בארץ ואולי בעולם. רציתי להקים קבוצה כזו כי אני נגד התפיסה שלפיה כל הנפגעות נמנעות מקשרים עם גברים ומפחדות מהם. זה לא נכון. אני לא מפחדת מגברים, למרות שנפגעתי על ידי גבר. אני לא מוכנה להדביק את הסטיגמה הזו על כל הגברים, ולכן - אם מישהי מוכנה לשבת בקבוצה מעורבת, שבה אפשר לעבור סוג של תיקון, כי יושבים בה גברים שגם חוו פגיעה מינית בילדות, מגיע לה שתעמוד לבחירתה גם קבוצה כזו."
איך אפשר להגיע לקבוצה טיפולית שאת מקימה?
"צריך להתקשר לעמותה, כלומר אליי. רק אני מדברת עם הפונות, כי גם אני נפגעת, ולנשים שמסתירות סוד כזה קל יותר לדבר דווקא איתי.
"כשנשים מתקשרות, אני אומרת כבר בתחילת השיחה שאני מבקשת לא לדבר איתי על מה שהיה, אלא על כל מה שעובר עליהן עכשיו. על ההתמודדות הקשה עם הנזקים. זו גם הדרך שבה אני מעבירה הרצאות לפני שופטים ורופאים, מורים ופרקליטים. אני לא מספרת שם על מה שהתוקף עשה לי, אלא מסבירה מה קורה לילדים שנפגעים מינית. למה הם לא מדברים על מה שקורה להם ומה אפשר לעשות, כדי לזכות באמונם."
את באמת מאמינה שטיפול יאפשר להחזיר לאנשים שנפגעו את האמון והתקווה?
"בוודאי. הטיפול שעברתי עזר לי להבין שזה שיש דברים רעים בעולם לא אומר שכל העולם רע. אנשים אומרים לי שאני תמימה, אבל אולי זה אחד הדברים הטובים שקרו לי בגלל מה שעברתי בחיי. נשארתי ילדה מבחינות מסוימות. בכל פעם שעוד מישהו עוזר לי ומלווה אותי, תומך בי ומאמין ומעודד ומחבק, אני מאמינה שיהיה טוב. שיש תקווה."
- עוד מידע על פעילות העמותה באתר
, בפייסבוק
, טל': 054-4789690 או במיילyahad.mehosheh.leor@gmail.com
