"נולדתי זקן", אומר אוהד חורי. כל הנתונים בשטח מעידים על ההפך: חורי הוא צעיר נמרץ שכל חושיו דרוכים לקלוט את העולם.

באמצעות החושים המחודדים האלה הוא אוסף סיפורים, חוויות ואנקדוטות ממקום העבודה שלו – הוא עובד סוציאלי במרכז לדיור מוגן של קשישים ובעמותה המטפלת בניצולי שואה, והוא האיש מאחורי "קשישת היום" - עמוד פייסבוק הצובר פופולריות מפתיעה בעולם שנדמה היה ששייך רק לצעירים.

>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק

חורי (37), רווק, גדל בקריית אונו ובכפר סבא והיום גר בתל אביב. "תמיד הייתי הסוציאליסט הקטן במשפחה", הוא מעיד על עצמו, "בצבא הייתי קרבי, אבל תמיד מצאתי את הנישה של להקשיב ולטפל באחרים", כך שהבחירה בעבודה סוציאלית הייתה לו טבעית. ההחלטה לעבוד עם קשישים נפלה בזמן הלימודים, "כשהבנתי שעבודה עם צעירים תכלול יותר מדי דרמות, אנרגטיות מטורפת ותזזיתיות, והקצב שמתאים לי הוא זה של הקשישים. זאת הייתה הפעם הראשונה שבה ישבתי עם מבוגרים מחוץ למשפחה, הקשבתי להם ונכבשתי".

במילים אחרות: חורי התאהב. באנשים, בהיסטוריה שלהם, במבט שלהם על החיים ובאפשרות לשמוע מהם סיפורים שאף אחד אחר לא מספר.

אתה נחשף לסיפורים שלהם ולחוכמת החיים שלהם, אבל גם לדעיכה, לאובדן יכולת, לפעמים גם למוות.

"נכון, אבל אני מקבל סיפוק ענק מזה שכל עזרה קטנה יכולה לשנות לקשישים את העולם. אני רואה את הדעיכה, אבל בתוכה אני רואה גם המון חיוּת, המון הומור, המון סימני חיים שאסור להתעלם מהם. זאת אחת הסיבות שבגללן פתחתי ב־2010 את 'קשישת היום' בפייסבוק".

ב"קשישת היום" מתעד חורי מפגשים עם קשישות ושיחות מעניינות, מצחיקות או מרחיבות לב שהוא מנהל איתן במסגרת עבודתו. חלק מהמפגשים מתפתחים לכיוונים הזויים או מביכים. חורי מלקט את הסיפורים ולפני הפרסום מנכש מהם פרטים מזהים או כאלה שעלולים לפגוע בכבודן של הקשישות. "אני רוצה להציג את הפן האנושי של הזִקנה", הוא מסביר.

לעמוד יש קהילת מעריצים (כ־2,600 עוקבים) שלהפתעתו של חורי גם משתפים בסיפורים משלהם על קשישים בסביבתם. לאחרונה זכה חורי בתחרות סיפורים קצרים של ספריית בית אריאלה בתל אביב (בקטגוריית "מסלול לכותבים ללא פרסומים קודמים"), בזכות אחד מהסיפורים שפרסם בעמוד.

מתוך "קשישת היום":

סיור עם הקשישות במתחם שרונה.

היא: אפשר להחזיק לך את היד?

אני: בטח!

היא (משלבת את ידה בידי): מצוין, עכשיו כולם יקנאו!

אני: אז שיקנאו! את ביקשת ראשונה!

היא: אל תדאג, ארגנו תורות. אחריי רחל ואחריה מרים. אני מקווה שיש לך יד חזקה (בודקת שריר).

לתואר "קשיש" – מציין חורי – אין הגדרה ברורה לגמרי. בספרים יש, אבל בחיים ההגדרה תלויה באופן שבו האדם רואה את עצמו ואת חייו, ביכולות שלו ובהגדרה שנוח לו איתה. כרגע חורי מטפל באוכלוסייה מבוגרת מאוד, בני (ובעיקר בנות) 80, 90 ויותר. אחרי היכרות קצרה איתו ברור למה הם נפתחים בפניו, מספרים לו על עברם ומתבטאים בנוכחותו בחופשיות.

"חלק מהם רואה בי בן משפחה, משהו כמו נכד שאפשר לספר לו דברים אישיים ולפעמים גם סיפורים מהעבר שלהם - שדווקא לבני משפחה אין סבלנות לשמוע", הוא אומר.

"אחרים מדברים איתי בחופשיות, כי הם הגיעו לגיל שכבר לא כל כך אכפת להם מה חושבים עליהם, הם לא מצנזרים, הם מבינים שזה לגיטימי לדבר על עצמם ועל הצרכים שלהם ולא להתחשב כל הזמן באחרים – כפי שעשו כנראה רוב חייהם".

היחס אליו כמו אל נכד מתבטא, לדבריו, בצורך העז של קשישות לדאוג לו, להאכיל אותו - שלא לומר, להאביס אותו - ובטבעיות שבה חלקן יניחו רגל על השולחן בעת הארוחה, כדי להראות לו פצע שמדאיג אותן.

חלק גדול ממטופליו הם ניצולי שואה שחולקים איתו את סיפוריהם, "ולהפתעתי, הם עושים את זה בחוש הומור מושחז, שהוא כנראה כלי מצוין להתמודדות עם כאב, אובדן וזיכרונות קשים", הוא אומר.

אתה מעלה יותר שיחות עם נשים. הן מצחיקות אותך יותר?

"אני משוחד, כי אני מאוהב בנשים האלה. הן מצחיקות ומרגשות ואני אוהב לראות את ה'שואו' שלהן".

איזה שואו?

"כולן מציגות איזו דמות. ככה נוח להן יותר להופיע ברבים. אני אוהב לנסות לזהות את הסדקים. עם הזמן חלק מהן מרשות לעצמן להסיר את המסכות. אחרות לא. מצד אחד, אתם צריכים לראות איזו התרגשות ותחרות מתחילות כשמגיע לסביבה קשיש זכר חדש, והן רבות על תשומת הלב שלו. מצד שני, תמיד יהיו אלה שיגידו 'עזבו אותי, אני עם גברים גמרתי מזמן'".

אתה לומד מהן?

"המון, בעיקר לעשות דברים עכשיו, ליהנות, להגשים חלומות כדי לא להתחרט אחר כך. שמעתי מהן הרבה סיפורים על אהבות שלא מומשו וכבר אין זמן לממש אותן, על הצורך באינטימיות, על טיולים בעולם שמעולם לא יצאו לפועל. רובן היו עקרות בית ולא היו להן הזדמנויות לצאת מהבית, ללמוד מקצוע, להגשים את עצמן".

הסיפורים שלך מלאי הומור. אתם מדברים גם על המוות?

"זה תמיד נוכח. רובם רוצים לדבר על זה, אבל פוחדים. לא רוצים להפחיד או להכביד על בני המשפחה, ובני המשפחה לא מעזים להעלות את הנושא. נוצר צורך שלא בא על סיפוקו, וזה המקום שבו אני נכנס לתמונה ומאפשר שיחה חופשית על כל הפחדים, המועקות והתוכניות לעתיד".

מתוך "קשישת היום":

היא: אז למה מצלמים אותך?

אני: עושים עליי כתבה למגזין.

היא: ומה כבר עשית שמגיע לך שיעשו עליך כתבה?

אני: אני כותב באינטרנט על החוויות שלי איתכן, בעיקר המצחיקות.

היא: תכתוב עליי?

אני (מחייך): סביר להניח שכן.

היא: מתי?

אני (צוחק): ברגע שנסיים את הצילומים.

היא: אז תכתוב שאני יפה.

אני: אמצא דרך להזכיר את זה איכשהו.

היא (מחייכת): יופי, אז בכל זאת אתה טוב למשהו!

  • חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים

  • חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה" , כל ההפתעות בפנים