"יום אחד אורי, הבן שלי, הביא אלינו את קביה (מיכאל) הביתה בהתלהבות, אמר שאין לו איפה להיות, שיש לו בעיות וצריך לקחת אותו אלינו. אמרנו שזה לא פשוט ושנחשוב, אבל אורי בעצם הביא אותו כעובדה מוגמרת וזה פשוט נהיה", מספר ישראל אהרוני.
"אנחנו שקלנו את זה בחיוב, אם כי זה הרי לא מהלך פשוט להכניס מישהו למשפחה ולקחת עליו אחריות. אבל קביה הוא ילד נבון ואהוב נורא, והוא איתנו. יש לו כושר ביטוי מרשים ועברית יפה. אני תמיד מתפעל ממנו, זו לא בעיה לאהוב אותו. ועדיין, כמו כל בן משפחה, לפעמים אפשר להתעצבן עליו. היום פחות, אבל כשאורי והוא היו בגיל ההתבגרות, לא תמיד היה קל. אגב, אורי מתנהג אליו כמו אח, והם רבים כמו אחים. אנחנו בהתחלה התנהגנו בעדינות וברגישות. אצל אורי לא היה הדבר הזה. אם צריך להחטיף, זה כמו שמחטיפים אחים".
"כשאנחנו הכרנו אותו ידענו שיש לו פה זוג הורים, עד שיום אחד הלך לדודתו וחזר בפנים נפולים כי גילה את האמת. זו הסיבה שנלחמנו עבורו על קבלת האזרחות, והוא עדיין לא אזרח אלא תושב קבע, וצריך לחלוף זמן עד שיקבל אזרחות. זה תהליך מורכב ומסובך, וקיבלנו את העזרה האחרונה מבית הנשיא. הסברנו שהוא הגיע לכאן בגיל 3, שאין לו בקונגו משפחה ושהוא איתנו ואנחנו דואגים לו".
"אני אוהב את הבחירה שלו ב'מיכאל', שם משפחה ישראלי שהוא נתן לעצמו. זה שם מרגש עם המון משמעות. ולשמחתי הוא גם בשלן נהדר ורוצה ללמוד לבשל, בניגוד לאורי, בני, שלא יודע לעשות חביתה וזה גם לא מעניין אותו".
לא מכבר עלו באחד מערוצי הסלבס באינטרנט תמונות של קביה פורג'וד מיכאל, המוכר גם כמיכאל אהרוני, בנו המאומץ־לא־רשמית של השף ישראל אהרוני ואשתו חגית, פסיכולוגית קלינית. מיכאל, שעושה את צעדיו הראשונים בעולם המשחק, עמד מול מצלמת סטילס והציג פלג גוף עליון שרירי. כמה שעות אחר כך הוא פתח את המחשב, עשה טעות של מתחילים, קרא את הטוקבקים ונחרד לגלות את הצד הגזעני של הישראלים.
מיכאל חש את העלבון צורב בגרון. כל כך הרבה שנים הוא חי בארץ, מדבר עברית רהוטה יותר מרוב בני גילו, ולא חשב שכתבה באינטרנט יכולה להעיף אותו עשור וקצת לאחור, להזכיר לו את הימים שבהם הסתובב כאן בלי תקווה.
"נחשפתי להמון גזענות בחיי", הוא מודה, "אבל כשעלו התמונות, ציפיתי לביקורות שיעזרו לי. אני לא דוגמן אלא שחקן בתחילת דרכי, ונדהמתי לגלות שבשנת 2015 אנשים מגיבים בצורה גזענית לכך שמופיע גבר שחור בכתבה. גזענות היא דבר שאני רגיל אליו ומכיר מצוין. למזלי באתי מוכן מהבית, ומה שקרה רק נתן לי מוטיבציה לעבוד קשה יותר. בסופו של יום אני נלחם ועושה הכל כדי להתקדם, ולאף אחד אין זכות לקחת את זה ממני".
"אחרי הטוקבקים הגזעניים שהיו כלפיי, ישראל אהרוני אמר לי משהו שאקח איתי לכל החיים: 'אין לך מה לעשות, יש כאלה שיאהבו אותך ויש שלא, ומה שצריך להיות חשוב לך הם אלה שאוהבים ומקבלים אותך. אלה שלא אוהבים, אולי ישנו את דעתם בהמשך, ואולי לא. אל תתרגש מזה'".
מוקף צפונבונים
הקסם האישי והאמביציה של מיכאל, גבר גבוה, נאה וחייכן להפליא, כנראה עזרו לו לשנות את מסלול חייו מקצה לקצה. הוא נולד לפני 21 שנה ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו (שנקראה בעבר זאיר), מדינה במרכז אפריקה המונה כ־70 מיליון תושבים, שלמעטים מהם יש גישה לחשמל. ההכנסה השנתית עומדת על פחות מ־300 דולר, ובאזורים רבים שולטות מיליציות אכזריות הטובחות באזרחים. ב־1996 ביקשה משפחתו של מיכאל לברוח מהמולדת הנחשלת. הוא היה רק בן שלוש.
כדי להגיע לישראל עברו דרך מצרים, הוא ודודתו, אסה קאלקסיה, שאז עוד חשב שהיא אמו (תכף נגיע לזה). בעלה חיכה להם בארץ. 15 שנה נדדו בין דירות שכורות ומוזנחות בשכונת התקווה, שאותן חלקו עם פליטים אחרים. דודתו עבדה בניקיון, בעלה בעבודות מזדמנות. בדרך נולדו להם שלושה ילדים (תאומים הלומדים בתיכון וילדה בכיתה ד'). הם ידעו שלחזור אל מולדתם פירושו גיהינום וקיוו לחיים טובים יותר במדינה שעדיין חיים בה אנשים שהיו בעצמם פליטים וזוכרים ששנאה יכולה להרוג.
מיכאל למד עברית תוך שלושה חודשים של צפייה בטלוויזיה החינוכית. הוא נשלח לגן "קולג' דה פרר" היפואי, השייך לרשת בתי הספר העולמית של המסדר הלסליאני, שם למד עם ילדי פליטים וערבים תושבי יפו.
"בשנים הראשונות בארץ, דודה שלי דאגה שלא איחשף לגזענות ושהילדות שלי תהיה הכי נקייה. נחשפתי לאנשים מכל המגזרים והצבעים, והיא לימדה אותי מהי סובלנות", הוא נזכר. בבית הספר היסודי למד ביד אליהו, במוסד שנסגר מאז. "למדתי שם כי דודה שלי רצתה שיהיו לי חברים ישראלים ושאהיה ישראלי לכל דבר".
אני מנחשת שזה לא היה פשוט.
"בשכונת התקווה הכתובת באמת על הקיר. הייתי מסתובב בשכונה כילד ורואה גרפיטי של משפטים גזעניים כמו 'כושים החוצה' או 'שחורים, לא רוצים אתכם פה'. קשה לראות את זה ולעכל את זה. אבל לא הייתה לי ברירה אלא להרים ראש ולהגיד, 'כן, אני שחור, אני שונה מכם, הצבע שלי כהה יותר ואני גאה בזה. אין שום דבר שאני יכול לעשות כדי לשנות את זה'. כנגד כל הסיכויים תמיד חייכתי, בזכות דודה שלי. גם אם עשו לי חיים קשים, הייתי צוחק על הכל".
"היו שלבים בחיים שכעסתי שנולדתי שחור עם השיער המקורזל הזה שאני לא יכול לסרק, ושאנשים לא מחבבים אותי. עם הזמן הבנתי שמי שלא מחבב אותי לפני שהוא מכיר אותי, הבעיה היא שלו".
איך מורים ישראלים קיבלו אותך?
"אי אפשר להכליל את כל המורים, וגזענות היא לא משהו שאפשר לראות תמיד בצורה בולטת, אבל אפשר להרגיש אותה מתחת לרדאר. היו מורים שבגלל המעמד שלי חשבו שהחינוך שלי מהבית קלוקל. אני יכולתי רק להתקדם ולהוכיח אחרת לכל אלה שמזלזלים בי".
חייו החלו להשתנות בכיתה ז', כשהגיע לחטיבת הביניים של "גימנסיה הרצליה" האליטיסטית בתל אביב. באותה תקופה עדיין הונהגה בעיר אינטגרציה שאפשרה לתלמידים מכל אזורי העיר ללמוד בכל בית ספר, ללא קשר לשכונת המגורים, ולכן, בזכות ציוניו הטובים, הצליח להתקבל. בגימנסיה פגש את אורי אהרוני (כיום משווק סלולריים), בנו של השף ישראל אהרוני, והשניים הפכו לחברי נפש. היום הם מגדירים את עצמם כאחים בלי קשר דם.
לפני שלוש שנים פנה אורי להוריו וביקש מהם לצרף את מיכאל למשפחתם (שכוללת עוד שתי אחיות: תמרה ורחל). עוד לפני שההורים הספיקו לענות, נתן לו את חדרו, עבר לחדר של אחותו שעזבה את הבית והפך אותו לבן משפחה, למרות שלא אומץ רשמית.
"אני ואורי לא היינו חברים בהתחלה, אפילו היינו אויבים, אם אפשר לקרוא לזה ככה", נזכר מיכאל. "בפעם הראשונה שדיברנו אורי העיף לי סטירה, ואני שלחתי אותו לחגיגת בר המצווה שלו עם פנס בעין. אחרי חודש הפכנו לחברים והחברות הלכה וגדלה".
בגיל 14 עזב את בית דודתו והסתובב בין מוסדות לנוער במצוקה. בין היתר הגיע גם ל"בית השנטי", ושם גר שנתיים. הוא קיבל חדר, ביגוד ליומיום ולחגים, ציוד לבית הספר, אפילו מורים פרטיים. "משפחת אהרוני מצאה לי את המקום הזה באותה התקופה, כי הם לא רצו שאהיה ברחוב", הוא נזכר. "חגית, אשתו של אהרוני, הייתה לומדת איתי ימים ושעות. איתה ועם ישראל ישבתי לשיחות על החיים ועל פוליטיקה".
בחוג הדרמה של "בית השנטי" הבין שהוא רוצה להיות שחקן. "באותה תקופה הייתי נורא ביישן. לא שאלתי שאלות, יותר הקשבתי כשאחרים שאלו. התחלתי ללמוד משחק ולאט לאט הבנתי שלא רק שאני טוב בזה, אלא שנורא כיף לי. תמיד הסתכלתי על אהרוני, שהוא כמו אבא שלי, כעל דוגמה. גם אני רוצה לעשות משהו שאני נהנה ממנו. כשראיתי שאני נורא נהנה לגלם מישהו אחר, התחברתי לזה. כילד היה לי קל לברוח למקומות אחרים, לא להיות אני".
אני מבינה שהייתה תקופה שהסתובבת ברחובות. מה קרה?
"בגיל 17, בחופשת פסח, היה לי ויכוח עם אנשי 'בית השנטי' ועזבתי. משפחת אהרוני הייתה בחו"ל ולא יכלו לצרף אותי לנסיעה, כי עדיין הייתי במעמד פליט ובלי תעודת זהות כחולה (שקיבל לפני שנה, והוא כיום במעמד תושב קבע).
"הסתובבתי שבועיים ברחובות, בימים האלה למדתי שאני יודע ויכול להסתדר לבד. למשל, כשהייתי צריך אוכל, מצאתי עבודה מזדמנת, חילקתי פליירים והרווחתי 300 שקל, ואמרתי, עד העבודה הבאה אני אחיה מהם, ואז מצאתי עוד עבודה. ככה עברו השבועיים האלה, וזה היה מזעזע, למרות ששכנעתי את עצמי שזה לא היה כזה נורא".
בסופו של דבר חזר ל"בית השנטי", אבל בגיל 18 עזב ועבר לגור בדירת הגג התל־אביבית של משפחת אהרוני. "זה היה רעיון של אורי, ואני חייב לו את כל התודה שאני יכול לתת. הוא הציל את החיים שלי. יום אחד הוא ישב עם המשפחה שלו ואמר שלדעתו הם צריכים לעזור לי, שאי אפשר ככה יותר".
"ביום הראשון אצלם היה רגע שאפילו בכיתי, כשהבנתי שזהו, יש לי בית אחרי חמש שנים שהסתובבתי מפה לשם, ויש מישהו שהוא לא אבא שלי אבל כרגע הוא הדבר הכי קרוב לאבא שיש לי. אם שואלים אותי מי זה אבא שלך, אני אומר, 'אהרוני'. ויש לי שתי אמהות, גיגי (חגית) ואסה, הדודה שלי. אף אחת מהן לא ביולוגית, אבל שתיהן אמהות שלי".
"ביהדות יש תרי"ג מצוות, ויש מצווה שאומרת שבשנת השמיטה תיתן עשירית לגר, ליתום ולאלמנה. משפחת אהרוני נתנה לי יותר מזה. היא הצילה אותי. השם אהרוני יכול לפתוח לי דלתות, אבל אני לא ממהר להשתמש בזה. כשאנשים אומרים עליי, 'זה הבן של אהרוני', ראיתי שזה לא נותן לי לגיטימציה לשום דבר. בסדר, אז הוא הבן של אהרוני, אז מה?"
אמא מתה
מי הוריו הבילוגיים של מיכאל? הגילוי הזה היה הרגע המטלטל בחייו. בגיל 19 דודתו הושיבה אותו לשיחה, וגילתה לו כי היא אינה אמו, אלא אחותה של האם. מה עלה בגורל הוריו שנפטרו, לא ידעה הרבה לספר לו. אביו מת כנראה ממחלה. אמו נסעה לקניות בכפר בקונגו ולא חזרה, ויום אחד נמצאה גופתה".
"הגילוי שדודה שלי היא לא האמא הביולוגית שלי היה רגע לא קל", הוא מודה, "אבל בעצם כל הזמן הרגשתי שמשהו חסר, ולא הייתה לי דרך להסביר את זה. דודה שלי ובעלה היו טובים אליי, אבל בשלב כלשהו לא הרגשתי שזה המקום שלי".
בימים אלה מיכאל ממלצר במסעדה היוקרתית "טוטו" ומתכנן את צעדיו בעולם המשחק. אחרי שנת לימודים ב"טכניקה" של ניב רז ואולי שטרנברג, ינסה בקרוב להתקבל לאחד מבתי הספר הגדולים למשחק. בינתיים השתתף בפרסומת לדוריטוס. "מיכאל כבר היה בשני אודישנים נחשבים שכל התעשייה ניסתה להגיע אליהם", מספרת הסוכנת הנמרצת שלו, שרית מאירי מ"שרית ולורנס", "ויש לנו תוכניות גדולות עבורו".
אהבה, אם תהיתם, יש לו. קוראים לה נעמי, היא תיכוניסטית בכיתה י"ב, תל־אביבית צברית. "בעבר היו בנות שלא יכולתי לצאת איתן בגלל שאני שחור ונוצרי, אבל בסך הכל תמיד היה לי קל עם בנות. בגלל שהתחברתי עם דודה שלי וכל הערכים שלי על נשים נובעים ממנה, תמיד היה לי נורא קל לדבר עם בנות יותר מאשר עם בנים".
