לא רבים מכירים את עברה של עדה לזורגן (57), מהמאפרות הבכירות בישראל. בתעשיית השואו־ביז היא מוכרת בגלל המראה הלא שגרתי שלה ובמרוצת השנים היא איפרה כאן את הנשים היפות ביותר ואת הכוכבות הכי גדולות, ובשנים האחרונות היא וצוותה מנצחים על האיפור ברוב תוכניות הריאליטי שאתם רואים. הסיפור האישי שלה נותר מחוץ לפריים. זו הפעם הראשונה שהיא חושפת אותו.
"כל השנים חשבתי שאספר את סיפור חיי כשאזדקן", היא אומרת, "אבל אחרי שהשגתי כל כך הרבה, הבנתי שהסיפור שלי ייתן כוח לאנשים שחושבים שאין להם תקווה".
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאיםהיא נולדה בשנת 1957 בברלין כבתה של לולה־לאה לזורגן, יפהפייה בהירת שיער ואלגנטית ממוצא פולני, שהצליחה לשרוד את זוועות הנאצים בזכות קצין אס.אס שלקח אותה לבשל במגורי הנאצים במחנה הריכוז. לאחר המלחמה נישאה לסטשק קלינובסקי, יהודי פולני, ויחד עקרו לגרמניה, וילדה לו את חנה (67), עובדת "אל על" בגמלאות המתגוררת בארצות הברית, ואת ישי (65), מורה לנהיגה בצבא ופעיל חברתי המתגורר בבאר שבע.
דרך עסקיו של בעלה פגשה לולה את אמיל רוט, יהודי הונגרי יפה תואר, ניצול שואה גם הוא. היא התאהבה בו ונכנסה להיריון, ולאחר שהתגרשה מבעלה סולקה מביתה, הורחקה משני ילדיה ונושלה מהרכוש המשפחתי. את עדה, בתה הקטנה, ילדה במנזר שהפך לבית חולים, והשאירה אותה שם להשגחת הנזירות היות שהייתה חסרת כל.
במשך שנה הסתובבה ללא קורת גג וללא פרנסה, לנה אצל מכרים, וחיפשה את שני ילדיה הגדולים, שנמסרו להשגחה של זרים לאחר שאביהם הוכנס לכלא בשל עבירות צווארון לבן. באחד מביקוריה אצל בתה הקטנה במנזר נאמר לה כי טייס אמריקאי עומד לאמץ אותה, ובן רגע תפסה את הבת וברחה איתה.
"אמא סיפרה לי אחרי שנים רבות, שבאותו היום במנזר היא חיפשה עליי איזה סימן לידה, נקודת חן או צלקת, כדי שתהיה לה דרך כלשהי למצוא אותי באמריקה בעתיד, אבל לא היו עליי שום צלקת או סימן, והיא הבינה שאם לא תיקח אותי עכשיו, היא לא תמצא אותי לעולם", משחזרת עדה. כשהצליחה האם לבסוף להתאחד עם שני ילדיה הגדולים, עלתה איתם ארצה.
בשנת 1958 נחתה עדה לזורגן עם אמה ושני אחיה בקיבוץ דפנה, שם התגוררו אחיה של לולה, "אבל החיים בקיבוץ לא הסתדרו לאמא שלי, שלא הייתה מוכנה ללכת לרפת בבגדי אתא ונעלי עבודה, והיא לא נקלטה חברתית".
שנה אחר כך הגיע ארצה גם אביה. "הוא בא לקיבוץ רכוב על אופנוע, והחברים עיקמו את הפרצוף. שנתיים הוא היה בדפנה, ואז הוא ואמי החליטו לעזוב ולעבור לבאר שבע. עם זאת, הם רבו המון. אבי היה גבר שמח, יפה תואר ומחוזר, שנשים אהבו. אמי ניסתה לחנך אותו. היא כל הזמן עקבה אחריו, והוא היה משחק בה. אבל בימים הטובים שלהם הם רק התנשקו והתחבקו. הוא ידע להיות רומנטיקן, והיא רק רצתה להיות נאהבת".
האחריות עליי הפכה לשערורייה משפחתית
אחרי ארבע שנים בבאר שבע נפרדו הוריה. אמה מצאה עבודה כמטפלת אצל קשישה בקיבוץ גניגר, ולקחה איתה את בתה הצעירה. האח ישי כבר למד בפנימייה הימית במכמורת. חנה, אחותה הבכורה, הגיעה לגיל 18, נישאה לבחור ישראלי ויחד איתו נסעה לארה"ב.
לא עברה שנה, וההורים שוב נפרדו. הייתי בת 14 וחצי כשהוריי חזרו לחיות יחד בפעם השנייה והחליטו לרדת לארצות הברית. גם ישי אחי התחתן ועזב את הארץ יחד איתם".
ואת?
"אותי השאירו אצל הדוד בקיבוץ דפנה".
עדה לזורגן לא יודעת להסביר עד היום מדוע הושארה בארץ ולא נסעה יחד עם ההורים. איש לא יודע את האמת. "את פותחת תיבת פנדורה", היא אומרת.
"נכון, אבל הם לא היו אנשים רעים. הם היו ניצולי שואה מבולבלים ותלושים. מה שהציל אותי הייתה האהבה העצומה והחום שהם העניקו לי בשנים המשותפות יחד". בגיל 14 וחצי נותרה לזורגן בישראל ללא משפחתה הגרעינית, תלויה בחסדיהם של בני המשפחה המורחבת, שלא ששו לקבל על עצמם אחריות לגורלה.
המשברים לא איחרו להגיע. בשנתיים וחצי שבהן התגוררה בקיבוץ סולקה שלוש פעמים. "בפעם הראשונה סולקתי כאשר לא הופעתי לעבודה בבוקר. לילה קודם הייתה מסיבה בקיבוץ, הגיעו כמה חבר'ה מטבריה, והם הציעו לי לבוא איתם למסיבת חוף בכינרת. חזרתי לקיבוץ בצהריים, אף אחד לא ידע איפה אני, והתבקשתי לעזוב. ארזתי את החפצים והלכתי בצער".
לאן?
"לדוד אחר, שגר בבני ברק. אחרי שבוע התבקשתי לעזוב. כשעברתי אל אחיו של אבי במרכז הארץ, רמזו לי שגם שם אני לא יכולה להישאר זמן רב. האחריות עליי הפכה לשערורייה משפחתית גדולה. כולם האשימו אחד את השני, וכל אחד שאל למה הוא צריך לשמור עליי".
הייתי נערה חמקמקה בחיי הישרדות
"אני זוכרת שכל הזמן הייתי בסכנה", היא מספרת, "פעם עליתי על טרמפ, והנהג שלח אליי ידיים. אמרתי לו שאני עדיין ילדה ושאלתי אם יש לו ילדים. אמרתי לו: 'אני נורא רעבה. אולי תקנה לי סנדוויץ?' והוא באמת קנה לי אוכל, ונכנס עם הרכב לחורשה. אני לא יודעת מאיפה היה לי אומץ, אבל תפסתי לו את הביצים חזק וברחתי.
היו עוד הרבה אירועים שקרו לי ומחקתי מהראש".
פחדת?
"לא פחדתי. הייתה בי חסינות. המון פעמים גם שמתי את עצמי במצבים מאתגרים, כאילו רציתי לראות מה יקרה".
מה הזיכרון הכי קשה שלך מאותה תקופה?
"ערב אחד מצאתי את עצמי בשכונת הדר בחיפה אצל אישה שאמי הצילה מהנאצים. היא פתחה לי את הדלת, אבל בעלה צעק ביידיש: 'תעיפי את המחלה הזאת'. היא בכתה מאוד. בעלה דחף אותי ואמר: 'לכי מפה, אני לא צריך את הצרות שלך ושל אמא שלך'. הלכתי ברחוב ופשוט בכיתי. שאלתי: אלוהים, למה?"
מי הציל אותך?
"הייתה לי חברה משכונת התקווה, שהייתה איתי ילדת חוץ בקיבוץ חצרים. שמרנו על קשר של מכתבים, ומדי פעם התארחתי אצלה בשישי־שבת ועזרתי לבשל. ידעתי שאם אעזור לאנשים שמארחים אותי, יהיה לי עוד זמן אוויר להישאר עד שיסלקו אותי".
איפה היו הורייך כל הזמן הזה? הם ידעו מה קורה לך?
"כשפרצה מלחמת יום הכיפורים הייתי בקיבוץ ופחדתי מאוד מהפגזים. באחת ההפוגות עלינו מהמקלט לחדר האוכל ופתאום קראו לי למזכירות: 'יש לך טלפון מאמריקה'. אמא הייתה על הקו ואז נשמעו שריקות של עוד פגזים. אמרתי לאמא: 'את שומעת איפה אני? בדיוק במקום שבו את היית. אני במלחמה'. זה היה רגע קשה מאוד".
כעסת עליה?
"ריחמתי על ההורים שלי וסלחתי להם, משום שהם היו אנשים אבודים. אני חושבת שכל חייהם הם לא היו שייכים לשום מקום". הנדודים פסקו כאשר אחותה בארה"ב לקחה עורך דין והוא סידר לה ויזה. "נסעתי לבד לחיפה והוצאתי דרכון, ואחר כך נסעתי לבד לשדה התעופה. כל הזמן לבד".
אמרתי לרמי מיד: "אתה הולך להיות בעלי".
בגיל 17 נחתה עדה לזורגן בארצות הברית. נערה רזה, שורדת ובעיקר חסרת כיוון. "כשאמי ראתה אותי בפעם הראשונה, היא הייתה המומה. הייתי רזה מאוד וכמעט לא נשאר לי שיער על הראש בגלל תת תזונה. בשבילה זה היה לחזור לשואה. היא הצטערה על מה שקרה ואכלה את עצמה כל החיים".
לזורגן החלה לשקם את חייה. היא נרשמה ללימודים ובמקביל עבדה במסעדה, אבל שנה לאחר מכן עזבה את הבית לטובת מגורים עם חבר, בוב (רוברט) קארולי. הם גרו בדירה ברחוב קולומבוס וחיו יחד במשך חמש שנים, שבמהלכן למדה קוסמטיקה ואיפור, עבדה בחנות איפור, ונשלחה כאסיסטנטית לסטים של צלמי האופנה החשובים.
אחרי זמן מה השיקה מוצרי איפור תחת שמה, במנהטן. שם פגשה את הדיילת והדוגמנית המצליחה ספי (ספירית) פרידמן ז"ל, שהפצירה בה לחזור ארצה. ואכן, כאשר הזוגיות שלה נגמרה, היא נחתה בישראל, היישר בסלון של גילי גמליאל, שהיה אז ספר צמרת. "הביאו לשם את קרין דנסקי, וברגע שהיא אישרה אותי, נכנסתי לתעשייה", היא משחזרת.
תוך זמן קצר החלה לעבוד מסביב לשעון, תחילה כמאפרת על הסט של "ברנשים וחתיכות" ובהמשך בהפקות אופנה. הביאה איתה ניחוח ניו יורקי, ושנת החופשה בישראל התארכה לשלוש שנים, שבהן הפכה לאייקון תל אביבי במועדונים הנחשבים של תל אביב. אלא שבשנת 1983 נפלה הבורסה בתל אביב והתעשייה קרסה.
אחרי שגילתה כי נותרה ללא עבודה החליטה לשוב לארה"ב. אבל לגורל היו תוכניות אחרות בשבילה. זמן קצר לפני שעזבה, כשהיא כבר על המזוודות, הגיעו חברים להיפרד ממנה והביאו איתם את רמי ליפשטט, "כשהוא נכנס בדלת, בלונדיני עם שיער ארוך וחיוך יפהפה, הלב שלי החסיר פעימה", היא משחזרת. "לא הבנו איך לא נפגשנו עד עכשיו, הרי הסתובבנו באותם מקומות. אמרתי לו מיד: 'אתה הולך להיות בעלי'. כדי לשמור על קשר, ביקשתי שיהיה הסוכן שלי".
"כשהמאפרת של סינדי לאופר הבריזה לה, באתי אליה הביתה לאפר אותה, והיא התאהבה בי. היא שכרה את שירותיי כמאפרת צמודה ויצאתי איתה לסיבוב ההופעות 'I DROVE ALL NIGHT'. כשחזרתי, כבר הייתי בהיריון עם גיא".
המאפרת הצמודה של מריה קארי
שנה לאחר לידת בנה, היום בן 24, קיבלה טלפון מגילי גמליאלי, ששינה את חייה. "יום אחד גילי התקשר: 'תגיעי מהר, נמצאת אצלי מריה קארי. היא רבה עם המאפר שלה. אנחנו מצלמים וידיאו קליפ בעוד שבוע, ואני רוצה שתעשי לה טסט'. כך החלה ההיכרות שלנו".
השנה הייתה 1991. מריה קארי, שנישאה לטומי מוטולה, כבשה את העולם. עדה לזורגן, שהפכה למאפרת האישית שלה, הייתה צמודה אליה רוב שעות היממה. בזמן הפנוי המועט איפרה בתצוגות את דוגמניות העל.
הרגשת שכבשת את העולם?
"כל השנים רק רציתי לאפר כוכבות ולעשות תצוגות אופנה, וכשהכרתי את מריה, גדלתי עם ההצלחה שלה. כאשר נולד בני הצעיר טל (היום חייל משוחרר בן 21 – אמ"ר), כבר עבדתי רק איתה. הייתי בשיא הקריירה עם הכוכבת הכי גדולה, אבל לא הייתי מאושרת משום שהאנשים סביבה היו לחוצים וקשים".
מתי החלטת לחזור לארץ?
"היה יום אחד שבו סיימנו איזה מופע, ומריה שאלה אם אני רוצה להתאמן ביחד. אחר כך נכנסנו לסאונה. היא הייתה בלי הבגדים והתכשיטים. בלי הטררם. הסתכלתי עליה וחשבתי: 'היא יותר ממני? הכל מתחיל ונגמר בקול שלה'. הבנתי שאני לא רוצה את הטירוף הזה יותר. כמה חודשים אחר כך חזרתי לארץ עם המשפחה".
עדה לזורגן שבה לחיות בישראל בקיץ 1996. היא לא הייתה צריכה להציג את עצמה. שמה כבר הלך לפניה. המשפחה עברה לגור בדירה מול הים, ולזורגן, שכבר הייתה אישה שונה לגמרי מהצעירה שעזבה את תל אביב, מצאה את מקומה. "כשהגעתי היה קיץ, היה כאן הריח של הארץ, והייתי מאושרת. הילדים ורמי היו איתי, וחזרתי לכאן בלב שלם", היא מחייכת.
