הם היו אח ואחות שנפרדו במלחמת העולם השנייה. שלוש הזדמנויות היו להם להיפגש לאחריה, ושלושתן הוחמצו. בסופו של דבר הלכו שני האחים לעולמם בלי שנפגשו. הם לא ידעו מה עבר זה על זה בזמן המלחמה, לא ידעו כיצד שרדו אותה, ובעיקר לא ידעו מדוע החמיצו שניהם את האפשרות להיפגש כשעוד יכלו לעשות זאת.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים חמש שנים לאחר מותה של האחות, מיכלה פריזר ז"ל, יצאה נכדתה, יעל ראובני (33) למסע בגרמניה בעקבות האח האבוד פייבקה, חמושה במצלמה. התוצאה: סרט מופת בשם "היה שלום פטר שוורץ," שבו מנסה ראובני להתחקות אחר 24 שעות בשנת 1945 בעיר לודז' שבפולין החרבה, בהן חיכתה מיכלה לאחיה והוא לא בא."אם הייתי כותבת את הסרט הזה בתור תסריט עלילתי, היו מעיפים אותי מבית הספר לקולנוע כבר בשנה הראשונה, כי בעולם העלילתי זה קולנוע גרוע ולא אמין, אבל מה לעשות שהמציאות עולה על כל דמיון," אומרת ראובני, המתגוררת זה שבע שנים בברלין. כן, היא מודעת להרמת הגבה שנוקט כל אדם סביר ששומע שמכל המקומות בעולם היא בחרה לגור דווקא בברלין.
"תמיד כששואלים אותי מה הביא אותי לברלין, אני אומרת היטלר ודיוויד בואי," היא צוחקת. "מצד אחד, יש בה את הסקסיות האפלה של בואי, ומצד שני, היא הייתה זירת הסיפורים שעליהם גדלתי. הייתי אמורה להיות היהודייה החדשה, אבל אני חיה במדינה שאסור היה לי לדרוך על אדמתה".
"אני דור שלישי קלאסי, הסיפור של סבתא שלי רדף אותי במשך כל חיי ולא נתן לי מנוח. מסתבר שהנאצים הגיעו עד הדור השלישי ודפקו גם אותו. ואת יודעת מה הכי עוזר? דווקא לחיות איתם. בארץ, סיוטי השואה רדפו אותי כמעט כל לילה, ובברלין היה לי רק חלום שואה אחד מאז שעברתי לגור שם."
• הסרט הזה היה הדרך שלך להשיל את הסיפור הזה מעלייך?
"כן, ואני חושבת שהצלחתי. החלמתי. אני מרגישה שאני כבר מוכנה לעבור הלאה. זאת הייתה התעסקות ארוכה מאוד, לקח לי שש שנים לעשות את הסרט, וזה היה סיפור לא קל".
• מה סבתך הייתה אומרת אם היא הייתה שומעת שגם נכדתה האהובה גרה "שם?"
"אני בטוחה שהיה לה קשה מאוד עם זה, אבל היא הייתה סופגת את המכה הזאת, כמו שהיא ספגה את כל המכות שהיו לפניה. סבתא שלי סחבה חיים לא קלים, עברה שתי מלחמות עולם, התאלמנה בגיל צעיר ונותרה עם שני ילדים קטנים, והיכולת שלה לקבל את המכות הייתה מעוררת השתאות. לאמא שלי יותר קשה. היא דור שני, מאלה שאומרים שכף רגלם לא תדרוך בגרמניה ושהם לא יכולים לשמוע את השפה. מבחינתם, מה שקרה שם עדיין קורה, וכשהם מדברים על השואה הם לא אומרים 'אז', הם אומרים 'שם'".
האח לא הגיע לתחנת הרכבת
הסיפור של משפחת שוורץ מתחיל בווילנה. עם תחילת מלחמת העולם השנייה התגייס הבן הצעיר של המשפחה, פייבקה, לצבא הפולני, ורגע לפני גיוסו נדברו ביניהם בני הבית שמי שיצליח לשרוד את התופת, יחזור לווילנה ויחכה לאחרים ליד הבית. אלא שבמהלך שהותם בגטו שמעו בני המשפחה שפייבקה נפל בשבי הגרמני ונשלח לטרבלינקה, ומיכלה הבינה כבר אז את המשמעות והתאבלה בלבה על אחיה.
"הוא היה הבייבי שלה," מספרת נכדתה יעל. "היא הייתה האחות הגדולה והוא בן הזקונים, והיה לה אליו רגש אימהי מאוד. היא כל הזמן סיפרה איך טיפלה בו והגנה עליו מול אבא שלהם, שהיה קשוח מאוד."
בדרך לא דרך הצליחה מיכלה לשרוד את הזוועות. תחילה הייתה בגטו וילנה עם משפחתה, לאחר מכן הופרדה מהם והועברה למחנה הריכוז שטוטהוף בגרמניה, שם עסקה בעבודות כפייה קשות כמו הנחת מסילות רכבת. היא שוחררה במהלך צעדת המוות והתכוונה לנסוע לווילנה, לבדוק אם מישהו מבני משפחתה שרד והגיע לשם כמו שנקבע, אבל מעולם לא עשתה זאת, ככל הנראה בשל תחושת בטן שאיש לא שרד.
היא התגלגלה לעיר לודז' שם פגשה מכר שסיפר לה שראה את אחיה, פייבקה. המכר סיפר לה כי הוא חי ובריאותו טובה, ואמר כי אם היא רק תגיע למחרת בבוקר לתחנת הרכבת בעיר, תוכל לפגוש אותו. מיכלה הנרגשת, שהרגישה כאילו אחיה האהוב נולד מחדש, הגיעה למחרת בבוקר לתחנת הרכבת וחיכתה לפייבוש שלה. הזמן חלף, רכבות נסעו וחזרו וכבר נהיה לה קר, אבל היא לא ויתרה. רק בערוב היום היא שמעה שאחיה העביר את הלילה בבית מחסה שנשרף בזדון על ידי פולנים, וכל יושביו היהודים נספו. הפעם האבל היה קשה מנשוא, והיא נשאה אותו עמה באונייה שלקחה אותה לפלסטינה.
את בעלה, ניצול שואה כמוה, פגשה מיכלה במחנה עקורים בגרמניה, שם הכינו אותם לעלייה בלתי חוקית. הקבוצה, אודים מוצלים מן הזוועות, הוברחה במשאיות דרך הרי האלפים לאיטליה, שם חיכתה להם האונייה שתיקח אותם ארצה. כאן היא הקימה משפחה, ילדה שני ילדים, והנחילה להם את הסיפור המשפחתי, שבתוכו מקופל האבל הכפול על אחיה, שמת פעמיים.
בשנת ,1995 חמישים שנה אחרי אותה פגישה שהוחמצה, החלו להגיע לתיבת הדואר של אתי ראובני, בתה של מיכלה, מכתבים בגרמנית. הכותב היה אובה שוורץ, שסיפר שהוא בנו של פטר שוורץ, שפעם קראו לו פייבקה, ובחיפושיו אחר משפחתו הוא מצא את מיכלה. אתי הנרעשת סיפרה לאמה על הפנייה המפתיעה, ונדהמה מתגובתה: היא בחרה שלא להיפגש עם אחיה ועם בנו.
• למה?
"כי נודע לה שאחיה חי בגרמניה ונשוי לגויה, והיא לא סלחה לו על כך עד יום מותה."
• את יודעת למה הם לא חזרו לווילנה אחרי המלחמה?
"זו שאלת השאלות של הסרט: למה מיכלה ופייבקה לא נסעו לווילנה כפי שקבעו בתחילת המלחמה, והאם פייבקה בחר שלא להגיע לפגישה בתחנת הרכבת בלודז' או שהוא בכלל לא ידע עליה"?
• ומה את חושבת?
"לדעתי, זרם החיים סחף אותם. נראה לי שבאינסטינקט היה להם דחוף יותר לבנות חיים חדשים איפה שאפשר ולהשאיר את העבר הנורא מאחוריהם".
• נראה לך שפייבקה בחר שלא להגיע לפגישה בתחנת הרכבת בלודז'?
"זה לא ברור, אבל הוא יכול היה לחפש אותה אחר כך, ובכל זאת הוא לא עשה זאת. נכון שהוא חי במזרח גרמניה, וזה לא היה פשוט לחפש מישהו כשאתה חי במדינה קומוניסטית מאחורי חומה, אבל אני חושבת שבאיזשהו מקום הוא לא רצה לדעת. הוא נעל את התיבה הזאת, ויכול להיות שבגלל זה הוא חי חיים מאושרים יותר ממנה. הוא לא האכיל את הילדים שלו בסיוטים שלו. אין לי ביקורת עליו, אני לא מאשימה אותו בכלום, רק חבל לי בשבילו ובשביל סבתא שלי."
בן הדוד הגרמני גילה את עברו
לפייבקה-פטר שוורץ, כך נודע למשפחה עם השנים, נולדו שלושה ילדים, שגדלו כנוצרים בעידודו של אביהם. ברן, הבכור, נולד מעט אחרי המלחמה ונפטר לפני כמה שנים. האח הצעיר, אובה, התחבר לשורשיו היהודיים וניסה לקשור קשרים עם משפחתו בישראל, ואילו הבת, ברברה, בחרה להתעלם מהצד הזה של המשפחה, עד שהתברר כי לא תוכל לברוח לגמרי, כשבנה הצעיר, סטפן, החל לגלות את העבר המשפחתי והלך בעקבות זאת ללמוד היסטוריה יהודית בגרמניה. בימים אלה הוא כותב את עבודת המאסטר שלו על ספרות יידיש, ובדירתו שבברלין תלוי דגל ישראל על קיר שלם בסלון.
"אובה לגמרי הולך עם הסיפור של אבא שלו, הוא רוצה לייהד אותו מחדש, להביאו לקבורה יהודית ולחרוט על הקבר מגן דוד," מספרת ראובני. "הוא אפילו שלח איתי אבנים מהקבר שלו וביקש ממני לשים אותם על הקבר של סבתא. בהתחלה אמא שלי סירבה לשתף פעולה, היא אמרה שזה סוג של סליחה ולה אין זכות לסלוח בשם אמה, אבל בסוף דיברתי אל לבה והיא מצאה פשרה: היא שמה את האבנים למרגלות הקבר, ולא מעליו."
• למה היא סירבה, לדעתך?
"היא הרגישה כלואה בין הבת שלה, אני, שחיה שם בסוג של השלמה, לבין אמא שלה, שלא שחררה אף פעם את הכעס. אני גאה בה שהיא בחרה בסופו של דבר בחיים ולא במתים. היא בחרה בי ולא באמא שלה."
• ידעת על סטפן כשהתחלת לעשות את הסרט?
"לא, הוא שמע שאני עושה סרט על המשפחה ויצר איתי קשר. זה כל כך אירוני, כאילו התחלפנו במקומות. סבתא שלי הגיעה לפה ואחיה בחר להישאר שם, ועכשיו לי יש משיכה לגרמניה ולנכד שלו יש משיכה לישראל. כאילו מישהו שלח אותו לכאן כדי לסגור מעגל. היום הוא עובד בבית הכנסת הגדול של ברלין, אבל אני בטוחה שהוא עוד יחזור לישראל, ולא אתפלא אם הוא יתגייר ויחזור בתשובה. הוא כבר מדבר על טקסי בר מצווה וברית מילה שאולי הוא יערוך לעצמו, ואפילו אמר לי שהוא רוצה לגור בירושלים, כי היא מרכז העולם".
יעל ראובני נולדה בפתח תקווה, בת בכורה לאתי ושאול ראובני, ספרנית וביולוג במכון הביולוגי בנס ציונה, אחות בכורה לעודד, ביולוג ימי. המשפחה התגוררה בבית דירות בן שלוש קומות בשכונת הדר גנים, וסבתא מיכלה, שהתגוררה בקומה הראשונה, הייתה מקבלת את יעל הקטנה מדי יום עם ארוחת צהריים ושלל סיפורי שואה. "הייתי שם והסיפורים באו," היא אומרת. "שמעתי על השואה הרבה יותר מאמא שלי, כי כשסבתא שלי הייתה צעירה יותר והילדים שלה היו קטנים, היא הייתה עסוקה בתלאות היומיום ולא התעסקה בזה. כשהיא נעשתה זקנה וחולה זה חזר אליה והיא מצאה אותי, כי אלה היו בדיוק השנים שאמא שלי הייתה טרודה בעצמה בתלאות היומיום."
• מה זה עשה לך?
"רציתי מאוד לשמוע, אבל לא יכולתי לשאת את זה. מגיל צעיר מאוד קיבלתי פטור מטקסי יום השואה בבית ספר, לא ראיתי את 'רשימת שינלדר' ולא ביקרתי מעולם ב'יד ושם' רק בברלין הצלחתי לקרוא ספרים על השואה".
באתי לברלין וקרה לי משהו
לברלין היא הגיעה כדי לבקר ידיד שהכירה במהלך לימודי הקולנוע בבית ספר "סם שפיגל" בירושלים. "באתי לשם וקרה לי משהו," היא משחזרת. "מצד אחד זאת עיר צעירה מאוד שחיה את ההווה, ומצד שני היא רדופה על ידי עברה. היה חשוב לי לבדוק מה מתוך הטראומה של סבתא אני סוחבת בעצמי, כי הסיפור הזה הוא עדיין כוח שמפעיל אותי. המפגש עם האנשים שם קצת ריפא אותי, כי הוא הוכיח לי שגם להם יש כאב גדול על מה שקרה והכאב הזה דומיננטי בחיים שלהם לא פחות ממה שהוא דומיננטי בחיים שלי."
• מה ההורים שלך אמרו על המעבר לשם?
"ברור שזה לא ירד להם בקלות בגרון, הם לא הסכימו לבוא לבקר אותי שם במשך חמש שנים, עד שיום אחד הם נסעו לאיזה כנס באוסטריה ואמא שלי אמרה 'טוב, נו, אם אנחנו כברפה'. היא סיכמה את הביקור במילים 'יימח שמם, יש להם מדינה יפהפייה'".
לפני שנה, במהלך עריכת הסרט בקלן, החלה במפתיע להרגיש שהרגליים שלה נרדמות. היא לא ממש התייחסה, אבל אחרי ארבעה חודשים, כשהכאב נעשה בלתי נסבל, היא פנתה למיון, שם התברר שיש לה פריצת דיסק חמורה באמצע עמוד השדרה, ואם היא הייתה מאחרת ביום, הייתה נשארת על כיסא גלגלים.
"אמרו לי שאני צריכה ניתוח מיידי, אחרת לא אוכל ללכת יותר. ניתחו אותי בתוך שלוש שעות והתעוררתי נכה," היא מספרת. "החליפו לי את עמוד השדרה, שמו לי ברזלים במקום חוליות, וארבעה חודשים ישבתי על כיסא גלגלים. ממש לימדו אותי ללכת מחדש. אמא שלי, שנשבעה שלא תדרוך על אדמת גרמניה, נאלצה לעבור לגור בברלין כדי לטפל בי. היא גרה בדירה שלי במשך חמישה חודשים, בחורף נוראי, נסעה כל יום לבית החולים עם קופסאות של אוכל, וסבלה מכל רגע. אבל אני חושבת ששם השתנה היחס שלה לגרמניה. היא נחשפה לחיים שבניתי לעצמי ולמדה להעריך אותם, היא ראתה שהחברים הגרמנים שלי מאוד דואגים לי, שבניתי לי משפחה אלטרנטיבית מוצלחת ויש לי אפילו בן זוג גרמני."
• דווקא לך מכולם יש בן זוג גרמני?
"כנראה שהחיים חזקים יותר מכל. קוראים לו פיליפ, הוא בן ,41 מרצה להיסטוריה ותרבות באוניברסיטת ברלין, כך שהוא מאוד מודע למה שקרה שם. בדיוק כשחשבתי שאני כבר מוכנה להתחיל לחיות את ההווה, פגשתי מרצה להיסטוריה."
• איך הוא הגיב שהוא שמע שאת ישראלית, ועוד נכדה לניצולי שואה?
"בהתחלה לא התחשק לו. נמאס לו מהקטע של הגרמנים המצטערים האלה, שנורא מנסים להיראות ידידותיים לישראלים כדי לכפר על משהו. הוא נורא פחד שגם הוא ייראה ככה אם ייצא עם ישראלית. גם ההורים שלי לא התלהבו, אבל הם סומכים עליי ועל הבחירות שלי. אמא שלי גם ראתה את הקשר בינינו והבינה שאני בידיים טובות."
• בטח כולם שאלו אותך מה סבא שלו עשה במלחמה.
"גם אני שאלתי, ושמעתי ממנו ששני הסבים שלו לא השתתפו במלחמה באופן פעיל. אחד היה שופט נוער ושוחרר מהשירות, והשני היה כבר מבוגר מכדי להיות חייל."
• מה פיליפ אמר על הסרט?
"הוא אוהב אותו ומאוד מתרגש בשבילי, ומצד שני זה קשה לו, כי איכשהו זה קושר אותו ואת השורשים שלו לסיפור הזה. כשנפגשנו, כבר הייתי ארבע שנים עמוק בתוך הסרט, ואנשים שאלו אותי אם פיליפ יהיה ההפי-אנד, אבל הוא לא הסכים להיות הגרמני הייצוגי, ובצדק. הזוגיות שלנו היא לא פיוס בין היהודים והנאצים."
• את מתכוונת לחזור לארץ מתישהו?
"לחזור לגמרי? כנראה שלא. אני חיה רגל פה רגל שם, וכך זה כנראה יישאר לנצח."
