אינני יכולה להצביע על הרגע המדויק בו ידעתי כי הכתיבה תהיה פרנסתי, אבל היו כמה אפיזודות שיכלו לנבא את הבאות. ההתמחות הייחודית שלי היתה כתיבת מכתבי אהבה עבור חברות בעיצומו של משבר דרמטי, "קרייסיס".
>>> חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG צפו בתמונות מאחורי הקלעים של הפקת הגיליון החדש, וקבלו הצצה לגיליונות הבאים
כשהמילים עובדות
זה התחיל בצבא, ש' הגיעה אלי לחדר, התרסקה על הפוף והוציאה מתוכה קולות בסגנון "על-השחיטה". "מה קרה?" נזעקתי..."זהו, הוא גמר איתי וזה סופי, אני רוצה למות". ואני, ביעילות של בעלת מלאכה הוצאתי את בלוק המכתבים שלי ועפרון, ארגנתי פרצוף של מקצוענית ופקדתי עליה לספר לי על כל הרגעים המרגשים שהם חוו ביחד. היא פצחה בסאגה דביקה בסגנון טלנובלה נחותה במיוחד. תוך כדי שיהוקים מבהילים וצווחות עולות ויורדות. האמת? זה היה סיוט. כשה"סשן" הסתיים ביקשתי ממנה לצאת מהחדר, "תני לעבוד" נחרתי לעברה.
כתבתי מכתב אהבה מפואר שנפתח ב:"השעה כבר שתיים בלילה באופק תלוי ירח כמו חריץ גבינה ורק דמעותיי..." נו, כזה. תוך 20 דקות ה"יצירה" היתה מושלמת. ואל תשאלו מה קרה. הקראתי לה די בלאקוניות, אבל הבחורה איבדה את זה לגמרי, זה נגמר בכך שרצתי באמוק לחדר החובש לבקש משאף. כן, השתכנעה מהבולשיט עד כדי התקף אסתמה.
אני שמחה לבשר שהם נשואים שנים רבות. (שירלי תרימי פעם טלפון, אה?) דבר אומנותי יצא למרחקים ובמשך שנים "עבדתי" בזה. שקלתי ברצינות לפתוח קיוסק/פיצוציה למכתבי אהבה עם הבטחה ל- 100% הצלחה.
ומדוע נזכרתי בזה? הרי לא שולחים כבר מכתבים (וחבל), כי השבוע מצאתי את עצמי פועלת באופן דומה אך בשינוי משמעותי. ראשית בגלל הטכנולוגיה, במקרה זה הפייסבוק. וגם בגלל המציאות ההזויה בעולמנו המפוקסל, עולם מחפשי הריגושים.
בחורה אנלוגית בעולם דיגיטלי
ד' חברה שלי שנים רבות, היא נישאה לחבר הראשון שלה, אני מכנה זאת "נישואי עוברים". שנים הכול היה טוב ויפה עד שלא. חברות שלה מכנות זאת "גירושים שמחים"- שמחה להיפטר. (אופסי, לא יפה...).
ד' היא מהמוצלחות האלה, גידלה שני חבר'ה לתפארת, קטפה תוארים, מצליחה במקצוע החופשי שבחרה, כבר "מגרדת" את ה- 50 מלמטה ובעלת מראה מסובב ראשים. יום אחד פנתה אלי בשאלה: "תגידי כדאי להיכנס לפייסבוק הזה?". "בטח" השבתי "מה יש לך להפסיד".
היא בביתה אני בביתי ואני אומרת לה מה לעשות והאישה המופלאה הזו שואלת במבוכה: "תגידי מה לכתוב בהעדפות מוזיקליות?" כתבי ביטלס, מי לא אוהב אותם?" וכמו ילדה כנועה מילאה אחר הוראתי. ושכחנו מזה. ערב אחד היא התקשרה ולחשה לי בטלפון:
- יש לך כמה דקות?
- ו-א-ת לוחשת כי?...
- לא יודעת
היא השיבה וציחקקה בטון שלא הכרתי אצלה.
- דברי אלי, התנשאתי, שוט בייבי.
- תשמעי, אנשים לא נורמלים. פונה אלי אחד עם שם של טייס - טל דן - וכותב לי "אוהבת צעירים?" מה עונים לחצוף הזה?
- למה חצוף, בובה? בואי נהנה קצת. יאללה שנעוף?
נכנסתי לוול של "הטייס" ראיתי שהוא בן 35... צעיר? הכול בעיני המתבונן. ופקדתי עליה לכתוב לו: תשמע אתה לא כל-כך צעיר, השיא של האון הגברי שלך כבר מזמן חלף. אני מבינה בזה, אני רופאה.
וזאת'י אומרת לי "אבל עירית אני לא רופאה". "אה וטל דן זה שם של בן אדם אמיתי?" – הבחור, כמובן, נתפס בקרס ודחק בה: "נו את זורמת? לא תצטערי, אני טוב" הוא ניסה לתקן את התקלה.
היא הקריאה לי את הטקסט הזה רבע שעה... הוא טרח להציג בפניה "תפריט" ביצועים מגוון. "תעני" הוריתי, "במה אתה הכי טוב כי אני אוהבת...". "לא! אני לא כותבת את זה" היא נבהלה. "תכתבי" שאגתי והוא השיב.
עכשיו תקלידי לו: אני מבינה שאתה הודי, כי לפי התנוחות שאתה מפרט אתה נשמע מינימום מאסטר בקאמה סוטרה - ותגיד? יש לך לשון של לטאה או שזה עיוות גנטי? שתינו נקרענו מצחוק עד כדי בכי ממש.
אחסוך מכם את המשך ההתכתבות אך אומר זאת כך: אני סתומה שלא כתבתי בעצמי את 50 גוונים של אפור – כי זה קל כל כך. סוף הסיפור, הנודניק עם השם המטורלל לא הרפה, נשאב לפנטזיה, עד שבכוחות משותפים טרקנו בפניו את השער לעונג. וזה מה שכל-כך נפלא אצל גברים, הם מאמינים למה שהם רואים, גם אם זה רק אותיות.
עם או בלי קשר למכתבי אהבה, הנה טיפ לסילוק סימני בכי. פעם פרצתי בבכי קורע לב, הסיבה: הלך לי הארד-דיסק במחשב. האהוב שלי ישב לידי ושר לי: "כשאת בוכה את כן יפה את כן יפה, עוד מעט, עוד מעט מחשב חדש".
מי שהרגיע את היבבות היה דווקא העורך שלי: "יאללה דפדפי, ממילא 95% ממה שכתבת עד היום כבר פורסם" ואני שמעתי את עצמי עונה לו, תוך כדי משיכת אפי, "אז מה אתה אומר בעצם, שאני לא טולסטוי?", "אה-אה" הוא מלמל ונרגעתי בשנייה.
בכיתם, הכול נפוח ואדמומי ואתם צריכים ללכת בערב לחתונה, נגיד, של האקס. עשו כך:
קחו צלחת שטוחה רפדו אותה בניילון נצמד. פרסו מלפפון מתוק באלכסון שיהיה לו שטח פנים רחב, הניחו את המלפפונים על הצלחת ותקעו את זה הכי עמוק במקפיא. משהו כמו חצי שעה.
אחר-כך קחו את הפרוסות הקפואות והניחו על העיניים (עצומות, כן?) שכבו כך לפחות עשרים דקות ובמנוחה מוחלטת. זהו, באחריות, יחזור לכם המבט השמח. הקטע כאן זה לא רק המלפפון - אלא גם הכפור שמגרש את סימני הצער.
