מי ירש את ימימה?

יום אחד, בני, כל זה יהיה שלך

ישי אביטל זועם על כך שמורשתה של אמו, המוכרת בשם "תורת ימימה", הפכה לתעשייה שמגלגלת מיליונים, בעוד לו עצמו אין שום חלק בכך. לטענתו, כבנה ויורשה של המורה הרוחנית הנודעת הוא בעל הזכויות הבלעדי על יצירתה. בית המשפט כבר הסכים איתו. עכשיו הוא מכריז מלחמה

"בצוואה שלה היא כתבה 'כל אשר לי וכל אשר יהיה לי, יינתן לבני, ישי'", הוא אומר. "מה זה אומר 'כל אשר יהיה לי?'. הכוונה לכל מה שיתווסף לרכושה לאחר מותה. ועל זה בדיוק אני נלחם כעת". בעצם, כשהפופולריות של אמו הלכה וגברה, הוא בכלל חי בארצות הברית. לקח לו כמה שנים להבין שמורשתה הרוחנית, המכונה "חשיבה הכרתית", אותה קיבל כחלק מהירושה שהותירה לו, הפכה לתעשייה המגלגלת מיליוני שקלים ומפרנסת עשרות ואולי מאות אנשים, מבלי שיהיה לו חלק בכך.

יוצא למלחמה

באתר אינטרנט שהקים לכבודה, שדף הבית שלו מציין כי "כל הזכויות שמורות לישי אביטל, בנה של ימימה אביטל זצ"ל - תורת ימימה", הוא צירף מכתב אישי ובו כתב: "כיורשה, ממשיך דרכה ובעל זכויות היוצרים הבלעדי של אמי ימימה ז"ל, אני מבהיר בזאת להווי ידוע לכולם, שאני, ישי אביטל, הבעלים היחידי של יצירת אמי המנוחה, הידועה בשם 'לימודי ימימה' ו/או 'לימודי החשיבה ההכרתית', וכי תבעתי מכל מי שמפר את לימוד היצירה לחדול מלעשות כן ללא מתן הרשאה בכתב ממני. הודעתי לכולם שאני מתכוון לתבוע אותם, הן בצו מניעה והן בתביעה כספית בגין הרווחים ש(הם) גורפים מיצירה השייכת לי בלעדית. להווי ידוע לכולם שכל מי שעוסק ביצירת ימימה בכל מובן שהוא, הרי הוא עובר על החוק ומפר את חוק זכויות יוצרים וחוקים נוספים, ונגדו יינקטו הליכים".

ואכן, בחודש יוני השנה קבע שופט בית המשפט המחוזי מרכז־לוד, יעקב שפסר, תקדים לטובתו, כאשר פסק כי שמורות לו זכויות יוצרים בנוגע ללימודי "חשיבה הכרתית".

הפסיקה ניתנה בתובענה שהוגשה על ידי עמותת "המרכז ללימודי חשיבה הכרתית ע"ש ימימה" ומנהליה אילן הרן וחגאי איטן, אשר דרשו כי בית המשפט יצהיר שהם "רשאים להורות וללמד לימודי 'חשיבה הכרתית', בהתבסס על מה שלמדו אצל המנוחה ימימה אביטל ז"ל". התובענה הוגשה בעקבות פנייתו של ישי אביטל אל העמותה לחדול משימוש בתורת ימימה, או לחילופין לפצותו בחלק מהרווחים שגרפה.

לטענת התובעים, ימימה לא חיברה ולא חילקה חומר כתוב בשיעוריה, וכל מה שנלמד בהם היו דברים שנאמרו על ידי ימימה בעל פה ובאופן ספונטני, אשר הובילו לדיונים שבהם התלמידים תרמו ממחשבותיהם. לפיכך, אם לימימה יש זכויות יוצרים על אותה "חשיבה הכרתית", הרי שגם לתלמידיה יש זכויות ביצירה זו.

לעומתם, השופט שפסר קבע כי על רעיונותיה של ימימה יש זכויות יוצרים, שכן הרצאותיה היו פרי כישרונה והשקעתה, אף אם היא עצמה טענה שהיא מהווה צינור להעברת מסרים מהשמים.

"על פי החוק, הרצאה מוגנת בזכויות יוצרים, אף שהיא נישאת בעל פה ואינה נקראת מן הכתוב", קבע השופט. "ה'חלקים' שמסרה ימימה בהרצאותיה הם לב ליבה של יצירתה, והתובעים בעצמם מודים כי הם מהווים בסיס לדיון בשיעורים שלהם. לכן מתקיימת 'הפרה לכאורה' של זכויות יוצרים בהרצאות... התובעים פועלים תמורת תשלום, ואף כי הם גובים סכום צנוע, ולמרות שהתרשמתי כי קיימת להם כוונה כנה להפיץ את דבריה של ימימה ז"ל, אין בכך כדי לגרוע מאופיו המסחרי של השימוש. בהרצאות המועברות על ידי התובעים טמון פוטנציאל לפגיעה ממשית בנתבע, ועל כן הגעתי למסקנה כי השימוש שעושים התובעים בתורתה של ימימה אינו מותר לשימוש".

עו"ד יורם מוסקט, בא כוחו של ישי אביטל, הוסיף על כך: "כרגע המצב המשפטי הוא שבנה של ימימה ויורשה היחיד יכול ורשאי לעמוד על משמר זכויותיה בכל הקשור לזכויות היוצרים ביצירתה, וראוי שכל המלמדים את משנתה ידאגו לקיים את חוק זכויות יוצרים, כולל תשלום תמלוגים בהתאם לחוק ולאור פסיקת הדין".

להשתחרר מ"העומס" המשתק אותנו

בשנים האחרונות שקד ישי אביטל (60) על ליקוט כתביה של אמו, אותם אגד בשלושה אופנים: הספר "תורת ימימה", בו מאוגדים 'חלקים' נבחרים שהועברו מפיה לתלמידיה במשך עשרות שנים; "אמרות ימימה", ובו לקט רחב של אמרותיה; וכן שלל דיסקים עם שיעורים בקולה.

גם 14 שנים לאחר מותה, כתביה ושיעוריה של ימימה עדיין מבוקשים, והאור שהיא הותירה אחריה רק הולך וגדל משנה לשנה, הגם שרב הנסתר בו על הגלוי. מה שהתחיל כקבוצת לימוד אינטימית וצנועה בהרצליה, בהנחייתה של הצדקת בכבודה ובעצמה, הפך לתנועה המונית, הכוללת מאות מורים, אלפי חסידים, פולחן אישיות ומלחמות ירושה, שמנהל בנה ויורשה היחידי, ישי.

"אמרתי לכולם: 'דברו איתי. אני מוכן לכל פשרה, אבל משהו אתם צריכים לתת'", הוא מתלונן. "רובם לא חזרו אליי בכלל. חלק קטן מאוד מעשרות המורים שמלמדים את ימימה כן הכירו בי ובזכויות שלי, ואיתם אין לי שום בעיה, אבל האחרים הפקיעו אותה מעצמה ומבני משפחתה מבלי להניד עפעף. זה גזל לאור יום".

חשיבה הכרתית

הטקסטים שימימה הותירה אחריה, המכונים "חלקים", מורכבים עד כדי בלבול, ולשומע מהצד הם נשמעים כמו ג'יבריש. הם מיועדים להדריך את המאמינים בתהליך של גילוי עצמי, שבמסגרתו הם לומדים להיות קשובים למצבם הרגשי, המשפיע על פעילות הגומלין שלהם עם אחרים. בנה מסביר שמטרת ה"חשיבה ההכרתית" היא להכיר את עצמנו, להבין את ההתנהגות שלנו, וכך לדעת להתמודד עם תרחישים חיצוניים שאנחנו נתקלים בהם בחיי היומיום.

ימימה האמינה שהתנסויות ילדות מותירות רשמים רגשיים שליליים, המוטבעים בזיכרון. רשמים אלה מכונים "עומס", ועיקר תורתה נועד לעזור לאנשים להשתחרר מה"עומס" שמשתק אותם. בניגוד לשיטות טיפוליות פסיכולוגיות, היא לא ראתה צורך בנבירה בטראומות ילדות, שאותם הגדירה כ"חיטוט מיותר בפצע". במקום להתמקד בזיהוי המקור של ה"עומס", התלמידים לומדים לטפל בו בזמן אמת, כלומר בעת חיכוכים עם אחרים. על פי ימימה, אם נמנע מפצעי העבר "לדמם" לתוך מעשינו ורגשותינו בחיי היומיום, נצליח להתנתק מהם בהדרגה, עד לשלב שבו נשתחרר מהם לחלוטין.

במהלך הלימוד התלמידים מתוודעים לטוב שבתוכם ולמיותר שבתוכם, ולומדים להפריד ביניהם, כי כששני הדברים מעורבבים, המתח ביניהם לא מאפשר שקט פנימי. כדי לעשות את "ההפרדה" - עוד מושג ידוע בתורתה של ימימה - דרושה "חשיבה הכרתית".

מה סוד הקסם של אותה "חשיבה הכרתית", ששבה את לבם של כל כך הרבה חסידים ברחבי הארץ? ככל הנראה, השילוב הייחודי בין שפה פסיכולוגית, אותה רכשה בחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטה, ובין שפה רוחנית־מיסטית, שבה ניחנה, הוא שהביא להיענות כה רחבה לדבריה. 

על פי ימימה, אחד הדברים שהכי מפריעים לנו זה הכעס. היא אף פעם לא כעסה?

"ברור שהיא כעסה. היא גידלה ילדים וגם היא כעסה מדי פעם. אין בן אדם מושלם, וגם היא לא הייתה אלא אישה בשר ודם". אין ספק שלמיתולוגיה סביב ימימה אביטל יש תפקיד חשוב בהתפשטות שיטתה. מדי שנה בחודש מאי מגיעים מאות חסידיה לקברה בבית העלמין בבאר שבע. ביוזמתו של בנה נבנתה שם אחוזת קבר, שנראית כמו מאוזוליאום ענק בצורת מזוזה, ועליה כתוב: "עטרת ראשנו, אמנו, אחותנו, סבתנו, מורתנו, הצדקת ימימה".

סביב חייה, שהסתיימו בגיל 70 כתוצאה ממעידה במדרגות ביתה, קיים מסתורין רב, עד כדי כך שבשלב מסוים בחייה גם תלמידיה לא הורשו לראות אותה. מספרים שכמה שנים לפני מותה ימימה החלה להיעלם מעיני תלמידיה, ובשנותיה האחרונות רק אנשים ספורים זכו לראות את פניה. תחילה לימדה מאחורי וילון, ובהמשך מראש גרם מדרגות, חצי קומה מעל הכיתה. תלמידיה מסבירים שהסיבה לכך הייתה שהיא "ראתה" את התלמידים "הרבה יותר מדי", וידע זה הפריע לה ללמד.

לימדה מאחורי וילון

מה בכל זאת ידוע על חייה? היא נולדה בשם סימי בעיר קזבלנקה שבמרוקו ב־1929, בתם הבכורה מבין שבעה של שמחה ויעיש אביטן. אחרי שסיימה את התיכון עלתה לישראל והתגוררה בבאר שבע. היא נישאה לאליעזר אביטל, שנמנה על מקימי קיבוץ ברור חיל, אותו הכירה עוד במרוקו בעת שהיה שליח עלייה של הסוכנות. לבני הזוג נולדו שני ילדים, בן ובת. אליעזר נפטר בסוף שנות השישים. ימימה, שלא נישאה שוב, עקרה לאחר מותו לתל אביב. בתם החלה לסבול מבעיות נפשיות בגיל צעיר מאוד, והיא מאושפזת עד היום בהוסטל פסיכיאטרי. שמה חסוי בשל מחלתה.

ישי אביטל, גרוש משתי נשים, אב לשלושה (34, 16 ו־14) וסב לשני נכדים החיים בארצות הברית, התגורר במשך 17 שנה בבולטימור שבארצות הברית, שם עבד בשליחות הסוכנות. בשנים האחרונות הוא מנהל את היחידה לקשרי חוץ של עיריית באר שבע, במקביל לעיסוק האינטנסיבי שלו בתורת אמו.

ידעת שהיא כל כך מפורסמת?

"אני זוכר שהגעתי בפעם הראשונה למכון שהיא הקימה בשדרות רוטשילד בתל אביב וראיתי תורים של עשרות אנשים. הייתי המום. מה, זאת אמא שלי? לאמא שלי הם מחכים?"

לא ידעת כלום?

"תמיד ידעתי שיש לי אמא מיוחדת, עבודתה הייתה ברורה לי, אבל לא ידעתי עד כמה. העוצמה והעומק נגלו לי רק אחרי פטירתה, כשהגעתי מארצות הברית להלוויה. נדהמתי כשניגשו אלי מאות אנשים, מכל גווני החברה, וסיפרו לי איך היא טיפלה בהם, איך היא עזרה להם וכמה שהחיים שלהם השתפרו בזכותה. בהתחלה חשבתי שהם קצת מגזימים, אבל כשאת שומעת אותו סיפור ממספר רב של אנשים, את מתחילה להאמין. עד היום אני נפעם מזה".

איך היה הקשר ביניכם בשנים שבהן חיית בארצות הברית?

"כמעט יומיומי. דיברנו בטלפון והיא ביקרה אותי וזכתה להיות בבת מצווה של בתי. גם אני ביקרתי אצלה מספר פעמים בשנה".

איזו מין אמא היא הייתה?

"אמא לכל דבר, טובת לב, מסורה, דואגת, בעלת חסד, אהבה, רחמים ונתינה. היא ידעה להתגבר על סבל החיים ומכות הגורל, ומעל הכל הייתה צנועה ויראת השם. היא הייתה נצר למשפחת רבנים מפוארת במרקש.

"אמא הבינה שהתברכה בעוצמה רוחנית אדירה, ונפעמה מכך, אבל בצניעותה יחסה את יכולותיה לברכת האל. היא תמיד אמרה 'הכל מאיתו יתברך'. כאישה דתייה היא ראתה את עצמה כשליחה שניתנה לה הזכות לעזור לאנשים, ככלי המקבל ומעביר את השפע מהעולם העליון למציאות שלנו".

באיזה גיל הבנת שהיא דמות מיוחדת?

"כבר כילד הבנתי את זה, אבל לא התייחסתי. היא הייתה אמא שלי, זו הייתה הפונקציה שלה מבחינתי. בשבילי היא הייתה אישה רגילה, בשר ודם. היא אהבה לשבת בבתי קפה עם חברות, אהבה ללכת לים, אהבה לבלות ולמצות את החיים, כמובן הכל בצניעות ובמסגרת המקובל. היא הייתה צמחונית מאז שאני זוכר אותה, אבל היא בישלה לנו בשר".

גדלת בבית דתי?

"אמא שלי גדלה בבית דתי במרוקו, אבל הבית שלנו לא היה דתי במלוא מובן המילה. כשהיא עלתה עם אבי לארץ, הם גרו בקיבוץ ברור חיל, שם נולדתי, וכמובן שבתקופה ההיא היה איזשהו קונפליקט בין האמונה הדתית לבין אורח החיים החילוני בקיבוץ. כשהייתי בן שש עברנו לבאר שבע, ושם היא הלכה והתחזקה במשך השנים, במיוחד לאחר פטירתו של אבי".

אני רוצה לקבל תמלוגים

הוא היה בן 14 וחצי כשאביו נפטר, ושנים לקח לו להתמודד עם המכה הזו. "זו הייתה תקופה קשה, מרה, לא יכולתי לשמוע את המילה 'אבא' מרוב כאב. הייתי מאוד קשור אליו והוא מאוד חסר לי. אבא שלי היה פעיל עלייה שהביא ארצה מאות עולים ממרוקו, איש ההסתדרות, ראש המועצה הראשון של שדרות, הוגה ומשורר. הוא עזר לאנשים בלי סוף. הוא נפטר בדמי ימיו, בגיל 44, ואמי עברה סבל גדול. היא התאלמנה בגיל 39 וחיה מאז בבדידות עד יום מותה, בכאב גדול על לכתו".

יש קשר בין המוות שלו להידרדרות במצבה הנפשי של אחותך?

"זה התחיל בערך כשהייתה בת 12, סמוך מאוד למותו של אבינו, ויש הרואים במוות שלו את הסיבה, אבל אנחנו יודעים שכשבן אדם בריא בנפשו, הוא לא נשבר ממצבים כאלה. זה היה לב לבו של הכאב של אמי, ולכן היא לא דיברה על כך, אבל היא טיפלה באחותי בצורה מדהימה, במסירות ובאהבה עד יומה האחרון. האישה הזאת, שעקרה הרים כדי לעזור לאחרים, לשלה לא יכלה, לכן הייתה אומרת תמיד: 'צריך לקחת את מידת הרוחק. גם הרופא הכי טוב לא יכול לעזור לבני משפחתו'".

מה שלום אחותך בימים אלה?

"ברוך השם, היא מטופלת בהוסטל ואני בקשר טוב ורצוף איתה. היא בתבונה מלאה, משוחחת, מקסימה, אבל היא חסויה ולא הייתי רוצה להיכנס לזה יותר מדי".

במשך שנים, מאז פטירתה של אמו, הוא שמר על פרופיל נמוך באשר לירושתה הרוחנית, אבל לפני כארבע שנים הבין כי גם לו מגיע משהו מהמיליונים שמתגלגלים בתעשיית ימימה. "אחד הדברים שהכי כואבים לי זה העוולה שנוצרה פה כלפי ימימה עצמה. זאת כפיות טובה. האישה שעזרה למאות מתלמידיה בכל תחומי החיים, בעניינים אישיים ממש, מקבלת היום הפניית עורף. הם מתכחשים לבן שלה ולא מכירים בזכותו כיורשה היחיד ובעל הזכויות על יצירותיה. הם ניכסו לעצמם את מורשתה".

מה הם בעצם אומרים?

"שזו יצירה לא מוגנת ושאמי דיברה בעל פה. מה לא מוגן פה? תפתחי את האינטרנט ותראי בעצמך: אתרים בלי סוף משתמשים בשמה, במורשתה ובתולדות חייה, ועושים כסף ולא בדין".

מה אתה מצפה לקבל בתום התהליך?

"אני רוצה לקבל תמלוגים, אבל לא רק זה. אפשר לעבוד איתי בשיתוף פעולה, להכיר בי, יש המון דרכים שבהן הם יכולים לפצות אותי, ובמקום זה הם מתעלמים מזכויותיי. כל אחד עושה בימימה כבשלו, מתעשרים משמה, ולא מכירים בי כיורש שלה, יוצא חלציה, דם מדמה, בשר מבשרה. אומרים שאני גם דומה לה, וזאת המחמאה הכי גדולה שאפשר להגיד לי. אני חי ונושם את אמי יום יום, שעה שעה, כאש הבוערת בעצמותיי".

להיות הבן של ימימה זה כמו להיות סוג של נסיך או יורש עצר. חשבת פעם להפוך למנהיג רוחני בעצמך?

"אם יש משהו שקיבלתי משני ההורים שלי זאת מידת הצניעות. אני מלמד ימימה, אבל לא הרבה, כי יש לי גם את העבודה היומיומית שלי בעירייה. אין לי רצון להפוך למנהיג רוחני, אין לי חצר ולא עטיתי על עצמי גלימה. גם היא לא הייתה כזאת, היא חיה בצניעות, וזה שהיא הסתירה על עצמה, זה רק כדי להעביר את התורה שלה בטוהר ובניקיון".

חלק מהמורים טוענים שהם לא מלמדים את כתביה אחד לאחד, אלא את הפרשנות שלהם לתורתה.

"אז למה הם קוראים לשיעורים שלהם 'חשיבה הכרתית'? ולמה הם משתמשים בשם של ימימה? כל מה שהם עושים זה ימימה, מא' עד ת'".

הם טוענים גם שימימה בעצמה הכשירה אותם ללמד את תורתה, מתוך כוונה שיפיצו את כתביה ואמרותיה ברבים. היא אמרה להם: "תפתחו את הבתים".

"אף אחד מהם לא הורשה ללמד באופן עצמאי בעודה בחיים. הם לימדו רק תחתיה. היא הכשירה אותם כדי שיעזרו לה, לא כדי שיגנבו את יצירתה. למה הם לא פתחו כיתות בחייה? כי היא לא נתנה לפתוח מחוץ למכון שלה. היא לא נתנה רשות לאיש להשתמש בחומרים שלה באופן עצמאי".

הבעיה שלך היא רק עם זכויות יוצרים, או גם עם האופן שבו מועברת תורתה?

"בהחלט יש לי טענות גם בתחום הזה. הכל פרוץ. כל אחד מלמד מה שהוא רוצה ואיך שהוא רוצה, לפי הפירושים שלו. יש המון סטיות והמון טעויות. יש גם מורים שיודעים ללמד וראויים ללמד, אלא מה, מכחישים את קיום הבן היורש".

במשך שנים מלמדים פה ימימה בכל פינה, מה קרה שהתעוררת פתאום?

"ניסיתי שנים רבות לדבר אל לבם, ולא הצלחתי. הגיעו מים עד נפש. לא יכולתי להכיל את העוול ואת העלבון האישי כלפיי. לא הייתה לי ברירה אלא למצות את זכויותיי בבית המשפט".

מה אמא שלך הייתה אומרת על המאבק שלך?

"היה כואב לה לראות מה עשו לי. היא הייתה אישה של שלום, ברור שהיא הייתה רוצה שנגיע לפשרה. בגלל זה אני חותר לפשרה. זו דרך התורה וזו דרך האמת".

קיבלת ממנה גם ירושה קצת פחות רוחנית?

"ירשתי את ביתה, דירה קטנה בבאר שבע. היא לא צברה רכוש למרות שיכלה, היא עשתה הכל לשם שמים".