"ואז מישהו נגע לי בכתף"
תמי הדר, 32, נשואה לענר, 34, והם בעלי "נושא: כלים", עסק משותף של מכירת חפצים לבית. הורים לשתיים, גרים באורנית
תמי: "ב־2004 התחיל סוג של סיפור אהבה ביני לבין ד' – חבר טוב מאוד שלי. התחלנו לצאת והרומן נגדע אחרי חמישה חודשים, כשהוא נפצע אנושות בתאונת אופנוע. במשך שלושה ימים קשים מאוד הוא היה בטיפול נמרץ, ואז נפטר. את ענר, בעלי, פגשתי לראשונה עוד לפני התאונה, בבית שלו, יחד עם ד'. שניהם היו יחד בפנימייה ואהבו מאוד אחד את השני. ד' היה אמור להתחיל ללמוד במכללה בטבריה, אז נסענו לבקר שם ובילינו יום כיף בצפון. בדרכנו חזרה הוא אמר 'יש לי פה חבר באזור, בואי נקפוץ אליו לארוחת ערב', קפצנו לענר והיה נחמד מאוד. כשד' נהרג הייתי שבורה וזאת הייתה תקופה מאוד לא פשוטה, אבל בראש הדהד לי ענר".
למה?
"לא כי התאהבתי בו, בכלל לא, אבל זכרתי שהיה לו שם מיוחד שלא הייתי מסוגלת להיזכר בו, והיה לי ברור שהוא לא יודע שד' נהרג וזה טרד את מנוחתי. אבל לא הייתה לי יכולת לעשות עם העניין הזה שום דבר".
למה חשבת שהוא לא יודע על המוות?
"בדיעבד טעיתי, אבל בשלושת הימים שאחרי התאונה, היינו '24/7' בבית החולים, מלא חברים. לא ראיתי אותו שם בכלל וגם לא בהלוויה, אז הסקתי שהוא לא יודע. ואז חלפה לה שנה, אבל עוד לא הייתי בעניין של לצאת עם מישהו. ואז, כשעמדתי באזכרה של ד', מישהו נגע לי בכתף".
הרשי לי לנחש. זה היה ענר.
"סובבתי את הראש וזה היה מדהים, נזכרתי בשם שלו באותה השנייה. אמרתי לו שחשבתי עליו כל השנה, ושהייתי בטוחה שהוא לא יודע. הוא אמר שהוא ידע ושהיה בהלוויה אבל לא ניגש אליי. הוא סיפר שיש לו תמונות של שלושתנו מאותו יום שהיינו אצלו, אבל שהוא טס לעבוד במקסיקו עוד שלושה ימים ולא בטוח שנספיק להיפגש. לא הספקנו להיפגש. כשהוא נחת במקסיקו הוא מיד התקשר אליי. חשבתי שהוא משוגע שאני הראשונה שאליה הוא מתקשר, הוא בקושי מכיר אותי, אבל דבר הוביל לדבר".
ומה קרה?
"התחלנו לדבר בסקייפ ובמסנג'ר, ממש להתכתב. זאת הייתה התאהבות שנבנתה וירטואלית. התעדכנו, דיברנו כמובן גם על ד', אבל רוב השיחות עסקו בנו, ומהר מאוד התחלנו להתקדם לכיוון רומנטי. ענר התוודה שהוא נדלק עליי בפעם ההיא כשנפגשנו בדרכנו חזרה מהצפון וגישש בזמנו אצל ד' לראות אם יש מצב, וד' הוריד אותו מזה".
ואיך התקדמתם משם, כשענר שהה במקסיקו ארבעה חודשים, ואת היית בארץ?
"לי היה ברור שהוא חוזר לגור איתי, ואולי הלחצתי אותו קצת. זה היה מפתיע כי הוא לא היה בטוח בנוגע לחזרה שלו, ואז הוא התקשר ואמר שיש לו טיסה מפריז ומשם לארץ. אני הייתי מרוגשת, הלכתי לקורס בישול מזורז אצל אמא שלי. הוא נחת אצל ההורים שלו ובמוצאי שבת הגיע אליי עם תיק ועבר לגור אצלי. אמא שלי אמרה לי 'אבל את לא מכירה אותו'. אני מאוד ריאלית וזה באמת לא כל כך מתאים לי, אבל אמרתי לה 'זה זה'. יש פה כמה גרסאות, כי ענר מספר שהוא חזר בגלל שהעסקים לא הלכו, אבל אני מוכנה להישבע שהוא חזר בגללי. התחתנו אחרי כמעט שלוש שנים".
סיפור האהבה הזה היה מוזר לשניכם בהתחלה?
"למדנו עם הזמן להבדיל בין הדברים, שהיו לנו חיים לפני הפגישה שלנו והם פשוט הובילו למקום מסוים. ביני לבין ד' זאת הייתה התחלת הקשר, דברים התחילו להתפתח. זה היה אינטנסיבי מאוד, אבל עוד בשלב ראשוני. הזמן עובר ועושה את שלו".
איך אנשים מגיבים כשהם שומעים איך הכרתם?
"אם אלו אנשים שאני לא מכירה, אני אומרת שהכרנו דרך חבר טוב שנהרג. הרוב לא מרימים גבה אלא אומרים 'אוי'''.
באתם יחד לאזכרות של ד'?
"בטח, כל שנה. בשנים האחרונות לא הצלחנו תמיד להגיע. המשפחה שלו מיוחדת ואצילית".
את חוזרת ואומרת שלולא ד', ענר ואת בחיים לא הייתם נפגשים. את מאמינה בכל הלב שזאת מקריות בלבד?
"קשה לי להגיד שאני מאמינה בגורל, אבל דברים קורים... אם ד' לא היה נהרג, אני לא יודעת ולעולם לא אדע מה היה קורה בין שנינו, אבל אני יודעת שעם ענר לא הייתי נפגשת בחיים. אני מירושלים והוא מראש העין, ומעולם לא הייתי שם או במקסיקו – היעדים המועדפים עליו. אנחנו לא אנשים דתיים, אבל בהתחלה כל הזמן אמרנו שיש סיכוי שמלמעלה, כמו מריונטה, ד' מושך בחוטים ומתכנן תוכניות".
לקחתם טרגדיה והפכתם אותה למשהו טוב. לסיפור אהבה.
"חד משמעית".
"מתנה מלמעלה"
אלינה פצ'ורסקי, אחראית מעבדה ב"הזרע ג'נטיקס", נשואה לרוס, משווק פיננסי, הורים לשניים, חיים באשדוד
"ב־2004 נרשמתי לאתר אינטרנט של היכרויות ברוסית, והתכתבתי עם שני גברים במקביל. אחרי חודש של שיחות טלפון עם שניהם, ביום אחד – אני זוכרת שיצאתי ממבחן בביוכימיה – שניהם התקשרו אליי ממספרים חסומים, בהפרש של כמה שעות. השיחה הראשונה הייתה בנוסח 'היי, זה אני, המספר חסום כי אני מדבר מהעבודה...' וקצת התפדחתי להגיד לו שאני לא בדיוק יודעת מי הוא, וכמובן שהם לא ידעו אחד על השני. מאוד בספונטניות קבעתי להיפגש עם אחד מהם בתשע בערב מתחת לבית, ונתתי לו את הכתובת".
הבחור איתו קבעה אלינה היה רוס, שהוא היום בעלה – בעוד שהיא הייתה משוכנעת שלדייט יופיע הבחור השני, זה שתמונתו באתר מצאה חן בעיניה יותר. "ואז ירדתי ורוס חיכה לי מתחת לבית ואמרתי לו 'שיט! מה אתה עושה פה?', הוא אמר: 'מה זאת אומרת? קבענו להיפגש בתשע!'. ואז נפל לי האסימון. היה לי נורא לא נעים, אבל אמרתי לעצמי שלא אהרוס, שניפגש ושאחרי חצי שעה אגיד שכואב לי הראש ואלך הביתה. המשכנו לדבר, עברנו בין שלוש מסעדות שונות והערב נגמר אצלי בבית על כוס תה. הייתי אז בסוף התואר וגרתי עם ההורים וסבתא ואחותי, והגענו אליי הביתה באזור אחת בלילה, שזה משהו מוזר שבחיים לא עשיתי קודם".
כמה זמן אחרי שהטעות התבררה לך, הדייט הפך להיות נחמד?
"אחרי כמה דקות הוא אמר לי 'נעים להכיר אותך במציאות', ואז הרגשתי רוגע ושלווה כזאת. אחרי שמונה חודשים קיבלתי ממנו טבעת".
את אומרת שאז, אחרי חודש, עדיין לא ממש הכרת את שניהם, אז למה התאכזבת כשלדייט הגיע בעלך ולא הבחור השני?
"נמשכתי יותר למראה שלו. כשלא באמת מכירים את האדם ככה זה עובד".
כשבעלך התקשר אלייך באותו ערב, הוא בכלל התכוון שתיפגשו מיד?
"אני חושבת שרוס בכלל לא התכוון לקבוע איתי דייט לאותו הערב. דברים בינינו התקדמו לאט יותר מאשר עם הבחור השני, ואז אמרתי לו 'טוב, בוא נקבע להיום' והוא אמר 'סבבה. אם את בעניין – אני בטח בעניין'. ומה שמצחיק זה שממש התרגשתי לפני הדייט, החלפתי שלוש חולצות".
בעלך מכיר את הסיפור הזה?
"בוודאי, כל החברים מכירים אותו וצוחקים עליי עד היום".
יצא לך לחשוב מה היה קורה אם היית קובעת עם הבחור ההוא?
"אני מניחה שלא היו לי עכשיו שני ילדים עם עיניים כחולות... אני שמחה שזה יצא ככה. מישהו אמר לי שהוא נשוי היום. גם הוא וגם בעלי מאשדוד, ומה שמצחיק זה ששניהם גרו במרחק של שני מטר אחד מהשני. את זה גיליתי בדיעבד, כשהתברר שהבחור ההוא מכר של חברה נורא רחוקה שלי".
אז כשאת מתעצבנת על בעלך את לא אומרת לו "הלוואי שההוא היה מגיע לדייט באותו ערב, כמו שתכננתי"?
"לא", צוחקת. "אני אומרת לו ללכת לעמוד בפינה".
את מאמינה בגורל ששיבש לך את התוכניות באופן הזה?
"בוודאי. את יכולה לקרוא לזה 'מתנה מלמעלה', וזאת מתנה שקיבלתי".
טעות במספר
סימה שי, 30, אחראית משמרת ב"תנובה", נשואה לחן, עובד בשב"ס, מתגוררים באשקלון והורים לתאומים
סימה: "לפני עשר שנים ישבתי ערב אחד בבית, והטלפון צלצל. עניתי, וגבר בצד השני של הקו שאל 'חגית?', אמרתי שזאת טעות במספר וניתקתי. אחרי שנייה שוב מצלצל הטלפון והוא שואל 'חגית?', אמרתי לו שזה לא הטלפון של חגית. בפעם השלישית הוא שוב התקשר ואמרתי שזאת טעות, הוא שאל איך קוראים לי, עניתי לו וניתקתי. אחרי חצי שעה שוב צלצל הטלפון. הוא שאל אם המספר שלי הוא כזה וכזה, ואמרתי שלא, בסוף יש שמונה ולא אפס כמו שהוא אמר. הוא התנצל ואמר שהוא נמצא עם עוד חבר והם התקשרו לאחל לידידה של החבר מזל טוב ליום ההולדת, ואז המשכנו לדבר עוד כמה דקות. הוא אמר לי שקוראים לו חן שי ודיברנו על השם שלו. אחרי שבועיים הוא שוב התקשר פתאום, סתם כדי לשאול מה העניינים ומה שלומי. זה הפך לדבר קבוע שנמשך חצי שנה: הוא מתקשר, שיחה של שלוש דקות, שואל מה העניינים וזהו".
בכל הפעמים האלו הוא התקשר ולא את?
"כן, אבל אחרי תקופה מסוימת, פתאום הוא לא התקשר במשך חודש. היה לי את המספר שלו, שמור תחת 'חן שי', אבל כשהיינו מדברים ישר נכנסנו לשיחה ולא השתמשנו בשמות, אז לא ידעתי אם קוראים לו חן או שי. התקשרתי אליו ושאלתי אותו 'תגיד לי, קוראים לך חן או שי'? מכאן השיחה המשיכה וכבר דיברנו על עצמנו. היינו מדברים יותר בטלפון אבל לקח לנו זמן להיפגש. אני במקור מקריית גת והוא מאשקלון אבל לא היינו קרובים באותה תקופה, כי הוא היה קרבי ושירת בצפון ואני הייתי בשירות לאומי בירושלים. ואז, באחת השיחות, הוא שאל אם בא לי להיפגש. אני זוכרת שזה היה יום חמישי וביקשתי לצאת מוקדם יותר ושאלתי את עצמי איך אני נוסעת לפגוש מישהו שאני בכלל לא מכירה. לא שבאמת חשבתי שיכול לקרות משהו, אבל בכל זאת. אני זוכרת שהגעתי עם חמישה שקלים ומפתח".
ראית תמונה שלו לפני כן?
"לא, ובאמת בפגישה הייתי נבוכה מאוד ובקושי דיברתי. הוא שאל שאלות ועניתי. הוא אמר שהוא לא זוכר אותי ביישנית בטלפון".
אז למה התביישת?
"זה היה מוזר. כשמשדכים לך מישהו, את מקבלת פרטים. החברה שמכירה ביניכם תספר לך שיש לכם אופי דומה או מתאים, שהוא גבוה או נראה ככה וככה. לא ידעתי כלום".
הסביבה לא חשבה שההיכרות שלכם היא סיפור מגניב?
"אני באה מבית שמרני ואבא שלי שאל אותי איך אני יוצאת עם מישהו שאני ממש לא מכירה. אחר כך המשכנו לדבר בטלפון חודשיים ורק אז נפגשנו שוב והמשכנו לצאת. אחרי שנתיים הוא הציע לי נישואים".
את חושבת ששיחת הטלפון שלכם הייתה "מכתוב"?
"אני מאמינה בקב״ה, אז אני חושבת שכן. תקראי לזה גורל או איך שאת רוצה. אני חושבת שאם משהו מתחיל ככה, בשיחה כזאת, אז זה אמור לקרות".
אז את מציעה לבנות שעונות לשיחה לא מזוהה מבחור להיות סבלניות?
"כן. שווה לא לשפוט מהרגע הראשון. לנסות, גם אם זה משהו שאת לא מיד מתחברת אליו״.
"היא תהיה אשתי"
טלי בריל, 41, מומחית למדיה חברתית, נשואה למיקי, 41, סוכן מכירות. גרים בראשון לציון והורים לשלושה
טלי: "בשנות השמונים של המאה הקודמת הייתה לי חברה, היא הייתה מרמת גן ואני מראשון לציון במקור. ביום ההולדת שלה באתי לבקר אותה. שם, ליד הפיתות עם החומוס והמלפפונים החמוצים, פגשתי ילד נחמד נורא שקראו לו מיקי. זה היה לפני יום הולדת 14 שלי, וניצתה אהבה כמו של אהבות ראשונות. הוא עבד בשלוש עבודות שונות כדי שיהיה לו כסף לאוטובוס והוא יוכל לבוא לבקר אותי, או כדי שנוכל ללכת לבורגר ראנץ' או לסרט. הוא קיבל אישור מההורים שלי לישון על הספה בסלון. אף אחד מאיתנו לא זוכר למה נפרדנו בסוף כיתה ח', אני מניחה שקצת גדלנו וזה היה קטע של מרחק".
ומה קרה אז?
"לא ראיתי אותו כמעט עשרים שנה. בפברואר 2005 חלקתי משרד עם שותפה ובמהלך שיחה סיפרתי לה שאני זוכרת את החבר הראשון שלי בגלל שהתנשקנו לראשונה ביום ההולדת שלי. יום אחרי זה קיבלתי הודעה ממיקי באתר 'חבר'ה', שהייתה כתובה כמו חידה שרק אני יודעת לפתור".
מה זאת אומרת?
"הוא כתב שאם זאת טלי שהוא מכיר, אז שאני אענה על השאלה שהוא 'הצפין' כי הוא מחפש אותי. עניתי וכתבתי לו 'תפסיק לחפש, מצאת'. יומיים אחרי זה קיבלתי ממנו טלפון, וכל השאר היסטוריה. דיברנו בטלפון, הייתי אז רווקה תל אביבית שגרה לבד והקפדתי מאוד לקבוע דייטים בבר, אבל אמרתי לו שיבוא אליי הביתה. הוא בא בתשע בערב ויצא בשבע בבוקר למחרת. הוא מבחינתו פתח את הדלת ועמד מול אשתו, הוא רק חיכה שאירגע. דיברנו כל הלילה וגילינו קטעים מטורפים, זה היה כאילו חיינו בקווים מקבילים. היינו באותו בסיס צבאי, עבדנו באותם רחובות ולא נפגשנו. יש לנו חברה משותפת שעבדתי איתה והיא תמיד ניסתה לשדך לי אנשים, והוא מכיר אותה מהילדות. התקשרנו אליה והיא אמרה: 'איזו סתומה הייתי שלא ניסיתי להכיר לך אותו!'. עברנו לגור יחד בערך אחרי יום וחצי".
לא ניסית לאתר אותו כל השנים האלו? לא חשבת על זה?
"לא. חצי שנה אחר כך הלכנו לחפש את הבחורה שהכירה בינינו לפני עשרים שנה, זאת שבזכותה הכל קרה. מצאנו והזמנו אותה לחתונה שלנו. כשבאנו למשפחה שלו לספר שאנחנו מתחתנים, אמא שלו סיפרה לנו שכשהוא היה ילד ויצאנו, יום אחד היא רבה איתו ולא רצתה שהוא ייסע אליי ואז הוא אמר לה 'אני אוהב אותה, זאת תהיה אשתי!'"
נוכח כל הסימנים האלה שאת מזכירה, את מאמינה שאת והוא זה משהו שנועד להיות? שיש דבר כזה?
"לא, אבל אין לי דרך אחרת להסביר את זה. אנחנו ין ויאנג. אני בן אדם שכלתני מאוד אבל לפעמים כשאני מסתכלת על דברים שעשינו ואמרנו במהלך השנים, אני אומרת 'וואו!'. ברור לי לגמרי שהוא ה־soul mate שלי. בעבר חייתי עם מישהו הרבה זמן, דובר על מיסוד הזוגיות אבל החבילה פורקה ומאוחר יותר, כשכבר הייתי עם מיקי, דיברתי עם חברה שהזכירה לי איך כשנפרדתי מהחבר ההוא בגלל שאמרתי שהוא לא ה־soul mate שלי. היא אמרה: 'כולם אמרו אז שאת משוגעת. אבל את אמרת שתתחתני עם ה־soul mate שלך – וצדקת'.
הטלפון האדום
רותם בילו, 38, נשואה לנדב, מהנדס מחשבים ומנהל בחברת הייטק, הורים לשניים, מתגוררים בכפר יונה
"בצבא הייתי סמב"צית בחרמון ונדב היה מש"ק מודיעין בתותחנים ברמת הגולן. עשיתי משמרת לילה, ובחצות הייתה שיחה בטלפון האדום, שזה הטלפון הסודי הפנימי של החמ"לים. הוא חיפש מישהי אצלנו מהחמ"ל אבל היא לא הייתה, והתחלנו לדבר. דיברנו ודיברנו ופתאום היה שש בבוקר ולא שמנו לב איך הזמן עבר. ככה המשכנו לדבר כל השבוע. בסוף אותו שבוע נפגשנו, ומאז אנחנו יחד".
זוכרת על מה דיברתם?
"שיחות אינטנסיביות על הכל. שנינו גרנו במרכז, הוא גר אז בראשון לציון ואני בבת ים, והצחיק אותנו שנפגשנו בצד השני של המדינה, בטלפון ובמקרה. ואז היה לנו בליינד דייט אחרי שבוע והיה מאוד משעשע, כי דיברנו כל כך הרבה באותו שבוע, שהחלטנו שאנחנו לא יוצאים, אנחנו לוקחים סרט ובמבה ואאוט סיידר – זה היה המשקה האיני אז".
איפה?
"אצלו בבית".
כמה נועז.
"נכון שלא ראינו אחד את השני אף פעם, אבל היה קליק מדהים. הוא בא לקחת אותי מהבית של ההורים עם זר פרחים. דיברנו המון, כל הפגישות אחר כך היו בין פעם בשבוע לשבועיים כי שירתנו רחוק. היינו לפעמים באים אחד לשני לבסיס וסוגרים הרבה יותר שבתות בצבא כדי להיות יחד. התחתנו אחרי חמש שנים".
מה הילדים אומרים על סיפור ההיכרות שלכם?
"הם מתים על זה, כי זה מתאים מאוד. שנינו אנשים חמים, חברותיים, אוהבים וכיפיים. לפני שלוש שנים חליתי בטרשת נפוצה ובשנה וחצי האחרונות אני עובדת בעיקר בלהחלים ולהתנדב בקהילה, ולמרות שעברנו משבר כזה, בכל זאת היה לנו הכוח לקחת את הזוגיות שלנו ולהשתמש בה בתור מנוף להרים את כולנו מאיזשהו בור, כי זאת לא מחלה קלה".
מאמינה בגורל? חושבת שזה נועד להיות?
"בראייה אחורה, כי אנחנו בכל זאת יחד עשרים שנה באושר גדול, אני חושבת שכן, לחלוטין".
