אתם אוהבים. החלק הזה, לפחות, ברור לגמרי. או בעצם, אולי לא ברור לגמרי. מה שברור הוא שטוב לכם יחד. כלומר, היה יכול להיות טוב ממש, אילולא הדבר הקטן הזה, שמטריף את דעתך, ולא לגמרי נוח גם לבן הזוג: ההבדלים ברצון שלכם בקרבה ובאינטימיות.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
זה יכול להתבטא בכל מיני צורות: אולי אתה מתקשר אליה הרבה יותר מאשר היא אליך. אולי את משתפת אותו ברגשותייך יותר ממה שהוא משתף אותך. אולי את רוצה הרבה יותר קשר, מגע, יחד. אולי אתה כל הזמן מנסה לשכנע אותה לשכב איתך, ולשווא.איכשהו, אתם כל הזמן מרגישים שאתם אלה שרודפים אחרי בן הזוג, נותנים לו, יוצאים מעורכם כדי לשמח אותו, להיות איתו. והוא? הוא מקבל כשזה נוח לו, והודף אתכם כשזה לא. אפילו אם אתם נשואים כבר שנים, הוא משאיר אתכם בחוסר ביטחון קיומי: האם הוא באמת אוהב אותי? רוצה אותי? חושק בי?
אוהבת אותך, עוזבת אותך
"אחד הדפוסים ההרסניים ביותר במערכות יחסים הוא הדפוס של 'קשה להשגה' ו'רוצה לתת'", אומרת ניצה מזר־יניב, מורה ומטפלת בתטא הילינג ומומחית לפתיחת שפע. "זה יכול ליצור מעגל שבו האחד נותן ונותן, השני נסוג ונסוג, וככל שזה נותן זה נסוג, וחוזר חלילה".
"בכל אחד מאיתנו יש קולות שרוצים לתת, רוצים אינטימיות, רוצים קרבה – וקולות אחרים שחוששים מתלות, נמנעים ורוצים מרחב", אומרת דלית בלונדר־רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית. "אצל חלק מאיתנו מדובר בקונפליקט חזק במיוחד, ואז נמצא לא פעם בן זוג שגם לו יש עניין כזה, כדי שנוכל לשחק יחד את הדרמה הפנימית שלנו. בדרך כלל, נמצא את זה שאצלו הקוטב ההפוך לשלנו פעיל יותר. כך, אנחנו מפילים על בן הזוג את חוסר הרצון שלנו להתקרב באמת ('זה לא שאני לא רוצה, פשוט הוא מתרחק') או את החלק שלנו שרוצה יותר מדי וחושש מתלות ('זה לא שאני לא רוצה להתקרב, פשוט היא מגזימה'). אבל בין אם הקונפליקט שלנו מתבטא יותר ברדיפה או בהדיפה, בבסיס שניהם עומד אותו חשש מדחייה: 'מי שיתקרב אליי ויכיר אותי באמת, לא יאהב אותי'".
מאיפה זה בא
החשש הזה מדחייה מתחיל בדרך כלל, כמה לא מפתיע, בילדות. "הן הרודף (זה ש'רוצה לתת') והן ההודף (ה'קשה להשגה') מתחילים מדפוס התקשרות לא בטוח עם המטפלים העיקריים – אמא ואבא", אומרת בלונדר־רון. "כשההורה מתרחק, כל תינוק חווה חרדה. אבל יש תינוקות שמצליחים להפנים שההורה יחזור, ואחרים לא".
"כשהקשר עם ההורה נתפס כלא עקבי ולא בטוח (למשל – כשההורה לא תמיד זמין רגשית, או נעדר הרבה, או חולה, או בדיכאון), ילדים מפתחים אחד משני סוגי התמודדות: האחד הוא ה'נצמד' – הילד 'נדבק' להורה, מהחשש להינטש. הסוג השני הוא הסוג הנמנע: הילד שמחליט שהוא לא צריך את ההורה, שהוא מסתדר לבד. אותו דפוס בדרך כלל מלווה אותנו גם בבגרותנו: כיוון שקשר לא נחווה בעינינו כמקום בטוח, כל דבר מתפרש בעינינו כאיום. בחלק מהמקרים נהפוך לאנשים נצמדים (רודפים) ובאחרים – לנמנעים (הודפים). גם טראומות במהלך החיים עלולות לגרום לנו לאבד את האמון בקשרים, ולהוציא לאור נטייה פנימית לרדוף או להדוף, שקודם הייתה סמויה".
איך זה נראה
וכך אנחנו גדלים. ומתבגרים. ויוצרים קשרים משל עצמנו שבהם, הפלא ופלא! אנחנו ממשיכים לנהל את אותה דרמת ילדות של הילד הלא בטוח: מסתערים על מי שאנחנו אוהבים, או נמנעים מלהתמסר כדי לא לחוות את הדחייה. "בדרך כלל, הרודף וההודף הם מראש טיפוסים שונים", אומרת מזר־יניב. "הקשה להשגה הוא טיפוס סוליסטי, חשדן, מאופק. הוא חושף מעט, קשה לקרוא ולפצח אותו. יש לו מעט חברים טובים מאוד, שעברו איתו דרך ארוכה עד שזכו לאמונו. הוא לא מאבד שליטה, לא מתפרק. יש בו משהו סגפני, אפילו. הרוצה לתת, לעומת זאת, הוא טיפוס מלא חיים ומתלהב, שרוצה הרבה מכל דבר, תקשורתי, מבטא רגשות בקלות, נוטה להתפרצויות והתפרקויות. הוא חברותי, מוקף באנשים. החיבור ביניהם הוא חיבור של ניגודים מאזנים: ההפרזה מחפשת את האיפוק, ולהפך".
"חשוב להבין שהדפוס לא תמיד מתחלק באופן ברור לרודף והודף: לפעמים בן זוג אחד משמש כרודף בתחום מסוים (למשל מיניות) והשני בדפוס אחר (התחלקות רגשית)", מוסיפה בלונדר־רון. "יותר מזה: המאבק הפנימי בין החלק שרוצה קרבה לבין החלק שפוחד מתלות יכול להביא אותנו למצב שבו אנחנו מתחלפים בינינו. ברגע שהרודף מבין שבאמת אוהבים אותו, הוא חייב להתרחק והופך להודף".
איך זה מתחיל
כשרודף והודף מתחברים בתחילה, זה דווקא נראה מבטיח. נדמה לנו שמצאנו את החצי השני שלנו, זה שבזכותו הכל יבוא על מקומו בשלום. "לשני הצדדים יש צורך להרגיש נחשקים", אומרת מזר־יניב, "ובתחילה נדמה שזה בדיוק מה שהקשר נותן. ה'קשה להשגה' מרגיש מוחמא מהרצון הגלוי בו, ונהנה מכל הטוב שמרעיף עליו ה'רוצה לתת'. ואילו ה'רוצה לתת' מרגיש שאם ה'קשה להשגה' מוכן לצרף אותו לנבחרת שלו, שאליה נכנסים רק המיוחדים, הרי שגם הוא שווה ונחשק.
"צריך להבין שה'רוצה לתת' הוא מחזר תמידי", מוסיפה מזר־יניב. "הצורך שלו הוא בריגוש שבחיזור, בכיבוש; צורך לפצח את הצד השני, לקבל מהצד השני אישור. ואילו הקשה להשגה מתפעל מהקלילות והקסם של הרוצה לתת. בהתחלה הריקוד הזה קסום ומרגש, ושני הצדדים מרגישים נחשקים".
רק שאיכשהו החגיגה מסתיימת ככל שהקשר מתקדם. "כשקשר מושתת על דפוס כזה, הוא מושתת על התמכרות של שני הצדדים לתחושת הנחשקות", אומרת מזר־יניב. "ובהתמכרות כמו בהתמכרות, המנה צריכה לגדול כדי להגיע לאותו סיפוק. יותר מזה: שני הצדדים מבינים לאט־לאט שהם מפתחים תלות בחיבור, וזה מפחיד אותם. לכן, ה'רוצה לתת' מגביר את החיזור כדי לוודא שגם הצד השני תלוי בו, ואילו ה'קשה להשגה' חייב להתרחק, כדי שחס וחלילה הוא לא ירגיש תלוי".
איך זה ממשיך
וכך מתנהלת לה מערכת יחסים אומללה במיוחד, שבה איש אינו מרוצה. "'הקשה להשגה' בדרך כלל ישאיר בתמונה את ה'רוצה לתת' – אבל בלי לתת לו כל צרכו, אלא רק מספיק כדי שלא יתייאש ויעזוב", אומרת מזר־יניב.
"בכל פעם ה'רוצה לתת' יגיד לעצמו: 'רגע, אולי מעכשיו זה ישתנה?' ויישאר עוד קצת. רק שבמקום להרגיש נחשק, הוא ממשיך להרגיש שלא רוצים בו באמת. כדי לחזור ולקבל את חוויית האישור, הוא מסלים את התנהגותו, ומעמיד את בן זוגו בפני מבחנים: 'אם אתפרץ יותר, אתן יותר, אבטא את הרצון שלי, אגרום לך לקנא, האם זה סוף סוף ייגע בך? האם תודה שאתה רוצה בי?' "ואילו ה'קשה להשגה' מעמיד גם הוא מבחנים משלו: 'האם אתה באמת לא מאיים על הלב שלי כמו שהצגת את עצמך? האם אתה באמת קליל וזורם, או שככל שאתן לך יותר כך תשאב אותי יותר, תרוקן אותי יותר? ואם אתן לך את לבי האם תישאר נאמן לי, או שמחר תתלהב ממישהו אחר כמו שהיום אתה מתלהב ממני?'
"ככל שהדפוס חוזר על עצמו, כך שניהם נכשלים במבחנים: ה'רוצה לתת' מתאכזב, מרגיש קורבן, מרגיש מתוסכל ולא מוערך, מתחשבן וסוגר את לבו, לפעמים אפילו מנסה לסחוט אכפתיות דרך התרחקות או פלרטוט עם אחרים. ואילו ה'קשה להשגה' רואה שהצד השני לא זורם ואולי גם לא נאמן כשם שהציג את עצמו, ומבין שכמו תמיד, האינטימיות הכזיבה. עובדה, אפילו כשהוא לא התמסר עד הסוף זה נגמר כל כך רע. אז ברור שמוטב לו לסגור את הלב ולזרוק את המפתח. בקיצור, הדפוס מוליד אכזבה מתמדת של שני הצדדים, וההתעללות ההדדית נמשכת".
אז למה למרות כל הכאב זה ממשיך?
"מפני שלשניהם יש עניין לפתור כאן", אומרת בלונדר־רון, "קל לשניהם להטיל את האשמה זה על זה, אבל האמת היא שצריך שניים לטנגו. דרך בן הזוג, שני הצדדים מתמודדים עם הפחד שלהם מאינטימיות".
אז מה עושים?
איך פותרים את הפלונטר המטורף הזה? "קודם כל מבינים שבזוגיות, פעולה של האחד יוצרת תגובה אצל האחר, ולכן מספיק שאנחנו נעשה שינוי, כדי שיקרה שינוי. אם נעשה אצלנו עבודה, הקשר ישתנה", אומרת בלונדר־רון.
"ברגע שנכיר בדפוס הזה אצלנו, כבר התחלנו תהליך שינוי", מסכימה מזר־יניב. "השלב הבא, בעיניי, הוא לחזור לילדות, לברר מול מי שיחקנו את התפקיד הזה בפעם הראשונה (אמא, אבא, אהוב ראשון), מי מהם השתמש בהרחקה כעונש, או היה חודרני ומציף מדי, ולסלוח לו. להבין שהוא עשה רק מה שהוא יכול היה לעשות, ושזו לא אשמתו. השלב הבא הוא עבודה על פחדים. אצל ה'רוצה לתת', על נכונות להזדקק לאחר בלי להרגיש תלוי וחלש. אצל ה'קשה להשגה', על הבנה שהתמסרות אינה כניעה או היבלעות. אצל שניהם, הרגעה של הפחד מדחייה".
"אחרי כל זה, מגיע הזמן לעבודה על דימוי עצמי. כיוון שכל הדפוס הזה מבוסס על קבלת אישור מהשני שאנחנו אטרקטיביים ונחשקים, העבודה צריכה להתמקד באמונה שאנחנו כאלה, ושאנחנו לא מוכנים יותר לשים את האישור לכך בידיו של מישהו אחר".
ואחרי שעשינו עבודה פנימית – רק אז מגיע הזמן לשיחה זוגית. "חשוב לשתף במה שהבנו, אבל לא פחות חשוב למצוא פתרונות מעשיים", אומרת בלונדר־רון. "למשל – להחליט שהצד השני לא חייב לענות מיד כשהראשון מבקש, אבל הוא יכול לומר: 'שמעתי אותך, אחזור אליך בהמשך ונדבר על זה', או שהצד הראשון לא יתנפל על השני כדי לפרוק רגשות, אלא יקבע זמן ומקום. והכי כדאי, שכל צד יגיד רק דבר אחד שקריטי לו, שמפרק אותו. אלה יהיו גבולות הגזרה".
"אני מאמינה שמערכת יחסים כזו באה ללמד אותנו איך לחבר בין הצד הנקבי לצד הזכרי שבתוכנו", מסכמת מזר־יניב. "אנחנו בוחרים אדם שמייצג בעבורנו את החלק בתוכנו שעימו אנחנו צריכים לעשות שלום, מתאהבים בו, וכך לומדים לעשות שלום בין החלקים שלנו".
