אתם אוהבים. החלק הזה, לפחות, ברור לגמרי. או בעצם, אולי לא ברור לגמרי. מה שברור הוא שטוב לכם יחד. כלומר, היה יכול להיות טוב ממש, אילולא הדבר הקטן הזה, שמטריף את דעתך, ולא לגמרי נוח גם לבן הזוג: ההבדלים ברצון שלכם בקרבה ובאינטימיות.
>>> חבבו את "לאשה" בפייסבוק
זה יכול להתבטא בכל מיני צורות: אולי אתה מתקשר אליה הרבה יותר מאשר היא אליך. אולי את משתפת אותו ברגשותייך יותר ממה שהוא משתף אותך. אולי את רוצה הרבה יותר קשר, מגע, יחד. אולי אתה כל הזמן מנסה לשכנע אותה לשכב איתך, ולשווא. איכשהו, אתם כל הזמן מרגישים שאתם אלה שרודפים אחרי בן הזוג, נותנים לו, יוצאים מעורכם כדי לשמח אותו, להיות איתו. והוא? הוא מקבל כשזה נוח לו, והודף אתכם כשזה לא. אפילו אם אתם נשואים כבר שנים, הוא משאיר אתכם בחוסר ביטחון קיומי: האם הוא באמת אוהב אותי? רוצה אותי? חושק בי?אוהבת אותך, עוזבת אותך
"אחד הדפוסים ההרסניים ביותר במערכות יחסים הוא הדפוס של 'קשה להשגה' ו'רוצה לתת'", אומרת ניצה מזר־יניב, מורה ומטפלת בתטא הילינג ומומחית לפתיחת שפע. "זה יכול ליצור מעגל שבו האחד נותן ונותן, השני נסוג ונסוג, וככל שזה נותן זה נסוג, וחוזר חלילה".
החשש הזה מדחייה מתחיל בדרך כלל, כמה לא מפתיע, בילדות. "הן הרודף (זה ש'רוצה לתת') והן ההודף (ה'קשה להשגה') מתחילים מדפוס התקשרות לא בטוח עם המטפלים העיקריים – אמא ואבא", אומרת בלונדר־רון. "כשההורה מתרחק, כל תינוק חווה חרדה. אבל יש תינוקות שמצליחים להפנים שההורה יחזור, ואחרים לא".
"כשהקשר עם ההורה נתפס כלא עקבי ולא בטוח (למשל – כשההורה לא תמיד זמין רגשית, או נעדר הרבה, או חולה, או בדיכאון), ילדים מפתחים אחד משני סוגי התמודדות: האחד הוא ה'נצמד' – הילד 'נדבק' להורה, מהחשש להינטש. הסוג השני הוא הסוג הנמנע: הילד שמחליט שהוא לא צריך את ההורה, שהוא מסתדר לבד. אותו דפוס בדרך כלל מלווה אותנו גם בבגרותנו: כיוון שקשר לא נחווה בעינינו כמקום בטוח, כל דבר מתפרש בעינינו כאיום. בחלק מהמקרים נהפוך לאנשים נצמדים (רודפים) ובאחרים – לנמנעים (הודפים). גם טראומות במהלך החיים עלולות לגרום לנו לאבד את האמון בקשרים, ולהוציא לאור נטייה פנימית לרדוף או להדוף, שקודם הייתה סמויה".
איך זה נראהוכך אנחנו גדלים. ומתבגרים. ויוצרים קשרים משל עצמנו שבהם, הפלא ופלא! אנחנו ממשיכים לנהל את אותה דרמת ילדות של הילד הלא בטוח: מסתערים על מי שאנחנו אוהבים, או נמנעים מלהתמסר כדי לא לחוות את הדחייה. "בדרך כלל, הרודף וההודף הם מראש טיפוסים שונים", אומרת מזר־יניב. "הקשה להשגה הוא טיפוס סוליסטי, חשדן, מאופק. הוא חושף מעט, קשה לקרוא ולפצח אותו. יש לו מעט חברים טובים מאוד, שעברו איתו דרך ארוכה עד שזכו לאמונו. הוא לא מאבד שליטה, לא מתפרק. יש בו משהו סגפני, אפילו. הרוצה לתת, לעומת זאת, הוא טיפוס מלא חיים ומתלהב, שרוצה הרבה מכל דבר, תקשורתי, מבטא רגשות בקלות, נוטה להתפרצויות והתפרקויות. הוא חברותי, מוקף באנשים. החיבור ביניהם הוא חיבור של ניגודים מאזנים: ההפרזה מחפשת את האיפוק, ולהפך".
"חשוב להבין שהדפוס לא תמיד מתחלק באופן ברור לרודף והודף: לפעמים בן זוג אחד משמש כרודף בתחום מסוים (למשל מיניות) והשני בדפוס אחר (התחלקות רגשית)", מוסיפה בלונדר־רון. "יותר מזה: המאבק הפנימי בין החלק שרוצה קרבה לבין החלק שפוחד מתלות יכול להביא אותנו למצב שבו אנחנו מתחלפים בינינו. ברגע שהרודף מבין שבאמת אוהבים אותו, הוא חייב להתרחק והופך להודף".
איך זה מתחילכשרודף והודף מתחברים בתחילה, זה דווקא נראה מבטיח. נדמה לנו שמצאנו את החצי השני שלנו, זה שבזכותו הכל יבוא על מקומו בשלום. "לשני הצדדים יש צורך להרגיש נחשקים", אומרת מזר־יניב, "ובתחילה נדמה שזה בדיוק מה שהקשר נותן. ה'קשה להשגה' מרגיש מוחמא מהרצון הגלוי בו, ונהנה מכל הטוב שמרעיף עליו ה'רוצה לתת'. ואילו ה'רוצה לתת' מרגיש שאם ה'קשה להשגה' מוכן לצרף אותו לנבחרת שלו, שאליה נכנסים רק המיוחדים, הרי שגם הוא שווה ונחשק.
וכך מתנהלת לה מערכת יחסים אומללה במיוחד, שבה איש אינו מרוצה. "'הקשה להשגה' בדרך כלל ישאיר בתמונה את ה'רוצה לתת' – אבל בלי לתת לו כל צרכו, אלא רק מספיק כדי שלא יתייאש ויעזוב", אומרת מזר־יניב.
"מפני שלשניהם יש עניין לפתור כאן", אומרת בלונדר־רון, "קל לשניהם להטיל את האשמה זה על זה, אבל האמת היא שצריך שניים לטנגו. דרך בן הזוג, שני הצדדים מתמודדים עם הפחד שלהם מאינטימיות".
אז מה עושים?איך פותרים את הפלונטר המטורף הזה? "קודם כל מבינים שבזוגיות, פעולה של האחד יוצרת תגובה אצל האחר, ולכן מספיק שאנחנו נעשה שינוי, כדי שיקרה שינוי. אם נעשה אצלנו עבודה, הקשר ישתנה", אומרת בלונדר־רון.
"ברגע שנכיר בדפוס הזה אצלנו, כבר התחלנו תהליך שינוי", מסכימה מזר־יניב. "השלב הבא, בעיניי, הוא לחזור לילדות, לברר מול מי שיחקנו את התפקיד הזה בפעם הראשונה (אמא, אבא, אהוב ראשון), מי מהם השתמש בהרחקה כעונש, או היה חודרני ומציף מדי, ולסלוח לו. להבין שהוא עשה רק מה שהוא יכול היה לעשות, ושזו לא אשמתו. השלב הבא הוא עבודה על פחדים. אצל ה'רוצה לתת', על נכונות להזדקק לאחר בלי להרגיש תלוי וחלש. אצל ה'קשה להשגה', על הבנה שהתמסרות אינה כניעה או היבלעות. אצל שניהם, הרגעה של הפחד מדחייה". "אחרי כל זה, מגיע הזמן לעבודה על דימוי עצמי. כיוון שכל הדפוס הזה מבוסס על קבלת אישור מהשני שאנחנו אטרקטיביים ונחשקים, העבודה צריכה להתמקד באמונה שאנחנו כאלה, ושאנחנו לא מוכנים יותר לשים את האישור לכך בידיו של מישהו אחר".ואחרי שעשינו עבודה פנימית – רק אז מגיע הזמן לשיחה זוגית. "חשוב לשתף במה שהבנו, אבל לא פחות חשוב למצוא פתרונות מעשיים", אומרת בלונדר־רון. "למשל – להחליט שהצד השני לא חייב לענות מיד כשהראשון מבקש, אבל הוא יכול לומר: 'שמעתי אותך, אחזור אליך בהמשך ונדבר על זה', או שהצד הראשון לא יתנפל על השני כדי לפרוק רגשות, אלא יקבע זמן ומקום. והכי כדאי, שכל צד יגיד רק דבר אחד שקריטי לו, שמפרק אותו. אלה יהיו גבולות הגזרה".
"אני מאמינה שמערכת יחסים כזו באה ללמד אותנו איך לחבר בין הצד הנקבי לצד הזכרי שבתוכנו", מסכמת מזר־יניב. "אנחנו בוחרים אדם שמייצג בעבורנו את החלק בתוכנו שעימו אנחנו צריכים לעשות שלום, מתאהבים בו, וכך לומדים לעשות שלום בין החלקים שלנו".
