פרק ידה של עדילי לדאני מקועקע בציור של פרפר. "הנה, גם לי יש ציור על היד," מושיטה לנו את זרועה הסבת-רבתא שלה, עליזה רוטמן. על הזרוע מקועקע המספר בו סומנה כדי שיזהו אותה. שם, באושוויץ, לפני 66 שנה.
אני פוגשת אותן, את עליזה רוטמן בת ה-90, את בתה שרה מילגרם בת ה-70, את נכדתה, ענת גולן בת ה-51, ואת נינתה עדילי לדאני בת ה-25. גם בנה של הנינה שם, מוריאל (בן שלושה חודשים), תינוק מתוק שישן במהלך כל הראיון בתוך סלקל ירוק. המולת הנשים שמתכנסות בפינת האוכל הקטנה בביתה של עליזה בשכונת רוממה בחיפה, קולות העברית וההונגרית, אינם מטרידים את שנתו הרגועה.
נשארתי ילדה קטנה לבד
עליזה (אליס) נולדה למשפחה יהודית מסורתית בעיר קושיצה שבסלובקיה, שבה שלטו השפה והחינוך ההונגרי. "היינו משפחת שלזינגר. אני, מגדה אחותי, טומי אחי, אמא, אבא. אבא שלי עסק בחלפנות כספים. אני עזרתי לו בניהול. בגיל 18 שידכו לי את אברהם ויסמן, בעלי הראשון. ב-1939 נולדה שרה. כולם נשארו שם, באושוויץ, רק שרה, מגדה ואני ניצלנו. מגדה גרה באמריקה. שבע שנים לא ראיתי אותה. בזמן האחרון אני מדברת עם המשפחה שלי בלילות. אני חולמת עליהם, אבל בבוקר אני מתעוררת ולא יודעת איפה אני. אני חושבת שמישהו שכח אותי פה".
בתה שרה פורשת על השולחן את עבודת השורשים שהכינה על דף בריסטול לבן. שרה, בתה היחידה של עליזה, היא אם לשתי בנות ובן. לבתה הבכורה, ענת גולן, טכנאית רנטגן, יש שלוש בנות ובן. בסך הכל, שמונה נכדים יש לשרה, ועכשיו נולדו גם שני נינים, מוריאל ועידן. "רק בשנים האחרונות התחילו בינינו שיחות על מה שהיא עברה. אמא סיפרה לי על הסלקציות, ימינה, שמאלה, על הקור והרעב. עד היום היא לא זורקת אוכל". בת ארבע וחצי הייתה שרה כשהגיעה המלחמה לפתח קושיצה. קראו לה אז קטי, ועד היום אמא שלה קוראת לה בשם זה. אמה ואביה הצליחו לברוח והגיעו איתה לבודפשט. האב סידר ניירות מזויפים למשפחה והם חיו בזהות בדויה כמשפחה נוצרית. יחד איתם הגיעה לבודפשט גם אחות האם, מגדה. שרה: "בבודפשט חיה אז אמו החורגת של אבי, שגם היא חייתה תחת זהות נוצרית. יום אחד ההורים שלי יצאו למסעדה בעיר, שעליה המליץ בפניהם סוחר שאבא היה קשור איתו בעסקים. מתברר שהוא הלשין עליהם ואנשי גסטאפו באו למסעדה ולקחו את הוריי. זהו. הם נשלחו לאושוויץ. נשארתי ילדה קטנה לבד. "לסבתא החורגת שלי לא היה שום יחס אליי. היא פחדה להחזיק אותי, אז היא מסרה אותי לבית יתומים של הצלב האדום. באחד הימים הגיעה דודה מגדה לבקר אותי. מישהו לחש לה שיש תוכניות לשלוח את כל הילדים ברכבת, והיא נבהלה. היא לקחה אותי מבית היתומים ומסרה אותי למשפחה של מכרים. המשפחה הזאת אימצה אותי. הם לא ידעו שאני יהודייה. היה להם ילד בגילי. אני זוכרת ששיחקנו הרבה במקלט". שנה שלמה שהתה שם, עד שבאו הרוסים. יום אחד באה הדודה מגדה, היחידה שידעה שהיא שם, לקחה אותה לטיול, ולא השיבה אותה לחיק המשפחה שנקשרה אל שרה הקטנה. "חזרנו לקושיצה, והיא שוב מסרה אותי למכרים, הפעם יהודים, כדי שהיא תוכל לצאת לעבוד".כל הזמן היינו רעבות
אמה, עליזה, הצליחה לשרוד את התופת. בהתחלה את אושוויץ ואחר כך את מחנה ברגן בלזן. ממרום גילה, היא בוחרת מה לספר ובמה לשתף. מעולם, אומרת שרה, לא הרבתה לספר את שעברה שם במחנות.
רק רציתי בית משלי
השתיים עלו ארצה בשנת .1949 הדוד אלכס, אחיו של האב שנספה, חיכה להן כאן. "אמא עברה לגור בבית החלוצות בחיפה, ארבע נשים בחדר וכל אחת דיברה בשפה שונה. אותי שלחו למוסד 'אהבה' בקריית ביאליק, ואחר כך לפנימיית בן שמן, ובעצם, שוב חייתי בלעדיה. כשהתבגרתי למדתי פקידות בתל אביב, התגוררתי אצל הדודה שלי, וכשסיימתי לא מצאתי את מקומי. עבדתי ב'מבטחים', עברתי לחדר שכור, ונסעתי לבקר את אמא שבינתיים עברה לנהריה. ככה הכרתי את בעלי, בקפה פינגווין הידוע. בגיל 17 וחצי כבר נישאתי".
במהלך נישואיה הביאה שרה לעולם שלושה ילדים. אמה נישאה שנית לאדם בשם חיים רוטמן, עימו התגוררה בחיפה. "עברתי מלבן לאדום," מחייכת עליזה. "הראשון היה ויסמן. השני היה רוטמן. ויס זה לבן. רוט זה אדום. הוא היה לבד ושמח מאוד לקבל אמא וילדה. היו לי איתו חיים טובים מאוד. 42 שנים חיינו יחד. הוא מת לפני שמונה שנים".
שרה: "הוא היה לי ממש אבא, והיה סבא נהדר לנכדים. הוא חסר לנו מאוד". שרה, את זוכרת את אביך?"אני יודעת עליו רק מסיפורים של אמא ומתמונות שיש לי. למדתי מאמא שהייתה לו חנות למכשירי כתיבה, וכשהתחילו הרדיפות נשלל הרישיון והחנות נלקחה, והוא התפרנס כסוחר נוסע. אחיו, דוד אלכס, הגיע לפלשתינה לפני המלחמה והצליח להשיג לאבא אפידוויט (אישור הגירה) לכאן, אבל אבי שמע שיש בעיה עם אוניות הפליטים והחליט להישאר שם, כי חשש לי. הייתי בת תשעה חודשים אז. מאמא אני יודעת שהייתי כל הזמן על הידיים של אבי כשהם חצו את הגבול בלילה, ביערות".
הנצחתי את שמו של אבא
לקראת צהריים מצטרפת לשיחה גם ענת גולן, בתה של שרה. לפני שנתיים הן עשו טיול שורשים להונגריה. שרה, שלושת ילדיה, ובן דודה טומי, הבן של מגדה.
"היא מקללת את ההונגרים. היא אומרת שכולם שם רצו להיפטר מהיהודים וכולם הלשינו, אבל כשחזרנו והראינו לה תצלומים של הבית שלה, היא נורא התרגשה".
שרה, יום השואה קשה לך במיוחד?"ביום השואה אני תמיד מדליקה נר זיכרון. לא דיברנו בבית הרבה, אבל כשהילדים היו בערך בגיל שמונה תשע, הושבתי אותם ואמרתי להם: 'תדעו לכם שסבא חיים הוא לא הסבא האמיתי שלכם.' הילדים היו בשוק. הם לא יכלו לעכל את זה. הוצאתי את התמונה של אבא שלי והראיתי להם".
ענת: "אני זוכרת את זה. אמא אמרה: 'זה לא הסבא האמיתי שלכם,' ואני לא הרגשתי כלום. חיים המשיך להיות הסבא שלנו. עד היום יש לי ממנו זיכרונות נהדרים. אני זוכרת איך היינו הולכים לקולנוע אוריון בחיפה, שם הוא היה סדרן. ראינו את כל הסרטים. סבתא הייתה מוציאה בחושך סוכריות מנטה ומחלקת לנו". עדילי, מה את יודעת על השורשים שלך?"אני לא יודעת הרבה על מה שאמא וסבתא עברו. אולי מפני שהן לא סיפרו, ואולי לא שאלתי יותר מדי. אני זוכרת רק שפעם אמרו לי שחיים הוא לא סבא רבא האמיתי שלי ואני הופתעתי, ואז אמרו לי שסבא רבא האמיתי נרצח במשרפות".
שרה, שולפת פיסת נייר מתיקה. על הנייר מודפסות מילות "התקווה". "את רואה, זה מה שתלוי אצלי בבית על המקרר. אני יהודייה עמוק פנימה. יש בי הכי הרבה ציונות בעולם". ענת: "אצלי על המקרר יש בעיקר רשימת קניות". עדילי: "אצלי יש חשבונות שאנחנו צריכה לשלם".
